הכול קרה ביום אחד ביום אחד באוקטובר.
לכל אחד מאיתנו יש את הזיכרון המצמרר ההוא מהשבעה באוקטובר 2023 בשעה 6:29 בבקר.
אני שהייתי נרגשת ושמח, וכבר ערה לפחות שעה קודם לכן, טפלתי בשני נכדיי שאח חדש נולד להם רק שעות ספורות מוקדם יותר. שמחת הנכד החדש נדחקה והפכה לשעות של דאגה וחשש גדול לגורלם של בני משפחתי הצפונים בממדים בארבעה בתי אב במושב נתיב העשרה בעוטף.
שי־לי הכניסה זרת לפה של תינוקת בת חודש, שלמה התיישב על כורסה ועשה עצמו ישן, נסרין הוציאה את השרוכים מהנעליים של הילדים, מיקי ביקש מהמחבל לקיים את ההבטחה, עמית ליטפה את הפצוע האחרון במרפאה, ענר הדף שבעה רימונים מהמיגונית, עמנואל דאג שמכתב האהבה של החייל ההרוג, יגיע ליעדו.
כל זה קרה ביום אחד בשבעה באוקטובר. בפחות מעשרים וארבע שעות, במדינת ישראל, המדינה בה נולדתי. המדינה שהורי אנשי הפלמ"ח לחמו לעצמאותה במלחמת השחרור, התיישבו במושב חקלאי בדרום, עבדו את אדמתה והקימו משפחה שצמחה לשבט אחים, כלות, חתנים, נכדים ונינים, אנשי מלח הארץ הטובה.
הם היו גיבורים כמו פעם. כמו בתנ"ך, כמו בתש"ח. גיבורים מסוג גיבורים. ולצד העצב המר והכלימה הצורבת, לצד הפחד, המועקה והדממה, הם העניקו לנו את האפשרות לספר סיפור אחר. לראות את הטוב, לשמוח באור, לזכור את החסד. ואת הסיפור הזה אנחנו מספרים עכשיו למען הדור ההלום שלנו, למען החיבוק שכולנו זקוקים לו, ולמען הדורות הבאים.
ברגע הכי נמוך שלנו, הכי חלש שלנו, הכי חשוף שלנו. דווקא אז, באותו היום ממש קמו ועלו לנו גיבורים.
יום אחד באוקטובר הוא פרויקט מונולוגים ספרותי, שאפתני וחד־פעמי, המעניק לקוראיו היכרות עם ארבעים גיבורים אמיתיים, בקולם שלהם.
הגבורה שבספר היא גבורה במובן רחב ונדיב- לצד סיפורים על לוחמים ולוחמות שחיסלו מחבלים, נמצאים גם סיפורי גבורה מסוג אחר; קשיש שמתיישב על כורסה ומקריב את חייו כדי להציל את משפחתו.
מתמודד נפש ששורד חמישה ימים בשג'אעייה. מיילדת שהופכת את הבית שלה לבית חולים שדה. ילדה שמנסה להציל את משפחתה. מתנדב זק"א שמתעקש לשמור על כבוד החללים. מתנדב "איחוד הצלה" שדואג שמכתב האהבה שמצא בכיסו של החייל ההרוג, יגיע ליעדו.
גיבורים בלתי נשכחים. הסיפורים בלתי נתפסים. ובתוך כל התופת והצער הם מציעים לקוראים בהם רגע צלול של נחמה ותקווה.
"...בינתיים שלחתי הודעה לסגן מפקד תחנה שלי, טל זרחין. שלחתי לו מיקום שלי, וכתבתי לו, יש פה התארגנות של עשרות מחבלים. תשלחו את כולם לפה. זה מה שכתבתי, הוא הבין את המסר. ואיך שסיימתי לכתוב לו, שמעתי פתאום צרור, צמוד אליי. איזה מחבל ירה באוויר בטח, סתם, והילדים שלי, שהיו בפנים, וידעו שאני שם בחוץ, שמעו את הצרור הזה, והבינו, הם היו בטוחים שאני מת. זה מה שהבן שלי אמר לי, שכשהם שמעו את הצרור הם הבינו שאבא שלהם מת, זהו, נגמר הסיפור. אז נכנסתי שוב לבית הריק, 136 יום אחד באוקטובר וצילמתי את עצמי, ושלחתי להם, בתמונה הראשונה לא חייכתי, אז צילמתי עוד אחת, שבה אני מחייך. הבנתי שזאת התמונה האחרונה שלי. לא ראיתי שום סיטואציה בעיני רוחי שאצא חי משם. ראיתי את כמות המחבלים, שמעתי את הטנדרים מגיעים, והבנתי שזהו, אין צבא, אין משטרה, זה הסוף שלי. אמרתי לעצמי, כל החיים שלי חייכתי, גם הסלפי האחרון יהיה מחויך. . (מתוך סיפור הגבורה של איל אהרון עמוד 135 בספר)
יאיר אגמון הוא סופר ('הטרמפיסטים', 'ספר האקסיות') ובמאי קולנוע, בעל טור שבועי ב'מקור ראשון' וזוכה פרס היצירה לסופרים עבריים (2022). זהו ספרו השביעי.
אוריה מבורך היא סופרת, מרצה ליהדות ופילוסופיה, ועורכת ראשית בהוצאת מגיד (מבית קורן). ספרה 'מה את מבקשת – ספר על אהבה וגוף' היה לרב מכר. זהו ספרה השני.
בעריכתם הקפידו יאיר אגמון ואוריה מבורך להפוך כל מונולוג לפרוזה תיעודית. הם השתמשו במילים של הגיבורים, בשפה שלהם, בעולם הפנימי שלהם והשתדלו לגעת ביד רכה בחושך, בעצב וגם באור, ביופי ובשגב האנושי שפעמו שם, באותו היום.
הם השתדלו לספר סיפור על בני אדם שביום עצוב אחד הפכו לגיבורים. כל הטקסטים הועברו לאישורם של גיבורי הספר, שדייקו והכווינו את סיפורם.
*חלק מההכנסות ייתרמו לשיקום העוטף.
התחברתי לכל אחד מהסיפורים ממקום אישי. הייתי חייבת להניח את הספר מידיי אחרי כל פרק שנגמר.
כל זה קרה ביום אחד בשבעה באוקטובר. בפחות מעשרים וארבע שעות, במדינת ישראל, המדינה בה נולדתי. המדינה שהורי אנשי הפלמ"ח לחמו לעצמאותה במלחמת השחרור, התיישבו במושב חקלאי בדרום, עבדו את אדמתה והקימו משפחה שצמחה לשבט אחים, כלות, חתנים, נכדים ונינים, אנשי מלח הארץ הטובה.
באותה שבת נפגע מרקטה בית אימי הקשישה במושב דקות אחרי שעזבה למקום מוגן. אחותי, בניה על משפחותיהם ונכדיה הפכו פליטים במדינתם, אחרי ששרדו את התופת ההיא בביתם במושב נתיב העשרה.
זה היה אחד הימים העצובים בתולדות העם היהודי. מדינת ישראל קרסה מול עינינו. הארץ התמלאה בחללים, בחטופים ובפליטים. זה היה הרגע הכי נמוך שלנו, הכי חלש שלנו, הכי חשוף שלנו. אבל גם אז, דווקא אז, באותו היום ממש – קמו ועלו לנו גיבורים.
הם היו גיבורים כמו פעם. כמו בתנ"ך, כמו בתש"ח. גיבורים מסוג גיבורים. ולצד העצב המר והכלימה הצורבת, לצד הפחד, המועקה והדממה, הם העניקו לנו את האפשרות לספר סיפור אחר. לראות את הטוב, לשמוח באור, לזכור את החסד. ואת הסיפור הזה אנחנו מספרים עכשיו למען הדור ההלום שלנו, למען החיבוק שכולנו זקוקים לו, ולמען הדורות הבאים.
ברגע הכי נמוך שלנו, הכי חלש שלנו, הכי חשוף שלנו. דווקא אז, באותו היום ממש קמו ועלו לנו גיבורים.
יום אחד באוקטובר הוא פרויקט מונולוגים ספרותי, שאפתני וחד־פעמי, המעניק לקוראיו היכרות עם ארבעים גיבורים אמיתיים, בקולם שלהם.
ארבעים דמויות של גיבורים, גברים, נשים, דתיים, לא דתיים, אזרחים, חיילים, יהודים, לא-יהודים, ואפילו ילדים, לוקחים חלק בפסיפס הגבורה הזה.
הסיפורים כולם מתרחשים באותן עשרים וארבע שעות, באותו חבל ארץ יפהפה. מי שיתחיל לקרוא בהם לא יוכל להניח את הספר מידיו.
מתמודד נפש ששורד חמישה ימים בשג'אעייה. מיילדת שהופכת את הבית שלה לבית חולים שדה. ילדה שמנסה להציל את משפחתה. מתנדב זק"א שמתעקש לשמור על כבוד החללים. מתנדב "איחוד הצלה" שדואג שמכתב האהבה שמצא בכיסו של החייל ההרוג, יגיע ליעדו.
גיבורים בלתי נשכחים. הסיפורים בלתי נתפסים. ובתוך כל התופת והצער הם מציעים לקוראים בהם רגע צלול של נחמה ותקווה.
"...בינתיים שלחתי הודעה לסגן מפקד תחנה שלי, טל זרחין. שלחתי לו מיקום שלי, וכתבתי לו, יש פה התארגנות של עשרות מחבלים. תשלחו את כולם לפה. זה מה שכתבתי, הוא הבין את המסר. ואיך שסיימתי לכתוב לו, שמעתי פתאום צרור, צמוד אליי. איזה מחבל ירה באוויר בטח, סתם, והילדים שלי, שהיו בפנים, וידעו שאני שם בחוץ, שמעו את הצרור הזה, והבינו, הם היו בטוחים שאני מת. זה מה שהבן שלי אמר לי, שכשהם שמעו את הצרור הם הבינו שאבא שלהם מת, זהו, נגמר הסיפור. אז נכנסתי שוב לבית הריק, 136 יום אחד באוקטובר וצילמתי את עצמי, ושלחתי להם, בתמונה הראשונה לא חייכתי, אז צילמתי עוד אחת, שבה אני מחייך. הבנתי שזאת התמונה האחרונה שלי. לא ראיתי שום סיטואציה בעיני רוחי שאצא חי משם. ראיתי את כמות המחבלים, שמעתי את הטנדרים מגיעים, והבנתי שזהו, אין צבא, אין משטרה, זה הסוף שלי. אמרתי לעצמי, כל החיים שלי חייכתי, גם הסלפי האחרון יהיה מחויך. . (מתוך סיפור הגבורה של איל אהרון עמוד 135 בספר)
יאיר אגמון הוא סופר ('הטרמפיסטים', 'ספר האקסיות') ובמאי קולנוע, בעל טור שבועי ב'מקור ראשון' וזוכה פרס היצירה לסופרים עבריים (2022). זהו ספרו השביעי.
אוריה מבורך היא סופרת, מרצה ליהדות ופילוסופיה, ועורכת ראשית בהוצאת מגיד (מבית קורן). ספרה 'מה את מבקשת – ספר על אהבה וגוף' היה לרב מכר. זהו ספרה השני.
בעריכתם הקפידו יאיר אגמון ואוריה מבורך להפוך כל מונולוג לפרוזה תיעודית. הם השתמשו במילים של הגיבורים, בשפה שלהם, בעולם הפנימי שלהם והשתדלו לגעת ביד רכה בחושך, בעצב וגם באור, ביופי ובשגב האנושי שפעמו שם, באותו היום.
הם השתדלו לספר סיפור על בני אדם שביום עצוב אחד הפכו לגיבורים. כל הטקסטים הועברו לאישורם של גיבורי הספר, שדייקו והכווינו את סיפורם.
*חלק מההכנסות ייתרמו לשיקום העוטף.
דמעתי את הנופלות והנופלים הנועזים ועדיין.
מיכאלה קורצקי מקיבוץ עלומים, מיילדת במקצועה, שעבירה את השעות הקשות באותה השבת כשהיא מטפלת בחברי כיתת הכוננות הפצועים. הסיפור ההרואי של עמית מן שבמשך שעות טיפלה בפצועים וסרבה להתפנות מהמרפאה עד הפלסטר האחרון (השיר בביצועה מהדהד בי שוב ושוב).
סיפורו של דניאל פרץ הקצין הגיבור שגופתו נחטפה והושבה לישראל. פרץ נטמן למנוחת עולמים ממש בימים אלו.
שי אשרם ששירתה כתצפיתנית בנחל עוז, שבמשך חודשים ארוכים ראתה יחד עם חברותיה בדיוק לאן הולכים הדברים, והתעקשה לפרש את הממצאים לא ככיבוי שריפות נקודתי אלא כמהלך שמתקדם בהדרגה לעבר פשיטה. הדרגים הגבוהים לא התייחסו ברצינות לדיווחים שלהן, והתצפיתניות מצאו את מותן במיגונית, ללא נשק, ללא אף אחד שיגן עליהן. בבסיס נחל עוז הכתובת הייתה על הקיר, במובן המילולי והמצמרר ביותר של הביטוי.
גיא שמחי שלקח אחריות על מי שהסתתרו במיגוניות ברעים והציל לפחות 30 מהם. אחר כך כאשר שחדרו מחבלים לדירה בה שהה עם חברו, הוא הצליח לחסל שניים מהם עד שנפגע מרימון ולא שרד.
עידו הרוש השריונר שלחם עם מכנסים קצרים וכפכפים, ללא קסדה, חיסל 6 מחבלים ומנע חדירה לבסיס ושבזכות זה ניצלו כל האנשים ששהו בבסיס כולל משפחתו וילדיו של מג"ד הבסיס שהגיעו לציין את החג עם החיילים.
ארבעים הגיבורים שסיפור השבת שלהם מובא בספר, הם רק ארבעים מתוך עשרות סיפורים שלא ראו אור ואולי נשמעו וסופרו במלונות המפונים, בבתי המשפחות, ברשתות החברתיות, בבתי הנופלים וחללי המלחמה הארוכה בתולדות המדינה. סיפורי גבורה של חיילים שנחטפו כאזרחים ממסיבת הנובה או מביתם בעוטף, וחזרו מהתופת אחרי שנתיים ימים מבלי שהאויב המר ידע מפורשות את מי חטף. חללים שהושבו להיטמן באדמת המולדת ואפשרו למשפחותיהם את סגירה מעגל הכאב והפצע.
קראתי את הספר בשיאו של חודש אוקטובר 2025. בימים שאנו מציינים שנתיים ימים לתחילת המלחמה. הכל עלה והציף מחדש. אלו הימים שאחרוני החטופים החיים והחללים (לא כולם) שבו ארצה. ככל שנחשפתי לסיפורים הלכה והתגבשה בי ההבנה כי הספר החשוב הזה חייב להיות בכל בית בישראל. ספר שכל האחראים למחדל הזה בצבא ובממשלה חייבים לקרא! זה הספר המתעד את מה שרבים כל כך ממהרים להכחיש. ספר שאמור להגיע לספריות של כל בתי הפרלמנט בעולם, לאקדמיות הבינלאומיות, לספריית האומות המאוחדות.
הספר שבני הדורות הבאים שלנו, ישובו ויקראו וילמדו על כוחו וגיבוריו של העם המופלא הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה