דפים

‏הצגת רשומות עם תוויות הוצאת שתיים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הוצאת שתיים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 23 באפריל 2026

אסור לספר לסבתא ודמוקרטיה חדשה - ספרים חדשים הרואים אור בימים אלו





אסור לספר לסבתא , מאת אורטל מ. טיורין
קובץ סיפורים חכם, מרגש ומעורר מחשבה על משפחה וזיכרון

"לא לספר לסבתא" הוא קובץ סיפורים מרתק, שבו כל סיפור עומד בפני עצמו ובה בעת נשען על האחרים, מהדהד אותם ומעמיק דרכם. יחד הם יוצרים מארג משפחתי עדין וסדוק.




"את יודעת, אנוצ'קה," בבושקה הוציאה צלחת מהארון. "אני חושבת שאנשים הם כמו צלחות."

היא פתחה את דלת המקרר והוציאה מתוכו פרוסת לחם וצנצנת קפה, שבתוכה שמרה את ריבת הפיג'ואה הירוקה שכל כך אהבתי.

"גם צלחות," הסבירה, "כמו אנשים, אף פעם לא באות לבד." היא ניגשה להוציא צלחת לעצמה.

"גם להן יש משפחה. וברגע שאחת נשברת קשה מאוד להדביק בחזרה."

היא התבוננה בי בשקט, ממתינה שאוכל. אף שאמרה שאני לא חייבת אם אני לא רעבה. היא סיפרה כיצד ברטה, אמא שלה, היתה מכריחה אותה לסיים מהצלחת. לא עניין אותה אם כבר היתה מלאה. "אוי, דוצ'ינקה." בבושקה נדה בראשה. "צריך לדאוג טוב־טוב לצלחות," אמרה. "גם אם לפעמים מופיע בהן סדק. חייבים למצוא את הדרך להדביק אותן חזרה."


זהו רומן בשני קולות וארבעה דורות העוקב אחרי משפחה, שדמויותיה מתמודדות כל אחת בדרכה עם בחירה שלא ת
מיד ניתנה לה.

דרך אנה, אישה בת זמננו, נחשף סיפור משפחתי שהודחק לאורך שנים - על בטי, סבתא־רבא שלה, שקריירה מבטיחה כמהנדסת נקטעה ברוסיה של שנות ה־40. זהו ספר על שאיפות, על בחירה והיעדרה, ועל האופן שבו העבר ממשיך להשפיע עלינו גם היום, בעולם של אפשרויות. דרך יחסי הורה־ילד ושתיקות משפחתיות הרומן בוחן מה אנחנו יורשים - ומה אנחנו מעזים לבחור?

במרכז אחד הצירים של הספר ניצבות אנה וסבתה אלה: סבתא עקשנית שמסרבת להכיר בהזדקנות, לאחר אירוע מוחי, ואינה מוכנה להשלים עם כך שהעולם סביבה משתנה, שמטפלת זרה מסתובבת לה בין הרגליים, ושאנשים נעלמים. בזמן הזה, אנה עצמה עומדת על סף החלטה גורלית שתקבע את עתיד הזוגיות שלה. קולה של הסבתא מלווה אותה בסיפור משפחתי אחד אחרון - או אולי ראשון - שמחזיר אל שאלה שמרחפת מעל המשפחה כבר שלושה דורות: מה קורה כשאמא לא רוצה ילדים?

מסתבר שכל מה שנוגע בגיל השלישי מעיר בי רגשות פנימיים של בת לאם בגיל 95 ולסבתא לנכדים בזכות עצמי.  א"סור לספר לסבתא" הוא קובץ נוגע ללב, רגיש ומרגש החושף סיפורים מהחיים האמיתיים עם סאגה משפחתית לא פתורה. 
השפה של אורטל מ.טיורין מדויקת, רגישה וחסכונית, מלאה בדימויים יומיומיים שנושאים בתוכם מטען רגשי עמוק - כמו צלחות סדוקות, שמבקשות שידביקו אותן בזהירות.

ורטל מ. טיורין היא מהנדסת חומרים וחוקרת. לא לספר לסבתא הוא ספרה השני.
אסור לספר לסבתא , מאת אורטל מ. טיורין, 231 עמודים | 98 שקל הוצאת שתיים לרכישה לחצו כאן






דמוקרטיה חדשה, מאת ד"ר יצחק לפישיץ
שיטת בחירות חדשה ומהפכנית המאפשרת בחירה ישירה ובלתי תלויה בבעלי כוח

ד"ר יצחק ליפשיץ, פטריוט ישראלי הכואב את מצבה של מדינת ישראל המאמין כי המשבר שבו שרויות ישראל ודמוקרטיות רבות אחרות נובע מעיוותים שהתפתחו במשך הדורות בשיטת הבחירות הדמוקרטית הקיימת, סבור כי שיטת הבחירות הנוכחית מעוותת, מעודדת פילוג ומשרתת פוליטיקאים מקצועיים במקום את הציבור.

בספרו שרואה אור בימים אלה "דמוקרטיה חדשה" חושף ד"ר ליפשיץ שיטת בחירות דמוקרטית מהפכנית שפיתח המבוססת על מודל של ממשל שנבחר על בסיס אלגוריתמי. הספר " מצביע על הכשל המרכזי של השיטה הקיימת - מערכת בחירות הנשלטת בידי מפלגות, קמפיינים ותרומות ומציע חלופה מהפכנית אך ישימה: שיטה דמוקרטית מתקדמת, המבוססת על כלים מדעיים וטכנולוגיים, המאפשרת בחירה ישירה, שוויונית ובלתי תלויה בבעלי כוח.

על פי שיטה זו, מערכת ממוחשבת בוחרת באופן אקראי "גוף בוחר" המהווה מדגם סטטיסטי מייצג ומדויק של כלל האוכלוסייה. חברי גוף זה בוחרים מתוכם את חברי הכנסת, שאמורים לפעול כנציגים עצמאיים ללא תלות במפלגות, במימון או בלחצים חיצוניים.


"בספר זה אנו רוצים להצביע על הגורם העיקרי, ולדעתי גם היחיד, לתחלואי המצב הקיים, ולהתוות דרך לתיקון המצב במסגרת עקרונות הדמוקרטיה, כדי להחזיר את השפיות לחיינו. במילים אחרות, ברצוני להתוות דרך לחיים בשיטה דמוקרטית מלאה, מפותחת וטובה יותר מאשר זו שיש לנו היום, ולהגיע להסכמות בין חלקי העם, להימנע מחיכוכים מתמידים ולעצב עתיד טוב יותר לנו ולדורות הבאים.

השיטה שתוצג בעמודי הספר היא שיפור עקרונות הדמוקרטיה בנושא אחד בלבד מתוך כלל העקרונות של המשטר הדמוקרטי, והכוונה היא לעיצוב שיטה חדשה שבה אנו בוחרים את מנהיגינו במסגרת הדמוקרטיה.

כוונתי היא להציג חלופה לשיטת הבחירות הקיימת, תוך שמירה על עקרונות השיטה הדמוקרטית, לבחירה של מנהיגות המדינה". (מתוח פתח דבר)

שיטת הבחירות החדשה מדגישה הפרדה מוחלטת בין הרשויות, כאשר הכנסת היא זו שממנה ממשלה של שרים מקצועיים בלבד אשר אינם חברי פרלמנט. מטרת הרפורמה היא מיגור השחיתות הפוליטית, חיסכון במשאבים ויצירת הנהגה ישרה המשקפת באמת את רצון העם.

יצירת "הגוף הבוחר" באמצעות אלגוריתם ממוחשב במקום שמיליוני אזרחים ילכו לקלפי, שהוא המחשב המרכזי המכיל את רשימת כל בעלי זכות הבחירה, בוחר באופן אקראי קבוצה מצומצמת של אזרחים ובבחירה מתבצעת על ידי תוכנה ייעודית לבחירת מדגם מייצג, המנטרלת את ההטיות הקיימות בשיטה הנוכחית, כגון לחצים פוליטיים, תעמולה, השפעת בעלי הון ומניפולציות רגשיות.

על מנת להבטיח שהקבוצה שנבחרה תשקף נאמנה את כלל האוכלוסייה, המערכת משתמשת בפרמטרים סטטיסטיים מוגדרים מראש כאשר הגוף הבוחר נבחר כך שהוא מייצג במדויק את דעות הציבור ב-30 נושאים שונים לפחות ובלתי תלויים.

הספר מציג את הכישלון הדמוקרטיה הישנה, עקרונות המאפייני את הדמוקרטיה החדשה, מצב היחסים הרגיש והעדין בין שלוש רשויות השלטון בישראל: המחוקקת, המבצעת והשופטת, מתייחס למצב הנוכחי ולמאבקים בין הרשויות, ולמצב הצפוי בדמוקרטיה החדשה. כמו כן מתואר הקשר ההדוק בין הון ושלטון, שתורם בין היתר ליוקר המחייה הגבוה בישראל, והצורך להוציא את הכסף מהפוליטיקה. פרק שלם מציג את שיטת הדמוקרטיה החדשה ללא מפלגות, ללא שמאל וימין, ללא תעמולת בחירות, ללא קבוצות לחץ וקואליציה סחטנית.

ד"ר יצחק ליפשיץ הוא רופא עיניים, מנתח ותיק ויזם היי־טק סדרתי. מהראשונים בעולם והראשון בישראל שפעלו, פיתחו, לימדו והדריכו בתחום ניתוחי התשבורת להסרת משקפיים. במקביל לעיסוקו הקליני המתמשך עוסק ד"ר ליפשיץ לכל אורך הקריירה שלו ביזמות ובפיתוח של כמה חברות טכנולוגיה רפואית חדשניות. ד"ר ליפשיץ הוא בעלים של 14 פטנטים בינלאומיים בתחום הרפואה.

"דמוקרטיה חדשה", מאת ד"ר יצחק לפישיץ הוצאת אוריון | 252 עמודים | 78 שקל להשיג ברשתות הספרים, באתר עברית ובחנויות














ריקי ברוך


יום שני, 16 בפברואר 2026

חיפה זה רחוק, שבר פתוח ומטאורים החדשים של הוצאת "שתיים" ממתינים לכם על מדף הספרים



מטאורים מאת רותי חן-ליסי
מפגש בווינה בין שלושה מטאורים בשמי האומנות, מדליק פרץ של תשוקה, קנאה, ודחף יצירתי בלתי מרוסן. שלוש צלעות המשולש – איזאבל, שאול והמאסטרו מקס אלברכט – נקשרים בעבותות אלו לאלו. נולדות יצירות גדולות ונובט ילד. איזאבל שבה לירושלים, נושאת ברחמה ילד שאינה יודעת מי אביו. היא חוזרת אל אהבתה הישנה, המשורר אלחנן, שמאמץ את הילד כשלו.


מטאורים הוא רומן סוחף ורחב יריעה, הכתוב בכוח סיפורי יוצא דופן. הוא מלווה את איזאבל, איתמר בנה ושלושת הגברים בחייה על פני כשלושים שנה, ופורש את נתיבי המסע שלהם, המתחככים זה בזה במהלך השנים. האמנות בספר איננה רק רקע, אלא הלב הפועם של הסיפור: ציור, שירה, מוזיקה וקולנוע נעשים למראות שדרכן חותרות הדמויות להבין את הטבע, את עצמן ואת שאר בני האדם.

מצאתי את מטאורים בכריכה שהיא יצירה מזוקקת בזכות עצמה, פרוזה של שילוב מופלא בין יצירות אומנות השזורות זו בזו כמעשה ידי אומן. אומנויות במנעד רחב של תחומים.

שירה, ציור, קולנוע מוזיקה ושכמותם מחברים את הדמויות והמקומות לעלילה יוצאת דופן. 
תמהיל של מקומות שבחלקם לא ביקרתי מזמן (והגיע הזמן!) יפו, ירושלים, סדני עלי, נחל ערוגות (מאז סיימתי להיות מורה), העיר עבדת, ערד האהובה עלי עוד מזיכרונות ילדותי, ולמולם: וינה, גרנדה, פריז וארץ הפיורדים של אירופה.
גם אם אני טובה בגיאוגרפיה, (בכל זאת לימדתי 25 שנה...) אני הרבה פחות בכל שקשור לאומנויות (הכל לקחה בכורתי המופלאה) אבל במטאורים הצלחתי להרגיש את החיבור המדויק בין האומנויות- למקומות- לטבע וכמובן לדמויות המרכזיות: איזאבל, שאול ומקס. 

רותי חן־ליסי מביאה אל הפרוזה הישראלית קול נדיר של כתיבה אינטלקטואלית וחושנית כאחד, שמחברת בין חומר לרוח, בין גוף ליצירה ובין תשוקה לאובדן. הרקע שלה כאדריכלית וכאמנית נוכח בבניית סצנות מדויקת, בעבודה שכבתית עם זמן וזיכרון, וביכולת לשרטט נפש אנושית כמרחב מורכב, טעון וסדוק. כתיבתה עשירה בדימויים, נטועה בתרבות אירופית וירושלמית גם יחד, ונעה בטבעיות בין אינטימיות עמוקה לפרספקטיבה רחבת יריעה.
מטאורים נוגע בדילמות כמו מחויבות מול חופש, חיפושי דרך למשמעות ולמימוש עצמי, ויחסים בין המינים, בין חברים, בין יוצרים, בזוגיות, במשפחה ובין הורים לילדים.

רותי חן־ליסי היא סופרת, אדריכלית ואמנית. ילידת קיבוץ, גדלה בקריות, למדה ארכיטקטורה בטכניון בחיפה, חיה ויוצרת באזור ירושלים. מטאורים הוא ספרה השני.

"מטאורים" מאת רותי חן-ליסי, הוצאת שתיים לרכישה לחצו כאן




חיפה זה רחוק מאת מירי ליטווק
הדסה סיפרה על הסוס והעגלה שהביאו את מעט החפצים שהיו להם, ודיברה על כל זה כאילו זה היה עכשיו. התמונות קמו מול עיניה של נטע, הכול צהוב למרחקים. זה היה פה, בהישג יד, לא מזמן, והייתה לה הרגשה שהיא איחרה רק קצת.

אבל עכשיו הייתה פה עיר, בנויה, והאנשים שחיים בה לא חושבים על העבר הזה שהיה, העבר הצהוב. היה נדמה לנטע שהאנשים שגרו בשכונה הזאת לא אהבו להיזכר במה שהיה כאן קודם. הם חיו כאילו כל העבר הזה לא קרה אף פעם, נטע לא ידעה למה. היו להם דירות מסודרות עם קרמיקה באמבטיה וארונות קיר, ובוילר, ועציצים במרפסת.


נערה יוצאת להרפתקה צנועה: ראיון עבודה, טיול במדרכות השוממות של ערב, סרט לבד, עבודה קצרה במדינת עולם שלישי. היא רוצה לטעום, לנסות, להיות גדולה. אבל העולם בחוץ מתגלה כמסוכן לא פחות מהפחדים שבפנים, והיא לומדת להכיר אותו ואת עצמה במסע התבגרות אישי ונשי וכואב.

"את זוכרת?" היא שאלה את תמרה. עיניה של תמרה נפקחו באחת ואורו. היא זכרה את הקופסה העגולה שאפשר להסתירה בתוך כף היד, עם חרוזים כמו עלים צבעוניים על המכסה.

"אוי!" פלטה תמרה והיה נדמה לנטע שהיא יוצאת מסגירותה ועכשיו בשטף הדיבור הרגיל, של פעם, המפוסק בצחוק, היא תספר לה הכול, כל מה שקרה לה במשך השנים האלה, ולמה היא יושבת ספונה בתוך עצמה. אבל תמרה לא אמרה כלום. היא רק הביטה אל נטע, הושיטה את ידה וליטפה את קווצת השיער שנפלה על לחייה".


הפואטיקה של מירי ליטווק בשלה ומלוטשת והיא מצליחה לברוא עולם, דמויות ומקומות – לעיתים בהינף משפט או בכמה משפטים בודדים. תיאוריה ודימויה מצליחים ליצור נפח, צבע, חיוּת ומעבירים את רובדי הרגשות העזים הנמצאים בספר, את אווירת הסכנה והטרף, קשיי ההגירה, המיניות, העצב, הכמיהה ותחושות ההחמצה. כולם נוכחים בחוזקה ומשכנעים. חיפה זה רחוק הוא רומן בסיפורים שמספר על ילדות וגדילה, על מיניות ומוות, על ניכור וקרבה – ועל האופן שבו כל אלו הופכים להיות קול פואטי.

האמת היא שלעולם לא אצליח להרגיש עד הסוף את הזרות שחשה מירי ליטווק שעלתה ארצה בנערותה ועשתה כל שביכולתה להפוך לחלק מהחברה. 
חיפה זה באמת רחוק אבל ממש קרוב. רומן הסיפורים הזה מביא מסע אישי במרחב וברוח גם יחד. הכתיבה נוגעת, מדויקת, רגישה ומרגשת. יש בסיפור של נטע זיקוק של תהליך ההתבגרות על מכלול האתגרים שבדרך. הוא אישי ולא רק. במבט לאחור אל הנערה שהייתי, יכולתי להזדהות עם חלקים מתוכו.
הפליאה ליטווק לכתוב ולהעביר את עומקה של הזרות שהפכה להיות חלק פיזי ורגשי בדמותה של נטע.
חיבקתי את הסוף ונשארתי איתו גם אחרי שתמה הקריאה
המלצה חמה!

מירי ליטווק היא סופרת ומתרגמת, בוגרת החוג לאומנות התיאטרון של אוניברסיטת סורבון שבפריז. כלת פרס היצירה ע"ש לוי אשכול. פרסמה ארבעה ספרי פרוזה: "רוסיות ישנות עירומות", ספרית פועלים; "שמש מאחורי הגב", הקיבוץ המאוחד; "געגועים לחושך", הקיבוץ המאוחד; "אוניגין שאהב את סבתא קלרה", הוצאת כרמל. האחרון יצא לאור גם ברוסיה.

"חיפה זה רחוק" מאת מירי ליטווק, הוצאת שתיים לרכישה לחצו כאן.





שבר פתוח מאת גילה פפר  

"שמישהו יספר לי כבר מה קורה, כי הלחץ הזה בלב יהיה חזק יותר מהשקט שיש אצלי באוזניים ואני הרגשתי שאני הולכת להתפוצץ. יצא בבוקר מבלי שבכלל טרחתי להעיף בו מבט נוסף, אחרי שנים רבות כל כך כבר לא צריך להסתכל יותר מדי, הרי שום דבר חדש אין במראה הזה, ואני יודעת שכבר לא ישוב היום, אבל זה לא מה שהטריד אותי עכשיו. אני פוחדת ממה שאני לא יודעת, מתי הוא כן ישוב, אם בכלל".


נו, סיפר לך על האושר שלו? אישה בגיל שלך לא שואלת על אושר, אלא אם כן היא חיה באיזה בור שחור ולא מנסה לצאת ממנו, או שהיא טיפשה גמורה. אוי, סליחה, אַנטשולדיק מיר, לא התכוונתי לחטט, ובטח לא לעשות בינגו. אם זה כך, אולי לא כדאי שתמשיכי לבוא. אמת אי אפשר להסתיר. אני רואה הכול, גם בלי שתגידי. שני הקמטים האנכיים במצח שלך, בדיוק מעל האף, מספרים הכול.

הפעם נחום היטיב ליפול, כך לדבריו. אל חדר בית החולים מגיעה לבקר חברה ותיקה של בתו. הישיבה שלה לצד מיטתו פותחת בפניה את צפונות ליבו ואת סיפור חייו. היא שולחת אותה לבקר אצל אשתו ואצל זוג חבריו הקרובים וללקט את שלושת החלקים הנוספים, שבונים יחד פאזל מרובע של סיפור אהבה סדוק. זהו סיפור אהבה פוליפוני ומורכב, עדין וחד־פעמי, שנפרס על פני עשורים שלמים. לאט לאט, בהדרגה, מחלחל הסיפור לחייה של המאזינה, ושל הקוראים.

האמת היא שבמקומי האישי רגשי כיום, היתה קריאתו של שבר פתוח סוג של אתגר עבורי. מבט לאחור על שנים ארוכות של זוגיות ומציאות חיים של הגיל השלישי הם סוגיה להתבוננות גם מבלי שיכולתי להזדהות עם 
שבר פתוח.
שבר פתוח על כפל משמעותיו, הוא רומן רב קולי העוסק באהבה שמקורה בהרגל, בחוזה לא מדובר, בבריחה, ועל הפער בין הפנטזיות שאנחנו מטפחים לבין החיים שאנו בוחרים לחיות.
זהו ספרה השלישי של הסופרת גילה פפר, תושבת קצרין, קדמו לו ספר הפרוזה קוראים בשמה וספר הילדים הצבעים של פיונורה.

"שבר פתוח" מאת גילה פפר, הוצאת שתיים, לרכישה לחצו כאן.









ריקי ברוך


יום שלישי, 20 בינואר 2026

לנהוג בתוך הים ובוכה ובוכה ובוכה - ספרים חדשים בהמלצה

 

לנהוג בתוך הים מאת מוריה דיין קודיש
לנהוג בתוך הים הוא סיפור אישי מאוד וחריף מאוד על האופן שבו החיים תובעים מאיתנו להשתנות. יום אחד, במהלך נסיעה שגרתית, עשתה מוריה דיין קודיש תאונת דרכים שבה נפצע קשה רוכב אופנוע, ובעקבותיה הוגש נגדה כתב אישום. אבל הספר הזה איננו רק ממואר, הוא חקירה אישית, רגשית וספרותית, בנבכי הנפש האנושית – על הפרוצדורות, החוקים, העבירות והתשוקות שבה.

זהו ספר מתעתע. הוא מספר על אירועים שקורים במציאות, אבל עם התקדמות הקריאה מתחוור לנו שלא ברור כלל מהי המציאות, מי קובע אותה, ומהן הסכנות האמיתיות שאורבות לנו.


"בסרטון שצילמה הנהגת שהגיעה ראשונה למקום התאונה רואים רכב, את הרכב שלי, ושומעים צרחה איומה, מודלקת. שומעים אותי עוצרת רק לנשום אוויר, ושוב צורחת, פרודות קול שנתפסות בשורשי העצים כמו זיעה, ניגרות עליהם, מטנפות אותם, ממלאות את החלל, אין אוויר למי שבכביש, למי שבכפר, למי שבעיר, כל האוויר לכוד בתוך הצרחה של האישה. צרחה שלא תיגמר לעולם. אישה מטורפת. כשצפיתי בסרטון, שהגיע אליי במקרה, לא האמנתי למראה הדמות הזו. הבעתה יורדת ומרסקת את החיפושית, מוחקת את העיגולים השחורים הקטנים והמושלמים, דופקת את צורתה הקעורה, הפלאית, משטחת אותה, הופכת אותה לדף, לא היו מילים. נכבשתי בידי הגוף שלי, לעולם לא אהיה עוד צורה פלאית, מעתה אהיה דף".


יש משהו בממואר שמסקרן אותי תמיד. השאלה היכן עובר הגבול שבין האמת כפי שהתרחשה במציאות לבין ההשלמות פרי דמיונה של הכותבת. אלו איך שהוא שבים ומכרסמים בי ברגעים שהספר לוכד אותי לתוכו.
בממואר לנהוג בתוך הים, הרגשתי את זה יותר מתמיד. הכתיבה הקצבית שנעטפה בדימויים, בחוצפה ובחוכמה שבו אותי לקריאה רצופה. 

השנינות, התעוזה להשתמש במילים נוקבות, חזקות וכאלו שלא נתפסות (אצלי) כספרותיות, יצרו בְּיַחַד שֶׁלָּהֶם, סיפור נפש מאוד אינטימי גם כשביכול לא נתפס שכזה. 
לכאורה מדובר בסיפור על המעטה הדק של הנורמליות והשגרה שבחיינו, מעטה שעלול להישבר בכל רגע. אך למעשה זהו סיפור אהבה: לשפה, ליכולת לספר בה סיפור, ליכולת להבין את החיים כסיפור. לַחיים.
  
לנהוג בתוך הים הוא מסמך לא שגרתי, מלא תנופה וברק, המכיל תועפות של כאב לצד הומור חד ומושחז. הוא מזמין אותנו להסתכל על הקרום שעוטף את החיים, ולקלף אותו מעט.

מוריה דיין קודיש היא ד"ר לספרות, עורכת וחוקרת ספרות. לנהוג בתוך הים הוא ספרה השני.

"לנהוג בתוך הים" מאת מוריה דיין קודיש, הוצאת שתיים לרכישה לחצו כאן.




בוכה ובוכה ובוכה מאת אלה אילון

שִׁירָה בּוֹכָה כָּל הַזְּמַן. בּוֹכָה וּבוֹכָה וּבוֹכָה. יוֹם אֶחָד הַגַּנֶּנֶת מוֹדִיעָה לָהּ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לִהְיוֹת אִמָּא שֶׁל שַׁבָּת, אֲבָל אַף אִמָּא שֶׁל שַׁבָּת לֹא בּוֹכָה! מָה תַּעֲשֶׂה שִׁירָה?

סִפּוּר מְלֵא חָכְמָה, הוּמוֹר וָקֶסֶם עַל טוּשִׁים, עַל דְּרָקוֹנִית וּבְעִקָּר – עַל חֲבֵרוּת שֶׁיְּכוֹלָה לַכֹּל. וּדְמָעוֹת, כַּמּוּבָן. הֲמוֹן הֲמוֹן דְּמָעוֹת.







הספר מפגיש את הילדים עם שירה שבוכה הרבה, ומגלה דרך חברות ודמות דרקונית, שהבכי יכול להיות גם מקור לכוח, בעיקר כשנבחרה להיות 'אמא של שבת' למרות שאימהות של שבת לא אמורות לבכות.

דומה כי זהו ספר הילדים הראשון שיצא בהוצאת "שתיים" השוקדת על פרסום והגשת ספרי איכות שמביעים קולות על קשת רחבה של פרוזה והופכים להיות רבי מכר שנקראים שוב ושוב.
כבוד על הראשוניות!

אהבתי את השילוב המדויק בין טקס לאיורים בספר בוכה בוכה בוכה. ישבתי עם נכדיי וכל אחד מהם סיפר על מקרי בכי שמתרחשים בגן. רובין ספרה על חווית מקבלת השבת ולוקא הקטן שב והתלהב מציורי הדרקונים שפגש תוך כדי הקריאה.
בוכה בוכה בוכה הוא ספר מצחיק ויחד ועדיין יש בו מידה של קבלה ונחמה אולי גם חמלה ממקום מעצים.
ממליצה בחום לכל הורה וכל גננת במערכת החינוכית.
בשורה התחתונה - מותר ואף רצוי לבכות! (אגב לא רק לילדים מותר....)

אלה אילון, שכתבה את הספר, היא היסטוריונית של טפול בילדים בתקופת הישוב ובמדינת ישראל. זהו ספרה הראשון לילדים.
בלה פוטשבוצקי, שאירה את הספר, היא אמנית בוגרת שנקר. היא כתבה ואירה גם את "גנה להשכיר" – מדריך ביתי לגדול עציצים שהיה לרב-מכר.

"בוכה ובוכה ובוכה" מאת אלה אילון, איורים בלה פוטשבוצקי, הוצאת שתיים לרכישה לחצו כאן.























ריקי ברוך

יום שבת, 17 בינואר 2026

רחוקה מהבית וכוכבת שני ספרים נפלאים בהוצאת שתיים - המלצה חמה במיוחד.

 

כבר כתבתי כאן שיש לי חיבור מיוחד עם ספרי הפרוזה של הוצאת שתיים ששבים ומרתקים אותי עוד ועוד בכותרים חדשים ומופלאים שמושיבים אותי לקריאה רצופה עד שהמטלות סביבי מקבלות משנה חשיבות.
בסקירה שלפניכם שני ספרים מצוינים כל אחד בדרכו. שני ספרים שלא רציתי ולא יכולתי להסיר מידיי ואני ממליצה גם לכם.  

רחוקה מהבית מאת איילת הלפרין קייטס
במקום לספר לינון מה עובר עליי, אני מסתודדת עם עצמי כל השבוע ואז, כשיוצאת השבת, אני חייבת לצאת לרוץ. שאגה חונקת אותי כבר בכניסת השבת, מאיימת לצאת. נדמה לי שרק אם אקרע את האוויר בשתי ידיים ישרות כסכין, אחתוך ואחתוך את כל המילים שבתוכי, אוכל לחזור ולהמשיך להעמיד פנים. עכשיו אני מול המראה. אני מכריחה את עצמי להיות אמיצה ולהסתכל לעצמי בעיניים.

אודיה חיה בבית שנראה מושלם מבחוץ, אבל בפנים משהו נסדק. בבית הכנסת מסרבים לאפשר לבתה לקרוא בתורה בבת המצווה שלה, בתה השנייה מתמודדת עם סוכרת נעורים מאיימת, והזוגיות, שפעם הייתה בית, נעשית לפתע זרה. לחישה פנימית הולכת ומתגברת בתוכה, מאיימת לצאת החוצה ולפרק את כל מה שבנתה.




מפגש פתאומי עם בועז, חבר ילדות, מערער את שיווי המשקל ופותח את מגירת הממתקים הסודית. אודיה כבר לא יכולה לברוח מכך שהדת מעלה בה יותר שאלות מתשובות. מה יקרה אם תניח את הלפיד שעובר מדור לדור? הַמשיכה אל בועז מציפה שאלות אסורות על תשוקה, נאמנות, אמונה וחופש. אודיה נקרעת בין שני עולמות: זה שהתחנכה בו, וזה שליבה כמה אליו, ומבינה שהמרחק מהבית עשוי להיות הדרך היחידה לחזור אליו באמת.

תודה תודה לגשם שהיה תרוץ מצויין לבטל את מה שנקבע לי לאחר הצהריים, ביום בו הגיע הספר אל פתחי ויכולתי להצטנף מתחת לשמיכה מבלי "לעשות חשבון" ולשקוע עמוק בתוך הספר המטלטל/מעצבן/חזק/ עצוב/שמח וכל כך חשוב שכתבה לנו איילת הלפרין קייטס.

כמו כל אישה שרוצה חופש פנימי וחיצוני, מתפקחת אודייה אל מול המצוות, המסורות, התפיסות החברתיות המקובלות ומתחילה לשאול את עצמה שאלות. אלא שעם הזמן ובהתמודדות קשה מתחילות השאלות להפוך לצעדים מעשיים בניגוד מוחלט מכל מה שגדלה עליו והתנהלה על פיו כמו מתוך הסכמה פנימה. 
האומנם?

עפתי עליה על אודיה. אהבתי אותה בכל מילה או מחשבה. כל צעד חדש שחצתה הרגישו בי מחיאות כפיים של בטן מתהפכת וחיוך בקצה הפה. כל כך רציתי שתנצח את הקיפוח, האפליה, הדרת הנשים, התפיסות המיושנות לגבי טקסים, קוד לבוש, שולחן השבת ולא רק. כל כך חיכיתי לראות אותה ברגעים של גילוי עצמי, מנצחת את המסע ודמעתי על אמת ברגעי הקושי. אהבתי את השיח אודות מוסכמות הלכתיות באופן שנגעה בו עם אלמנטים של רגש.
היו רגעים שדימיתי אותה נולדת מחדש בדמות ואישיות ראויה להערצה. (כאישה חילונית בעלת תפיסות עולם מנוגדות, מצאתי את עצמי שיפוטית, ביקורתית ולעיתים גם כועסת על מה שנתפס אצלי כעוול). 
וכמו שדייקה הלפרין: החופש לחיות את החיים שאנחנו באמת רוצות היא זכות יסוד. האומץ להגיד: מותר שתהיה דרך אחרת היא בבחינת חובה.

עושר של דימויים, מנעד של קולות, שפה פואטית עשירה מתובלת בחוש הומור וכתיבה מרתקת, נכרכו תחת הכותרת "רחוקה מהבית" ליצירה של אומץ. סיפורה של אישה שחולמת ומגשימה פערים, אישה שבחרה בעצמה ויכלה לה כנגד חסמים, מוסכמות ביקורות ומחירים על הבחירה בחופש לצד הפחד ליפול לתהום. 

גמעתי בהערצה את השורות, ניכסתי לעצמי תובנות חדשות אל חיי (אין קשר לעובדה שאני חילונית!) למדתי נחישות אחרת, ונהניתי מכל שורה. הלפרין הפליאה לדייק את הקונפליקט הישן בין פמיניזם למסורת  כשהיא עושה זאת באומץ לא בורחת ולא מטשטשת. המציאות  as is/

ועוד מילה על הכריכה המדויקת בעוצמתה. (שמשום מה דומה לראייתי לתמונת הסופרת בכבודה.)
איילת הלפרין את כותבת נהדר!
המלצה מלב אל לב!

איילת הלפרין קייטס היא עובדת סוציאלית קלינית שעשתה הסבה מקצועית להיי־טק. רחוקה מהבית הוא ספרה השני.
"רחוקה מהבית" מאת איילת הלפרין קייטס, הוצאת שתיים, לרכישה לחצו כאן.




כוכבת מאת רותם ניר נחמיאס
"החרם הזה הרס לי את החיים.
זה נכון שאני הייתי חלק ממנו, אבל זה לא נכון להגיד עליי שאני עשיתי אותו.
זה היה עוד אחד מהמקרים האלה שהבנות עושות מה שאני אומרת. ולמרות שכולם חושבים שזה כיף, לרוב אני די שונאת את זה. כשהייתי בכיתה ב' אחת הבנות אמרה שאני מלכת הכיתה. זה נשמע לי משהו טוב, מי לא רוצה להיות מלכה. אבל זה לא משהו שבחרתי להיות, זה מה שאמרו לי שאני. ואני כנראה לא יכולה להיות משהו אחר".



לליאור יש כל מה שילדה יכולה לרצות ולחלום עליו בחיים היא יפה, היא חכמה, היא הילדה הכי מקובלת בכיתה, כל הבנות תמיד מקשיבות לה ועושות בדיוק מה שהיא אומרת, אבל אין לה אף חברה אמיתית אחת.
כשהמשפחה שלה עוברת דירה היא מוצאת בבית הספר החדש חברה שדומה לה בכול. בפעם הראשונה בחייה היא לא מרגישה לבד ואז מגלה שלפעמים, דווקא כשדברים מתחילים להסתדר, זה בדיוק הרגע שהם מסתבכים מעבר לכל דמיון.

לא. לא חזרתי לנעורים אבל בהחלט חזרתי לשנות ההוראה הרבות שהיו לי בחטיבה. לכל האתגרים של בנות העשרה שכל כך רוצות ולא יודעות מה טוב ומה פחות. הלחץ החברתי, מאבקי הכוחות, הקושי הבסיסי להבין את עצמן פנימה ולהשכיל כמו לומר להצליח לבחור את הטוב מתוך הכאוס שלפעמים מאיים ומערער כל יסוד אפשרי. ראיתי לנגד עיניי גם את בתי שכבר הפכה לאמא נפלאה בזכות עצמה, מתנהלת בתוך חבורת הבנות שהיתה חלק מהן עוד מימיי הגן ועד לתיכון, ואיך הדינמיקה שהייתה מנת חלקן לאורך שנים אלו נעה בין מרכזים שונים של כוח. 

"אני מאוהבת באמת בפעם הראשונה בחיי.
לא בילד חמוד מהקייטנה... אלא בילד אמיתי, עם ריח של ים וכביסה, עם עיניים צוחקות על רקע של בכי, שמקשיב לי, שצוחק מהשטויות שלי, שחושב שאני אומרת דברים מעניינים, שלוקח אותי לראות מקומות חדשים, שמרגיש שהסתיו הגיע". (עמוד 152 בספר)

אהבתי את הכתיבה, את בחירות המילים, את הכריכה המדויקת. כשקראתי את השורה בעמוד 29 "גלית שנאה אותי יותר ופשוט התעלמה ממני בכיתה" קפץ לי המבקר הפנימי שאמר לי שגלית המורה עושה בדיוק את מה שהיא מטיפה לליאור שלא לעשות. בפרק 18 כשאפשרות חדשה עלתה בדעתה של ליאור לצאת מהבית, ראיתי לנגד עיני את סיפור האהבה מהסרט "מבעד לחלוני" (אתם חייבים לראות) ונזכרתי שגם בנעורי היו  מי שחמקו אל חדרי מבעד לחלון. במושב זה קל. וכשאמא הייתה שומעת את הקולות והצחוקים הייתה יודעת בדיוק שהם לא נכנסו דרך דלת הבית.

גם ממרומי גילי כסבתא היה לי קל להזדהות עם ליאור ולשוב לימיי הנעורים. סיפור האהבה המורכב עם אביב הוא סיפור מדויק אחד לאחד, עם מי שהייתה חברתי הטובה ששמעה ממני ושוב ושוב על ע' בן המושב שלי שעתיד לחזור בקרוב משנות שליחות חקלאית באפריקה, ועשתה את הכל כדי לקחת אותו ממני. 
עם השנים, כשבגרנו וכבר היינו ע' ואני בוגרים והורים לילדים, פתחנו את סיפור האהבה שלא מומש והכאב והכעס כלפיה הוצפו מחדש.

כוכבת הוא סיפור התבגרות סוחף ולא שגרתי על המחיר של להיות הילדה שכל הבנות רוצות להיות כמוה וכל הבנים רוצים להיות איתה. המסע שעוברת ליאור מציג שאלות חדשות על תפקידים חברתיים ומשפחתיים, על ייעוד, חברות אמת ואהבה.
גם אם קהל היעד המכוון של הספר הזה אמור להיות בני/בנות נוער, אני בטוחה היום יותר מתמיד שזה ספר לכל אם באשר היא ואולי גם לאנשי חינוך שמבקשים למקסם את השליחות שלהם בעבודה החינוכית עם ילדות וילדים צעירים בהוויית חיים כה מורכבת כזו שהדור הצעיר שלנו נולד לתוכה מבלי שבחר.
גם כשהחרם אינו לב ליבו של הספר נוגעת ניר - נחמיאס בליבה של הווית הנעורים שעניינה, התחלות חדשות, השתלבות חברתית, אתגרי ההתבגרות ודינמיקה של תא משפחתי שחוברים יחד לספר שחלום הכוכבות מניע אותו אל הסוף שאהבתי.
המלצה לספר שנותן לנערות כנפים, מעיר את האימהות שנספו למרוץ החיים ומציע למערכת החינוך למקסם את הטוב שיש בכל נערה ונערה.
טוסו לקנות ולקרא!

רותם ניר נחמיאס היא בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, בעלת תואר שני בביבליותרפיה, עסקה בטיפול באוכלוסיות שונות בעיקר ילדים ובני נוער, מנחת סדנאות כתיבה, עורכת ספרותית ומנחת הפודקאסט הפופולרי ״מדברים כתיבה״.

נולדה וגדלה בנתניה, מתגוררת בפרדס חנה ואמא של נוגה וגילי. כוכבת הוא ספרה הראשון.
"כוכבת" מאת רותם ניר נחמיאס, , הוצאת שתיים, לרכישה לחצו כאן














ריקי ברוך











יום ראשון, 28 בדצמבר 2025

אחר כך הייתי אני ובגוף שני - שני ספרי נשים בהמלצה וסדרת מדעים לילדים





אחר כך הייתי אני מאת אסתר חדד- עמרם

"אלעזר. אלעזר ומעיין ציון. והגעגוע הזה, לשניהם, שהוא שונה כל כך וגם קצת דומה. פעם המילה געגוע היתה עבורה מילה יפה, עורגת, כזאת שמזכירה שיר, סיפור, או מכתב אהבה. אבל עכשיו הבינה שזה כל כך לא נכון. עכשיו הגעגוע היה חלל ארוך, מלא מסדרונות, דלתות, מלא חדרים קטנים עם עכברים שאיימו לאכול אותה. עכברים וג'וקים חומים גדולים מהלכים על הקירות. ואין מילה אחרת, נכונה, לתחושה הזאת שיש לה. ואולי ככה בעצם מרגישים געגוע כשהוא לא עטוף ונוצץ, כשהוא רק כאב אחד גדול".




החיים של חרות טובים. היא ואלעזר התאהבו והתחתנו, והם חיים בדירה קטנה ויפה עם מעיין ציון התינוקת שלהם, והעתיד נראה מבטיח. אבל קולות מהעבר מושכים את חרות למטה, לצדדים, בלי שליטה, בלי הבנה. היא לא יודעת מה קורה לה, היא רק יודעת שהכאב גדול ממנה. היא בטוחה שהיא מזיקה לתינוקת שלה ואפילו ששום אסון לא קורה – היא משתכנעת שמוטב לאלעזר ומעיין ציון שתעזוב אותם. רק אחרי שהיא עוזבת, רחוק מאהוביה ומאוהביה, היא מתחילה לראות בבהירות את כל מה שהסתיר לה את עצמה.


גם כשכבר שקעתי בקריאה רצופה הייתי בחוסר שקט מול העלילה. מידי פעם עצרתי התבוננתי שוב על עטיפת הספר. משהו כל כך מדויק  בציור הטעון הזה, הוא שאפשר לי להתחבר לדמותה של חרות ולהבין שהדיכאון שלה אינו רק דיכאון אחרי לידה.
חרות מתפרקת בתוכה ולא מצליחה לאחות את השברים. התא המשפחתי מתחיל להיסדק וההחלטה לעזוב הופכת לצעד משמעותי בתהליך שהיא חוצה במסעה להיוולד מחדש. 

הרבה כוח ונחישות בנכונות הדרך, צריכים היו לשכנע אותי שאפשר לעזוב תינוקת ו"לא לשמוע" אותה בוכה. ניסיתי לא להיות שיפוטית וגייסתי את כל האמפטיה שהייתה בי.

הספר עצוב, נוגע ללב ולא תלוש ממציאות חייהן של נשים שדיכאון לא מוסבר נוקש פתאום על דלת החיים.
הכתיבה הרגישה מאפשרת להבין שיש כאן לגיטימציה לרגשות מורכבים, כאלו שלפעמים לא יודעים לתת להם שם ולהסביר מה בדיוק קורה בנפש פנימה. 
אחר כך הייתי אני - בשם  (כותר) כל כך מדויק ומעורר תקווה, הוא ספר על על שתי לידות: לידתה של תינוקת ומסע המסתיים בלידה מחדש. וגם ספר על הדחקה והחלמה, על התגברות והתבגרות, על אהבה.

אסנת חדד־עמרם, עובדת סוציאלית ומלווה הורים ומשפחות לילדים בגיל הרך, נולדה וגדלה בלוד וכיום גרה בישוב נווה צוף, נשואה ואמא לגפן ויאר. כתבה בעבר את הטור "יחידה מובחרת" במקור ראשון, "ממטרות" סיפור פרי עטה פורסם במסגרת הסיפורים המומלצים ב"תחרות הסיפור הקצר" של עיתון "הארץ" בשנת 2009. אחר כך הייתי אני הוא ספרה הראשון.

"מאת אחר כך הייתי אני" מאת אסנת חדד־עמרם הוצאת שתיים, לרכישה לחצו כאן.





בגוף שני מאת שרה פליין 

"ככל שחלפו השנים העמיקו הפערים בין העקרונות החינוכיים שלך ובין מה שהתאפשר לך ליישם. כמחנכת רצית לחצוץ בין הילדים לעוולות המערכת, כמדריכה נמחצת בין החידושים שאגף ההדרכה ביקש להטמיע ובין התנגדות המנהלת. נלחמת בטחנות רוח. בתגובה לפרויקט למידה שערכת עם תלמידייך, זומנת לשיחת נזיפה. פעמיים ניסית להסביר את שיקול הדעת שלך. בכל אחת מהן נענית במשפט: "יש המסבירים ויש המצליחים," אליו נלווה נפנוף מבטל משל היית זבוב טורדני. שתקת. לא אמרת שהתלמידים שלך דווקא כן מצליחים גם בכל המדדים האובייקטיביים. לא הזכרת שצילמו אותך עבור מט״ח (מרכז לטכנולוגיה חינוכית) לסרט הדרכה בנושא דרכים חדשניות לעידוד קריאה. לא היה טעם לומר שום דבר. באופן רשמי זומנת לשיחה. למעשה היה זה מונולוג בריוני. למחרת איבדת את קולך למשך שבועיים. רופא אף אוזן גרון לא הבין מה הבעיה".

הספיקו לי שורות הפתיחה האלו (עמוד 13 בספר) כדי להבין שההזדהות שלי עם הכתוב תבוא ממקום מאוד אישי ועמוק.


אישה בת חמישים ושלוש טסה לחבל שמפיין היפהפה בצרפת לחופשת יצירה וחוזרת לארץ שבועיים מאוחר יותר בטיסת חילוץ רפואית אחרי שני אירועים מוחיים. שש שנים אחרי כן היא כותבת את הממואר הזה, שבו היא בוחנת את מערכת היחסים שלה עם הגוף, עם עצמה ועם סביבתה. בכתיבה רגישה ובמבט חד מספרת שרית פליין על השבר שחצה את חייה לשניים ועל היכולת להיבנות מחדש מתוך הפירוק.

לא אני לא רוצה לדבר כאן על הפערים מול מנהלת החטיבה בה למדתי, ולא על נסיבות הפרישה הרפואית שלי אחרי 25 שנות הוראה וחינוך. אני את ה"אישורים והקבלות" שלי קבלתי מהתלמידים והוריהם ששומרים איתי על קשר עד היום. אני יודעת שניצחתי את המערכת כששמרתי על הדרך בה האמנתי.

 גוף שני הוא ממואר נוקב וכואב בכל צד שאתבונן בו. נסיבות המחלה של גיבורת הספר מוכרות לי מנשים שחיות סביבי והן מתמודדות עם המחלה והכאב בכל דקה ביממה. 
הכתיבה בגוף שני כמו מרחיקה את הכותבת מתוך עצמה ועדיין קל היה לי לחוש את האמפטיה כמו גם את החמלה שרכשתי להתמודדות המתמשכת מול הטראומה עד לצמיחה. 
השימוש בהשוואה לפוליאנה "זרק" אותי לימי ילדותי. הספר המונח אצלי כבר עשרות שנים על המדף לצד תמונות שנצרבו כבר אז מהצפייה בסרט, כולם גם יחד חיברו אותי למשפט הכל כך חשוב הזה: "את לא פוחדת לתת מקום לחושך ולדמעות, את לא פוליאנה, את שרית. את אישה שגופה החכם חבול." 
וזהו בעצם הניצחון הפנימי של מי שחוותה טראומה ויכולה לה.

ממליצה בחום לכל מי שיכל התמודד עם מכאובים אמיתיים ומסוגל לעשות את ההפרדה, שאני ברגעים מסוימים התקשיתי לעשותה, כדי להבין שריפוי הגוף והנפש אפשריים. 

שרית פליין נשואה ואמא לשניים. מתגוררת בנס ציונה. סופרת, משוררת, בעלת הבלוג "אוצר מילים". מארחת בביתה מפגשי סלון ספרותי זה עשור. מנחת סדנאות כתיבה. בגוף שני הוא ספרה השלישי. קדמו לו הרומן נטע זר ולב יחף ספר שירה וצילומים. שירים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת ועשרה מהם הולחנו והופקו כאלבום מוזיקלי בשם "אסופת אהבה".

"בגוף שני" מאת שרית פיילן הוצאת שתיים, לרכישה לחצו כאן.


פוליאנה העותק המקורי המצוי בידי. 


חדש על מדף הספרים: סדרת "מדעים לילדים"
לימודי מדעים בגילאים צעירים מעודדים יצירתיות ודמיון, מחזקים את תחושת הביטחון והעצמאות, מפתחים סקרנות טבעית, חשיבה ביקורתית ויכולת לפתור בעיות ומאפשרים להבין את העולם הסובב. הוצאת הספרים.




ספר לכל משיקה ארבעה ספרים בסדרה החדשה "מדעים לילדים":
אבולוציה
בּוֹאוּ לְגַלּוֹת אֶת סוֹדוֹת הַמַּדָּע לִגְאוֹנֵי הֶעָתִיד!
הַיְדַעְתֶּם שְׁהַדִּינוֹזָאוּרִים נִכְחֲדוּ לִפְנֵי מִילְיוֹנֵי שָׁנִים?
הַיְדַעְתֶּם שֶׁהֵם הָאָבוֹת שֶׁל כַּמָּה מִבַּעֲלֵי הַחַיִּים שֶׁחַיִּים הַיּוֹם בְּכַדּוּר הָאָרֶץ?
גַּלּוּ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל הַמִּינִים, יַחַד עִם דּוֹקְטוֹר מִיטוֹזָה וְהָאֶפְרוֹחַ דַּרְוִין
וְהִפְכוּ לִגְאוֹנִים בְּאֵבוֹלוּצְיָה!

אסטרונאוטיקה
הַיּוֹדְעִים אַתֶּם כֵּיצַד רָקֵטוֹת מֻפְעָלוֹת? מָה זֶה כּוֹחַ הַכְּבִידָה?
בְּאֵלּוּ פְּרָטִים נִשְׁלָחִים לֶחָלָל?
הִצְטָרְפוּ לְאַסְטְרוֹנָאוּטִית לְנֹגַהּ בְּמַסָּע לְמַאְדִּים וְהָפְכוּ לִגְאוֹנֵי אַסְטְרוֹנָאוּטִיקָה!

פיזיקה קואנטית
בּוֹאוּ לְגַלּוֹת אֶת סוֹדוֹת הַמַּדָּע לִגְאוֹנֵי הֶעָתִיד! אַתֶּם יוֹדְעִים מָהֵן מוֹלֶקוּלוֹת? וּמָהֵם אָטוֹמִים? וְכֵיצַד הֵם מִשְׁתַּלְּבִים כְּדֵי לִצֹּר אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹאִים? בּוֹאוּ נְלַוֶּה אֶת אֶלֶקְטְרָה וְאֶת הֶחָתוּל שֶׁלָּהּ פְּלַאנְק אֶל הָעוֹלָם הַזָּעִיר הַיּוֹצֵא דֹּפֶן שֶׁל הַחֶלְקִיקִים, וְתֵהָפְכוּ לִגְאוֹנִים בְּפִיזִיקָה קְוַאנְטִית!

גנטיקה
בּוֹאוּ לְגַלּוֹת אֶת סוֹדוֹת הַמַּדָּע עִם גְּאוֹנֵי הֶעָתִיד!
מָה מַגְדִּיר אֶת צֶבַע הַשֵּׂעָר שֶׁלָּנוּ? מָה הֵם גֵּנִּים? וּמָהֶם בְּסִיסֵי חַנְקָן?
הִצְטָרְפוּ לְהַרְפַּתְקָה מְרַתֶּקֶת זוֹ עִם דּוֹקְטוֹר מִיטוֹכוֹנְדְּרִיָּה וְהִפְכוּ לִגְאוֹנֵי גֵּנֵטִיקָה!
כתב: קרלוס פאזוס, תרגום לעברית: מירב גודאנטק

להשיג באתר האינטרנט www.bookme.co.il ברשתות ובחנויות הספרים הנבחרות.











ריקי ברוך
























יום שבת, 15 בנובמבר 2025

שנה וחצי וארבעה ימים, מפתחות ומלכוד 23 או כל שם מחורבן אחר - ספרים חדשים בהוצאת שתיים

 


מלכוד 23 או כל שם מחורבן אחר מאת ורסנו

"סוף־סוף היה קצת שקט בחמ"ל אחרי ארבעה ימים אינטנסיביים מאוד בעזה. אחרי שבמשך חודשיים סיפרו לנו כל יום שעוד רגע נכנסים, הנה הגענו. ביומיים הראשונים היינו כל הזמן על וסטים, מה שהרס לגמרי את השינה. עם הבלוקים של הקרמים יכולנו לישון רק על הצד בעקמומיות ספציפית ששומרת על שיווי משקל".

ורסנו הוא שם עט. גם שמותיהן של שאר הדמויות ברומן שונו. אבל מלכוד 23 או כל שם מחורבן אחר מורכב מסיפור שקרה באמת ונכתב במחברת מרופטת, בליבה של מלחמה. מתוך תוכה נשמע קולם של מי שהושלכו אליה ומצטיירת תמונה מורכבת של החברה הישראלית.



במהלך חודשי מילואים ארוכים ורסנו, מילואימניק בצוות לוחם, כותב לבת זוגו על רגעים שהוא חווה עם הצוות. סיפוריו, הנעים בין הווה לעבר ובין האישי לכללי, מתלכדים לרומן קולח המציג גוף שאיבריו כמו התפזרו בזמן ובמרחב, ועתה עליו להיאסף שוב, להתמזג לאחד.

"אמצע הלילה במשמרת חמ"ל היה נקודת האור היחידה שלי. נקודת אור יחסית בתוך כל זה. פנס ראש בדשדושי טעינה אחרונים או אפילו גץ ממדורה, אבל אור. סוף־סוף הייתי רק אני. ישבתי שם בנחת ושמרתי על האזנה לכל דבר חריג. כל הקצינים הלכו לישון והצוות נדם אחרי שסיים להתווכח על אלוהים יודע מה שהוא כל הזמן התווכח עליו. חשבתי על זה שלא יכול להיות יותר גרוע. שאני שונא מלחמות ושונא דרמות, שני מצבים שהחיים של צוות במלחמה מייצרים בשפע. שאני רוצה את החיים שלי בחזרה, שכולנו עוד בסדר, נכון, אבל אם רק לרגע מוציאים מהמשוואה את כל העסק הטרגי שקרה פה ואת ההבנה שיכול להיות הרבה יותר גרוע, אפשר להגיד בלי להתבייש שאנחנו בדלי של חרא, עמוק בתחתית. ואז, בדיוק כשווייץ נכנס, שמתי לב לזה. צהוב ודביק וחי וזז ומבעית וחסר חשיבות בעיני כולם, מתנועע באיטיות בחלל".

זה לא ספר על מלחמה. לא מתוארים בו קרבות הרואיים נוטפי דם, גיבוריו אינם ששים אלי קרב, אלא נחבטים בין כוחות הַמְּשחקים בהם ומטלטלים את עיקרי החיים שהכירו. אך דווקא מתוך תנועה, הנדמית אקראית כמעט, עולה ומתבאר דיוקנה של חברה, של מלחמה, של נפש האדם ושל מה שביניהם.

את “מלכוד 23 או כל שם מחורבן אחר״ - החל ורסנו לכתוב באותה המחברת כאשר הרגיש שהוא אינו מצליח להסביר לבת זוגו בעל פה מה עובר עליו. החיים ביקום ממולכד, הרחק מאהובתו, הובילו אותו לכתוב לה סיפורים קצרים, מגובים ברשימת דמויות בהשראת הספר מלכוד 22 – וכך לנסות להסביר את שעובר עליו ועל חבריו בצוות הלוחם. קובץ סיפורים זה מתלכד לכדי ספר עוצמתי ונוקב, המאפשר לקורא לחוות את קשת הרגשות במלואה, באופן בלתי אמצעי, למעוד אל תוך ליבו של מילואימניק המוכן ללחום את המלחמה, אך גם לצחוק לה, לאהוב בה לפחד ממנה ולשנוא בה.

הספר ואני:
הצורך הגובר של לוחמי חרבות ברזל, להעלות על הכתב את קורות הימים הארוכים במדי צהל, הולך ותופס תאוצה. ספרים בפורמטים שונים רואים אור ומתעדים את ימי המלחמה מנקודת מבט אישית וסובייקטיבית. אישית, אני רואה חשיבות עליונה בספרי התיעוד האלו בעיקר לנוכח השאיפה הכוללת להנמיך את גודל המחדל. ("זה לא אסון זה מחדל" אני מצטטת את עידן עמדי מעל קברו של הדר גולדין ז"ל).

הבנתי את ורסנו. רק מי שהיה שם יודע ומרגיש את מה שהיה באמת. בגוף בנפש, במחשבות, במצוקה, בחלומות באתגרים, בגעגועים. 
אהבתי את הספר. הוא אישי אבל קולקטיבי. הוא קולח, מקרב-מרחיק ומחבר לימים שכולנו ציפינו שיחלפו כבר מזמן. 
מלכוד 23 הוא ספר ישראלי מזוקק, תמצית ההוויה שאני מכירה עוד מילדותי במושב ומימי מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים שנצרבו בתודעתי. 
אהבתי את הספר מאד. את הכתיבה רוויית ההומור, את מידת הציניות, את האופן בו תוארה הלכידות והרעות בין החיילים לאורך כל התקופה שעשו יחד. עפתי על בנק הדמויות באחרית הספר וכל איימת שאיבדתי את זה,  שבתי להציץ במקומו של כל אחד מהם בפאזל הצוותי - "כל אחד יגיד עכשיו את השם שלו, איך קוראים לו פה בצוות, איפה הוא נולד ומאיפה הוא בארץ" (ובצבא כמו בצבא לא חייב להיות קשר ישיר בין השם שלך לבין שמך בפי חברי הצוות).

מילכוד 23 הוא מאסף של סיפורים וחוויות ישראליים. הם יחידים וייחודיים. 
סיפורי הבית שנשאר מאחור האישה, האהבה, הגעגועים והדאגה. (לכו לקרא את עמוד 125 - קראתי אותו כמה וכמה פעמים). "אני כנראה לא אשכח  כל החיים איך בכית כשהגעתי.... ניסיתי לספר לך הכל אבל לא הצלחתי לספר לך כלום" .
ואולי בנסיבות הימים האלו ובזמן שקראתי את הספר וכתבתי שורות אלו, בעוד החללים הגיבורים שלנו שבים להיטמן באדמת מולדת, (היה בי צורך עמוק והלכתי להלווייתו של אל"מ חממי ז"ל) 
אני מוצאת את מלכוד 23 שהוא ללא ספק השם המדויק למה שקרה וקורה כאן.
הספר שמותיר אותנו לחשוב גם אחרי שסיימנו לקרא. 

מלכוד 23 או כל שם מחורבן אחר מאת ורסנו, עורכת רותם בירון. הוצאת שתיים לרכישה לחצו כאן. 






שנה וחצי וארבעה ימים מאת ליאור שדמי שפיצר

הרבה אנשים היו שמחים להתחתן לתוך אחת המשפחות העשירות בארץ, הם היו יודעים להודות על מזלם הטוב שזימן להם זוגיות אוהבת, ולהתמסר לחיים החדשים בלי להסתכל לאחור. אבל רותם לא. היא בודדה וזועמת, מנתחת כל דבר לגורמים, מסתובבת בעולם שלא מחבב אותה מספיק, ומחכה שבעלה ישתעמם ויעבור הלאה כדי שהיא תוכל להפסיק לפחד מהסוף ולהתחיל כבר להתגבר עליו.  


"לפעמים עדיף להפסיק לפחד מהסוף ולהתחיל להתאושש ממנו, שנים לפני שהוא מגיע באמת, אולי עוד לפני שהוא מתחיל בכלל. יום אחד אני אהיה נשואה ולמחרת אני פשוט אחליק החוצה בלי לשים לב. טובי אנשי המקצוע בשירות משפחת שקולניק ילוו, יגשרו, ייצגו ובסופו של דבר גם יארזו. הסכם הממון הנדיב שעליו חתמתי ממילא הסדיר את הכול מראש. אני אהיה מסודרת כלכלית כל חיי, ושנינו תמיד נישאר ההורים של איתמר. זה יהיה נקי, כירורגי, אבל אני רציתי אהבה שלא דורשת ממני להיות דרוכה כל הזמן. רציתי לחיות עם עומרי כמו ההורים שלי, לחזור בדממה רועמת הביתה בשישי בערב עם עגלת תינוק וכלי ריק של פשטידה ולדעת בביטחון מוחלט שזה רק אני והוא וזהו, אולי לא באותה סירה אבל לא לבד בים".

מה קורה אם את מתחתנת עם פרינס צ'רמינג, שהוא במקרה גם בן לאחת המשפחות העשירות בישראל, אם את מאוד יפה אבל יש לך אישיות של רופא חדר מתים נכה, בדיכאון ועם בעיית התמכרות קלה? מה קורה אם הכול יפה ואסתטי מסביבך כמו שתמיד רצית – הכול חוץ ממך, כי למרות כל השנים שעברו את עדיין לא יודעת איך לעשות שום דבר כמו שצריך? מה קורה אם מצפים ממך להודות על מזלך הטוב כל הזמן, אבל את לא מצליחה – את רק הופכת להיות בודדה יותר וכועסת יותר, והאנשים שלא באמת מחבבים אותך עומדים עכשיו קרוב מדי? מה קורה אם עדיין לא חזרת לחיים אחרי שהאקס הרעיל שלך נעלם לך בחודש הכי טוב שלכם ואין לך יותר אמון בשום דבר ובאף אחד? 

היא כבר התרגלה לכמה שהכול יפה מסביבה, לחרדה ולמבוכה שאפשר תמיד לאלחש עם יין יקר וסמים, לילד המתוק שלהם, שעדיין דומה לה לפני שהייחוס והפריבילגיות יטביעו בו חותם. אבל אז האקס הרעיל שלה צץ מחדש, והדרך היחידה שהיא מכירה להתמודד היא למצוא תשובות, ואולי אפילו לשחרר את הסוד שהיא לא הספיקה לספר, ועכשיו כבר מאוחר מדי.

"כל הזמן שואלים אותי מה אני רוצה, ואני עונה רק תשובות לא נכונות. רציתי לזחול למיטה עם ריח טחוב של מצעים ושמיכות שהוציאו בפעם הראשונה מהארון בתחילת החורף, לשבת עם אמא כשיורד גשם בחוץ, לקלף קלמנטינות ולחמם את הידיים על תנור ספירלה שמקצר את כל הבית. רציתי כוס של גלנפידיך 25 שנה ופיצה־פיתה, להיות שיכורה ומגוחכת ליד מישהו שאני אוהבת, לעשות אייר דראמס עם פירורים של במבה בשיר של בואנה ויסטה סושיאל קלאב ולדעת שהוא רק יאהב אותי יותר למחרת. רציתי לכעוס בלי להיות מנומסת, לזרוק דברים על קירות, להגיד לעומרי שהוא הציל אותי מחיים שבהם אף אחד לא ראה אותי באמת רק כדי לשתול אותי בחיים שבהם אף אחד לא רואה אותי, אבל כולם מסתכלים כל הזמן. שנים אני כועסת, למה עוד לא סיימתי, לעזאזל? מה רציתי שיקרה בסוף"?

שנה וחצי וארבעה ימים היה יכול להיות סרט ההמשך של סינדרלה אם מייק לי היה מביים אותו, והוא היה מתרחש בתל אביב ובפריז, בסתיו שבו הכול קודר ואפל ויורד גשם כל הזמן. הוא עונה על כל השאלות האלה ועל רבות אחרות. זהו רומן חברתי. דרמה קומית של על יחסים רעילים, על החיים עצמם וגם על שפה ובדידות, זרות ואהבה.

ליאור שדמי שפיצר היא עורכת לשון, מפיקה תוכניות אקטואליה ברדיו וחוקרת את לשון השירה של נתן אלתרמן, נשואה ואמא לשלושה, חיה בתל אביב. שנה וחצי וארבעה ימים הוא ספרה הראשון.

"שנה וחצי וארבעה ימים" מאת ליאור שדמי שפיצר, עורכת אורנה לנדאו, הוצאת שתיים, לרכישה לחצו כאן.










מפתחות  מאת ורד עיני קדר


"ראית אותי? כל הזמן הזה?"
"טוב, זה לא היה כל כך מסובך".
הם צחקו. "אני חדשה בשרלוק הולמס הזה. באמת חשבתי שהייתי לא רעה".
הוא הביט בה בעיניים תשושות והיא חשבה שאולי לא יהיה פשוט לצאת מהיער הרטוב הזה.
"זה הרנו שלךָ שם, בשביל, או שיש כאן עוד כמונו?"
"שלי. אז... את גם?"
"כן, אני מַפתֵח. גם אתה?"
הוא הושיט לה יד ללחיצה: "ארז".
היד שלה בתוך כף ידו נראתה לה קטנטנה, כמעט תינוקית. "שירי".

שירי וארז נפגשים בחלקת יער במעלה הכרמל. הם זרים זה לזה, אך מגלים ששניהם נמצאים שם מאותה סיבה בדיוק הם מחפשים אחר חבריהם מילדות, דותי ויוני, שנטשו הכול למען חיים של בידוד מוחלט. דותי עזבה בן-זוג, ילדים קטנים וקריירה, והיא נעדרת כבר שנה. יוני נעדר במשך שש שנים. שירי וארז נבחרו לשמש כ"מפתחות", היחידים שיכולים להשיב את שני המתבודדים הביתה, בנקודות זמן שנקבעו מראש.

"אם היו אומרים לי אז שיום אחד יוני ייעלם, ושאני אסכן את כל מה שאני כדי לחפש אותו, ועוד פעמיים, בטוח הייתי צוחק. בטוח שלא הייתי מאמין".

החיפוש המשותף של שירי וארז הופך למסע יצרי ומטלטל, לעיתים מיני ואלים, שבו נחשפים עוד ועוד סודות – של הנעלמים, של המחפשים, ושל החברה המסתורית המאפשרת את ההתבודדות המאורגנת הזאת. במקום שבו אמיתות ושקרים מתערבבים, נבחנות מחדש מערכות היחסים, בחירותיהם ויכולתם של גברים ושל נשים לשמור על זהותם אל מול מוסכמות חברתיות נוקשות.


"מה היא עושה כאן? מה היא עושה בבית הקטן הזה, בשתיקה הגדולה הזאת. פעם, בסך הכל לפני כמה חודשים, אבל בחיים אחרים, היה לה בית רחב מידות ויפה, והיתה לה משפחה. אמא, אבא, ילדה, ילד. משפחה לכל דבר ועניין. והיתה לה גם עבודה, לא סתם עבודה, קריירה של ממש. והיתה לה אהבה, היו לה אהבות. אבל שם הימים היו ארוכים מדי או קצרים מדי, אף פעם לא באורך הנכון, והרעשים חזקים מדי, והיא לא הצליחה למצוא בבית הגדול שלה אפילו פינה קטנה אחת שלא שומעים בה אף אחד, שלא דואגים בה לאף אחד. שלא מרצים בה אף אחד. גם כאן הימים לפעמים מתערבבים אלה באלה, והרעשים לא נעלמו לחלוטין. אבל הם בהחלט חלשים יותר, והיא יכולה לשאת אותם. וכאן היא ישנה לילות שלמים, כמה שנים שהיא לא ישנה יותר משלוש שעות רצופות. והיא לא צריכה לחפש יותר פינה להתחבא בה, היא לא צריכה להתחבא בכלל".

"מפתחות", רומן מתח פסיכולוגי נועז מאת ורד עיני קדר, עוסק בשאלות על בחירה, חופש ושליטה: מה מביא אדם לבחור לנטוש הכול – בית, קריירה, אפילו ילדים קטנים – כדי לחיות לבד, ולתמיד? והאם בכלל זה אפשרי? הוא עושה זאת דרך סיפור טעון על חברות ומשפחה, על יחסים מורכבים ורעילים, על התמודדות עם טראומות עבר, אלימות, אשמה ותיקון – ועל חיפוש שלעולם אינו נגמר.

הבוקר, שוב לבד, לקחתי את עצמי וצעדתי בחוף הים, מאזינה לשיעור "מיינדפולנס-להזין את הלב" במסגרת מועדון שאני מנויה בו כבר תקופה ארוכה. 
אני אוהבת ומרבה להיות לבד גם אם עדיין יהיו מי שיבקרו אותי על הבחירה.
יש אנשים שזקוקים לאומץ כדי לבחור בלבד ולהיות בו. אישית, אין לי את הקושי. 

מפתחות מציג אפשרות קיצונית של התנתקות מוחלטת, ללא תאריך תפוגה. הוא מציע לנסות ולראות בבחירת ה"לבד", המסומנת בדרך כלל כדבר שלילי, עצוב ואנוכי, גם הזדמנות להתנקות מכל העודפים והרעשים של החיים המודרניים, על מנת לחיות באמת. הספר דן בסוגיית השליטה של אדם על חייו שלו ועל חיי זולתו. מה גורם לו להפקיד את השליטה על גורלו בידי האחר? ומנגד - מה גורם למישהו לקחת שליטה על חייו של אדם אחר?
מפתחות הוא רומן חכם. מותחן פסיכולוגי מרתק. יש בו חברות אמיצה - אחד הערכים הראשוניים בהווייתי, הוא אפוף מסתורין ומכאן כוחו לשמר את הקורא "על אש קטנה", להוט להבין מה יבוא עכשיו.
ככל שהתקדמתי בקריאה התחברתי לעומקן של הדמויות שנותרו איתי גם אחרי שתמה הקריאה. 
התפתחות העלילה ברומן היא ספירלית גם כאשר לא נעדרו בו רגעי שפל. הוא אמיץ (בזכות הדמויות!) מעודד חמלה והזדהות ומכאן כוחו. 
ספר משובח!

ורד עיני קדר גדלה בגבעתיים ומתגוררת כיום בלהבים עם בן זוגה ושלוש בנותיה, וגם כמה חתולות. יש לה תואר ראשון בכלכלה ובחשבונאות, ותואר שני בחינוך. כיום היא לומדת לתואר שני נוסף במחלקה לספרות של אוניברסיטת בן-גוריון, במסלול לכתיבה יצירתית. לפעמים גם היא רוצה להיות קצת לבד.
מפתחות הוא ספרה הראשון. הספר זכה לתמיכת קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות – תל-אביב.

"מפתחות"  מאת ורד עיני קדר עורכות: מיכל חרותי ומירי רוזובסקי, הוצאת שתים, לרכישה לחצו כאן 

























ריקי ברוך






























יום שלישי, 7 באוקטובר 2025

מאה ואחת ולב בגודל של אגרוף ספרים בהמלצה חמה בהוצאת שתיים

 


זה סוד גלוי שיש בי חיבה יתרה לספרי הוצאת שתיים. משהו בתמהיל היצירות וכותביהם, לוכד אותי מהרגע הראשון שאני פותחת את הספר ושולח אותי לחוויית קריאה תגמלת.
כך קרה לי גם הפעם.
שני ספרים שונים חדשים שוב נגעו בי ואני ממהרת לשתף גם אתכם. 

מאה ואחת - מאה ואחד סיפורים מאה ואחת מילים מאת דינה מוקמל פרידמן

בשבע ורבע בערב יצא. לא שעה לעזוב בה חיים. היא נותרה עם מגבת מסובבת כמו טורנדו על ראשה המהביל. טיפות טריות ניגרו והצטברו על נעלי האצבע העליזות שלה. כשהבורקסים נשרפו בתנור, פתחה חלון וישבה עירומה על כיסא פינת האוכל, שתוכנן בידי סטפן, המעצב הבכיר ביותר באיקאה. היא קראה עליו. חמש שעות וכלום אחר־כך, עכוזה ניתק מהכיסא של סטפן כמו פיסת פסטרמה אחת מאחרת. היה חם. היא הוציאה קוביות קרח מהמקפיא, התיישבה, וחיבקה אותן. כשהכול נמס לה בין הידיים, היא בהתה בהשתקפות הצבעונית של הטלוויזיה בתוך שלולית המים שמולה. לאסקימואים יש חמישים מילים למילה 'שלג'. היא ספרה הרבה יותר מזה למילה 'תחזור'.


"לה־בוקרייה (עמוד 12 בספר)
אז יש את מוט'קה, ויש את דוכן הפירות שלו בַּכַּרְמֶל. ולא הייתי מספרת לכם עליו אם הוא לא היה האיש עם החיוך הכי שביר בשוק (ואולי בכל העיר הזאת), ואם לא היה מסדר את התותים והענבים ופלחי המנגו בגביעי פלסטיק כאילו הוא מגיש אותם למלך, ואם לא היו עוברות בכל בוקר צעירות לבושות בג'ינסים קצרים, ואומרות לו שהדוכן שלו כמו השוק בברצלונה, ואם לא היה מחליט, בוקר אחד, להגיש לאנשים מנחת פרי מידיו העדינות, על חשבון הבית, ואם לא היתה מגיעה בסוף היום צעירה בג'ינס ואומרת לו 'אתה מוט'קה' והוא היה אומר לה 'כן' והיא היתה אומרת לו 'אני הבת שלך'".
😍






בספר מאה ואחת יש מאה ואחד סיפורים, כל אחד מהם מונה מאה ואחת מילים. זהו פרויקט ייחודי, המאיר באופן מקורי את הקשרים בין תוכן וצורה. הסיפורים מאגדים מקבץ מגּוון של נפשות והתרחשויות: ילד בן חמש משכונת בו־קאפ בקייפטאון, ששומר לתיירים על המכוניות; אישה ירושלמית שמקפידה לנסוע בקביעות לסינמטק, במקום לפגוש את בתה, המחכה לאהבתה; וגם בחורה צעירה ששוכבת על מזרן ורוד, בריטריט לניצולי הנובה, מנסה לברוח מעצמה.


















מאה ואחת מאת דינה מוקמל פרידמן הוא ספר מבריק, המזמין את הקוראים להתבונן בקפסולות צלולות של זמן ומקום. כל אחת מהן מייצגת את העולם כולו, כאגל טל. הסיפורים מייצרים מניפה רחבה, ומציפים שאלות על שלמות צורנית ועל פרימתה. מאה ואחד סיפורים, מאה ואחת מילים, מאה ואחת זוויות של האין־סוף.

דינה מוקמל פרידמן, נשואה ואמא לשלושה. סוציולוגית ארגונית, מרצה ומנחה בתחומי הפיתוח הארגוני, הסטוריטלינג והכתיבה. מאה ואחת הוא ספרה הראשון.









חברים!
הספר הזה הוא masterpiece - כי אין מילה אחרת שתזקק את יצירת המופת שעטפה דינה מוקמל פרידמן, במאה ואחת מילים מדודות, שהניבו ספר שגם טובי הסופרים, (אלו בעלי השם שכבר זכו ובססו את מקומם בעולם הספרות) היו שמחים לפרסם.

סיפורים עם טוויסט חכם בעלילה, רגעי הומור, רגעי עצב, (הותר לפירסום עמוד 112 ולא רק) רגעי כאב (שח עמוד93) שיוצרים קונספט ייחודי בו כל סיפור מקבל עומק-משמעות ומחשבה. 

מאה ואחת הוא פסיפס של רגעים, מקומות ואנשים המנוסחים בשנינות, דיוק וקריצה.
מסוג הספרים שיישארו על השידה לצד המיטה גם אחרי שתסיימו לקרא. 
מתנה נהדרת לכל מי שאתם אוהבים כולל את עצמכם.
הדהדו את ההמלצה! 
.
"מאה ואחת" - מאה ואחד סיפורים מאה ואחת מילים מאת דינה מוקמל פרידמן, הוצאת שתיים, לרכישה לחצו כאן.






לב בגודל של אגרוף מאת דורון בראונר

"מירב, אל תפריעי לי, שבי במקומך ותני לי לסיים את דבריי. זו לא עוד תורנות רגילה, זו עזרה משמעותית מאוד לכל הקיבוץ. כמו שאתם רואים, מבצע שלום הגליל לא הולך להיגמר כל כך מהר כמו שהבטיחו לנו. הרבה חיילים בסדיר, וגם חברי משק גויסו בצווי שמונה וכמעט לא יוצאים לחופשות. לכן התבקשנו לתת כתף ולעזור במעט שאפשר. כל שעלינו לעשות זה לשבת בחדר השומרת בין ארבע לשמונה בערב, לקבל את שיחות הטלפון מחיילים שיתקשרו מלבנון, ולרוץ לקרוא למשפחת החייל. מי שלא יכול באותו יום בבקשה שידאג למחליף." אני רק יכול לתאר לעצמי כמה מטומטמת מירב מרגישה עכשיו. אבא שלה הוא בין חברי המשק הראשונים שגויסו למלחמה. אמנם רק בתור נהג משאית ולא חייל אמיתי, אבל עדיין בקושי יוצא לחופשות. נירה לא מחכה לעוד מטומטמים שיגידו מה דעתם על התורנות החדשה, ואומרת את צמד המילים הכי יפה בשפה העברית: "אתם משוחררים."



על הדשא עומדים אחד מול השני עומר ועידו ועושים זוג או פרד. אין מה לעשות, להכי טובים יש את הזכות לבחור לעצמם את הילדים החזקים לקבוצה שלהם. עידו מנצח.

הוא מסתכל עלינו מלמעלה ומרגיש כמו מלך, עיניו מכווצות, עושה את עצמו מתלבט, איך הוא נהנה. כל העיניים עליו, מתחננים, רוצים להיבחר ראשונים. מי שנבחר ראשון יודע, יודע כמה הוא שווה, שהוא לא סתם עוד ילד שנבחר מחוסר ברירה. להיבחר ראשון זה אומר הכול. יש כאלה שיעבירו חיים שלמים בלי להיבחר אפילו פעם אחת ראשונים. ברור שאין לי סיכוי, אבל בכל זאת אני מסתכל לו בעיניים כמו כולם ומתחנן.

תחילת שנות ה־80, קיבוץ בדרום הארץ. בגבול המטושטש שבין ילדות לבגרות מנסה נדב, בן שלוש־עשרה, לפלס את דרכו. בין עולם המבוגרים לקבוצת הילדים הקטנה, בין דימוי גוף חבול לתחושת שייכות מתערערת, בין לינה משותפת למערכת יחסים מורכבת עם הוריו.

כשאחיו הבכור יואב מתגייס לצבא, הוא מפקיד בידיו של נדב את האחריות על האורווה, אך בדיוק כשנדב מתחיל לפענח את שפת הסוסים, את הבנות בכיתתו ואולי גם את עצמו, מתהפך עליו עולמו. האח הנערץ יואב נפצע בלבנון, ומצבו אנוש.

במסע המטלטל, כשאין לו בעצם על מי לסמוך, לא נותרת לנדב ברירה, וכנגד כל הסיכויים הוא מחליט להציל את אחיו, להציל את העולם ולהציל את עצמו.


היום, ביום שאני מנסחת שורות אלו 7.10.25 חלפו שנתיים מהשבת הקשה ההיא שהפכה לצלקת אישית ולא ארחיב. 
לב בגודל של אגרוף הוא מסוג הספרים שמשיב אותי למקום ולערכים עליהם גדלתי במושב בדרום לא רחוק מניר בנים, ביתו הנוכחי של הכותב.
מכירה היטב את חיי השיתוף עליהם גדלו בני הנעורים. זוכרת את ימי מלחמת לבנון מה שמעניקה לספר את 
הכותרת "רומן היסטורי" כשבאותם הימים הייתי אני חיילת בחיל המודיעין משרתת בסיני שכבר לא שלנו. 

כמה חוטים חוצים את קו העלילה במקביל והופכים אותה לסיפור קולח, רהוט ומעורר שאלות על תמימות, ישראליות, דימוי גוף, טראומה, שיקום, חיים חדשים והתפקחות. 
דומה כי מה שנראה כביכול תלוש ולא שייך הוא זה שהופך את הרומן הישראלי הזה לספר נהדר של התבגרות.
בכתיבה חכמה מהולה בהומור, משכיל דורון בראונר להגיש לקורא ממואר נוקב המאפשר התבוננות על המציאות הישראלית מנקודת מבט החותרת תחת המובן מאליו.

הספר הזה לא רק מספר סיפור. הוא בונה בנפש הקורא נדבך נוסף של השראה, תעצומות נפש, וגעגוע לערכים שאי אפשר לאבד. 
קבלו המלצה לספר שהוא מכתב אהבה לעוצמת הרוח האנושית.

דורון בראונר, נולד וגדל בקיבוץ כיסופים. שירת בסיירת הנח"ל, ובמהלך התקלות עם מחבלים נפצע באורח אנוש. לאחר תהליך שיקום ממושך, נותר משותק בארבעת גפיו, בכיסא גלגלים. נשוי ואב לשלושה. לב בגודל של אגרוף הוא ספרו הראשון.

"לב בגודל של אגרוף" מאת מאת דורון בראונר הוצאת שתיים, לרכישה לחצו כאן.


























ריקי ברוך