"אלעזר. אלעזר ומעיין ציון. והגעגוע הזה, לשניהם, שהוא שונה כל כך וגם קצת דומה. פעם המילה געגוע היתה עבורה מילה יפה, עורגת, כזאת שמזכירה שיר, סיפור, או מכתב אהבה. אבל עכשיו הבינה שזה כל כך לא נכון. עכשיו הגעגוע היה חלל ארוך, מלא מסדרונות, דלתות, מלא חדרים קטנים עם עכברים שאיימו לאכול אותה. עכברים וג'וקים חומים גדולים מהלכים על הקירות. ואין מילה אחרת, נכונה, לתחושה הזאת שיש לה. ואולי ככה בעצם מרגישים געגוע כשהוא לא עטוף ונוצץ, כשהוא רק כאב אחד גדול".
החיים של חרות טובים. היא ואלעזר התאהבו והתחתנו, והם חיים בדירה קטנה ויפה עם מעיין ציון התינוקת שלהם, והעתיד נראה מבטיח. אבל קולות מהעבר מושכים את חרות למטה, לצדדים, בלי שליטה, בלי הבנה. היא לא יודעת מה קורה לה, היא רק יודעת שהכאב גדול ממנה. היא בטוחה שהיא מזיקה לתינוקת שלה ואפילו ששום אסון לא קורה – היא משתכנעת שמוטב לאלעזר ומעיין ציון שתעזוב אותם. רק אחרי שהיא עוזבת, רחוק מאהוביה ומאוהביה, היא מתחילה לראות בבהירות את כל מה שהסתיר לה את עצמה.
גם כשכבר שקעתי בקריאה רצופה הייתי בחוסר שקט מול העלילה. מידי פעם עצרתי התבוננתי שוב על עטיפת הספר. משהו כל כך מדויק בציור הטעון הזה, הוא שאפשר לי להתחבר לדמותה של חרות ולהבין שהדיכאון שלה אינו רק דיכאון אחרי לידה.
חרות מתפרקת בתוכה ולא מצליחה לאחות את השברים. התא המשפחתי מתחיל להיסדק וההחלטה לעזוב הופכת לצעד משמעותי בתהליך שהיא חוצה במסעה להיוולד מחדש.
הרבה כוח ונחישות בנכונות הדרך, צריכים היו לשכנע אותי שאפשר לעזוב תינוקת ו"לא לשמוע" אותה בוכה. ניסיתי לא להיות שיפוטית וגייסתי את כל האמפטיה שהייתה בי.
הספר עצוב, נוגע ללב ולא תלוש ממציאות חייהן של נשים שדיכאון לא מוסבר נוקש פתאום על דלת החיים.
הכתיבה הרגישה מאפשרת להבין שיש כאן לגיטימציה לרגשות מורכבים, כאלו שלפעמים לא יודעים לתת להם שם ולהסביר מה בדיוק קורה בנפש פנימה.
אחר כך הייתי אני - בשם (כותר) כל כך מדויק ומעורר תקווה, הוא ספר על על שתי לידות: לידתה של תינוקת ומסע המסתיים בלידה מחדש. וגם ספר על הדחקה והחלמה, על התגברות והתבגרות, על אהבה.
אסנת חדד־עמרם, עובדת סוציאלית ומלווה הורים ומשפחות לילדים בגיל הרך, נולדה וגדלה בלוד וכיום גרה בישוב נווה צוף, נשואה ואמא לגפן ויאר. כתבה בעבר את הטור "יחידה מובחרת" במקור ראשון, "ממטרות" סיפור פרי עטה פורסם במסגרת הסיפורים המומלצים ב"תחרות הסיפור הקצר" של עיתון "הארץ" בשנת 2009. אחר כך הייתי אני הוא ספרה הראשון.
בגוף שני מאת שרה פליין
"ככל שחלפו השנים העמיקו הפערים בין העקרונות החינוכיים שלך ובין מה שהתאפשר לך ליישם. כמחנכת רצית לחצוץ בין הילדים לעוולות המערכת, כמדריכה נמחצת בין החידושים שאגף ההדרכה ביקש להטמיע ובין התנגדות המנהלת. נלחמת בטחנות רוח. בתגובה לפרויקט למידה שערכת עם תלמידייך, זומנת לשיחת נזיפה. פעמיים ניסית להסביר את שיקול הדעת שלך. בכל אחת מהן נענית במשפט: "יש המסבירים ויש המצליחים," אליו נלווה נפנוף מבטל משל היית זבוב טורדני. שתקת. לא אמרת שהתלמידים שלך דווקא כן מצליחים גם בכל המדדים האובייקטיביים. לא הזכרת שצילמו אותך עבור מט״ח (מרכז לטכנולוגיה חינוכית) לסרט הדרכה בנושא דרכים חדשניות לעידוד קריאה. לא היה טעם לומר שום דבר. באופן רשמי זומנת לשיחה. למעשה היה זה מונולוג בריוני. למחרת איבדת את קולך למשך שבועיים. רופא אף אוזן גרון לא הבין מה הבעיה".
הספיקו לי שורות הפתיחה האלו (עמוד 13 בספר) כדי להבין שההזדהות שלי עם הכתוב תבוא ממקום מאוד אישי ועמוק.
אישה בת חמישים ושלוש טסה לחבל שמפיין היפהפה בצרפת לחופשת יצירה וחוזרת לארץ שבועיים מאוחר יותר בטיסת חילוץ רפואית אחרי שני אירועים מוחיים. שש שנים אחרי כן היא כותבת את הממואר הזה, שבו היא בוחנת את מערכת היחסים שלה עם הגוף, עם עצמה ועם סביבתה. בכתיבה רגישה ובמבט חד מספרת שרית פליין על השבר שחצה את חייה לשניים ועל היכולת להיבנות מחדש מתוך הפירוק.
לא אני לא רוצה לדבר כאן על הפערים מול מנהלת החטיבה בה למדתי, ולא על נסיבות הפרישה הרפואית שלי אחרי 25 שנות הוראה וחינוך. אני את ה"אישורים והקבלות" שלי קבלתי מהתלמידים והוריהם ששומרים איתי על קשר עד היום. אני יודעת שניצחתי את המערכת כששמרתי על הדרך בה האמנתי.
גוף שני הוא ממואר נוקב וכואב בכל צד שאתבונן בו. נסיבות המחלה של גיבורת הספר מוכרות לי מנשים שחיות סביבי והן מתמודדות עם המחלה והכאב בכל דקה ביממה.
הכתיבה בגוף שני כמו מרחיקה את הכותבת מתוך עצמה ועדיין קל היה לי לחוש את האמפטיה כמו גם את החמלה שרכשתי להתמודדות המתמשכת מול הטראומה עד לצמיחה.
השימוש בהשוואה לפוליאנה "זרק" אותי לימי ילדותי. הספר המונח אצלי כבר עשרות שנים על המדף לצד תמונות שנצרבו כבר אז מהצפייה בסרט, כולם גם יחד חיברו אותי למשפט הכל כך חשוב הזה: "את לא פוחדת לתת מקום לחושך ולדמעות, את לא פוליאנה, את שרית. את אישה שגופה החכם חבול."
וזהו בעצם הניצחון הפנימי של מי שחוותה טראומה ויכולה לה.
ממליצה בחום לכל מי שיכל התמודד עם מכאובים אמיתיים ומסוגל לעשות את ההפרדה, שאני ברגעים מסוימים התקשיתי לעשותה, כדי להבין שריפוי הגוף והנפש אפשריים.
שרית פליין נשואה ואמא לשניים. מתגוררת בנס ציונה. סופרת, משוררת, בעלת הבלוג "אוצר מילים". מארחת בביתה מפגשי סלון ספרותי זה עשור. מנחת סדנאות כתיבה. בגוף שני הוא ספרה השלישי. קדמו לו הרומן נטע זר ולב יחף ספר שירה וצילומים. שירים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת ועשרה מהם הולחנו והופקו כאלבום מוזיקלי בשם "אסופת אהבה".
פוליאנה העותק המקורי המצוי בידי.
חדש על מדף הספרים: סדרת "מדעים לילדים"
לימודי מדעים בגילאים צעירים מעודדים יצירתיות ודמיון, מחזקים את תחושת הביטחון והעצמאות, מפתחים סקרנות טבעית, חשיבה ביקורתית ויכולת לפתור בעיות ומאפשרים להבין את העולם הסובב. הוצאת הספרים.
ספר לכל משיקה ארבעה ספרים בסדרה החדשה "מדעים לילדים":
אבולוציה
בּוֹאוּ לְגַלּוֹת אֶת סוֹדוֹת הַמַּדָּע לִגְאוֹנֵי הֶעָתִיד!
הַיְדַעְתֶּם שְׁהַדִּינוֹזָאוּרִים נִכְחֲדוּ לִפְנֵי מִילְיוֹנֵי שָׁנִים?
הַיְדַעְתֶּם שֶׁהֵם הָאָבוֹת שֶׁל כַּמָּה מִבַּעֲלֵי הַחַיִּים שֶׁחַיִּים הַיּוֹם בְּכַדּוּר הָאָרֶץ?
גַּלּוּ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל הַמִּינִים, יַחַד עִם דּוֹקְטוֹר מִיטוֹזָה וְהָאֶפְרוֹחַ דַּרְוִין
וְהִפְכוּ לִגְאוֹנִים בְּאֵבוֹלוּצְיָה!
אסטרונאוטיקה
הַיּוֹדְעִים אַתֶּם כֵּיצַד רָקֵטוֹת מֻפְעָלוֹת? מָה זֶה כּוֹחַ הַכְּבִידָה?
בְּאֵלּוּ פְּרָטִים נִשְׁלָחִים לֶחָלָל?
הִצְטָרְפוּ לְאַסְטְרוֹנָאוּטִית לְנֹגַהּ בְּמַסָּע לְמַאְדִּים וְהָפְכוּ לִגְאוֹנֵי אַסְטְרוֹנָאוּטִיקָה!
פיזיקה קואנטית
בּוֹאוּ לְגַלּוֹת אֶת סוֹדוֹת הַמַּדָּע לִגְאוֹנֵי הֶעָתִיד! אַתֶּם יוֹדְעִים מָהֵן מוֹלֶקוּלוֹת? וּמָהֵם אָטוֹמִים? וְכֵיצַד הֵם מִשְׁתַּלְּבִים כְּדֵי לִצֹּר אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹאִים? בּוֹאוּ נְלַוֶּה אֶת אֶלֶקְטְרָה וְאֶת הֶחָתוּל שֶׁלָּהּ פְּלַאנְק אֶל הָעוֹלָם הַזָּעִיר הַיּוֹצֵא דֹּפֶן שֶׁל הַחֶלְקִיקִים, וְתֵהָפְכוּ לִגְאוֹנִים בְּפִיזִיקָה קְוַאנְטִית!
גנטיקה
בּוֹאוּ לְגַלּוֹת אֶת סוֹדוֹת הַמַּדָּע עִם גְּאוֹנֵי הֶעָתִיד!
מָה מַגְדִּיר אֶת צֶבַע הַשֵּׂעָר שֶׁלָּנוּ? מָה הֵם גֵּנִּים? וּמָהֶם בְּסִיסֵי חַנְקָן?
הִצְטָרְפוּ לְהַרְפַּתְקָה מְרַתֶּקֶת זוֹ עִם דּוֹקְטוֹר מִיטוֹכוֹנְדְּרִיָּה וְהִפְכוּ לִגְאוֹנֵי גֵּנֵטִיקָה!
כתב: קרלוס פאזוס, תרגום לעברית: מירב גודאנטק
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה