בארי גיבורה וצוצקי פוצקי, שפן הסלעים הקטן - ספרי ילדים בהמלצה

בארי גיבורה מאת נועה פז
"בארי גיבורה" שכתבה נועה פז בהוצאת ספרי ניב, הוא סיפור ילדים נפלא וחשוב, סיפור על קשר ואיך מתמודדים עם פחדים.
אִמָּא חִבְּקָה אֶת בְּאֵרִי חִבּוּק גָדוֹל כְּמוֹ פִּיל.
"בְּאֵרִי שֶׁלִּי, לְפַחֵד זֶה מַמָּשׁ רָגִיל.
אוּלַי לֹא אוּכַל לְהַעֲלִים לָךְ אֶת הַפַּחַד,
אֲבָל אֲנִי יְכוֹלָה לְהַבְטִיחַ שֶׁנִּתְמוֹדֵד אִתּוֹ יַחַד."

בארי היא ילדה אהובה וחייכנית אשר מגלה את הפחד, ובעזרת רגישותה ומעורבותה של אימה היא לומדת איך להתמודד איתו. זהו סיפור אופטימי, הנוסך תחושת ביטחון, על קבלת הפחדים ועל התמודדות איתם. הסיפור מספק ארגז כלים מושלם לילדים ולהורים בהתמודדות עם פחדים העולים ביום־יום.

נועה מביאה בספרה שילוב ייחודי של חמימות, יצירתיות, מחשבה ועומק רגשי בכל עמוד והיא מזמינה את ההורים ואת הילדים לשוחח על מה שנעים ועל מה שפחות ולהתמודד עם הפחדים שלהם יחד.
לאורך כל הספר איורים מקוריים, נפלאים ומלאי חיים שאיירה עדן מלכה שמצליחה להאיר כל דף מחדש.

"בארי גיבורה" הוא ספרה הראשון של נועה פז, יוצרת ומנהלת מוצרים טכנולוגיים בהייטק הבינלאומי וכן מנחת כתיבה יצירתית טיפולית.

״פחד הוא מנגנון התפתחותי חשוב שמקושר לנפרדות ההדרגתית של הילד מהוריו ולמפגש עם העולם. ההתמודדות איתו מאפשרת צמיחה. בְּאֵרִי גִּבּוֹרָה הוא סיפור על ילדה גיבורה לא רק מפני שהיא מתגברת על הפחד, אלא מפני שהיא מצליחה לדבר את הפחדים שלה, לאמץ לחיקה חפץ המעבר שאמא מציעה לה (דובי חיבוקי) ולהתנחם בו, כפי שמתרחש בתהליך נפרדות מיטיב, ובעיקר לדעת לבקש נוכחות ממשית של אמא כדי להטמיע אותה בתוכה. יותר מכל זהו סיפור על קשר, קשר כיסוד מכריע בהתפתחות הנפשית. הקשר של בארי לתחושות שלה, הקשר של בארי עם אמא והקשר של הסופרת לילדה שבתוכה". שירה ליטני מנור, פסיכולוגית קלינית מומחית.

"בארי גיבורה" מאת נועה פז. איורים: עדן מלכה. הוצאת ספרי ניב, להשיג בחנויות הספרים המקוונות ובאתר ההוצאה




צוצקי פוצקי, שפן הסלעים הקטן מאת חיים כרמי

"צוצקי פוצקי, שפן הסלעים הקטן" שכתב חיים כרמי בהוצאת ספרי ניב, הוא סיפור ילדים נפלא, שנכתב מתוך אהבה גדולה לטבע, לבעלי חיים ולמה שמתחבר ביניהם. 

דרך עיניו של שפן הסלעים נוגע הספר בשאלות של שמירה על הסביבה, ערכים של שוויון, קהלה ואהבת הארץ.

מֵרוֹב הִתְרַגְּשׁוּת הוּא רָעַד,
אַךְ בְּקוֹל בָּרוּר לְעוֹרֵךְ הַסְּפָרִים הוּא סִיפֵּר
עַל מָה שֶׁקָּרָה, עַל מָה שֶׁקָּרָא, עַל מָה שֶׁבַּסֵּפֶר לֹא מָצָא
וְעַל הַמְּהוּמָה שֶׁבַּיַּעַר הִתְרַחֲשָׁה.

כְּשֶׁצּוּצְקִי פּוּצְקִי, שְׁפַן סְלָעִים קָטָן וְחָמוּד, מוֹצֵא פִּתְאוֹם סֵפֶר קָטָן בֵּין הַסְּלָעִים – עוֹלָמוֹ מִשְׁתַּנֶּה וְהָאֱמֶת מִתְגַּלָּה.

הספר מדבר לילדים, אבל גם למבגרים שקוראים אתם, ובימים שבהם הספרים קצת נעלמים לנו בין כל המסכים, זה ספור שרוצה להזכיר למה בכלל התאהבנו בקריאה מלכתחילה.

לאורך כל הספר איורים מקוריים, נפלאים ומלאי חיים שאיירה עדי בדש שמצליחה להאיר כל דף מחדש.

חיים כרמי, יליד הארץ, היה מורה, מחנך ומורה דרך. הוא מכיר את השבילים, הצמחים, החיות והאדמה מקרוב. עכשיו הוא מזמין אתכם להצטרף אליו – ואל שפן קטן אחד – למסע פשוט ומהנה.

"צוצקי פוצקי, שפן הסלעים הקטן" מאת חיים כרמי, איורים עדי בדש, ספרי ניב, לרכישה לחצו כאן.

ריקי ברוך

מסע חיי: האומץ להשתנות ולשנות מאיר שרעבי - אוטוביוגרפיה נוקבת - ספר השראה

 

"מאיר שרעבי נולד להאיר את העולם... הוא חילץ רבים ממי המצולה לדרך חיים חדשה."
אחרי שנים בתהומות הכי עמוקים, במקומות שרוב האנשים לא חוזרים מהם, מאיר בחר בחיים.
הוא לא רק הציל את עצמו – ב-34 השנים האחרונות הוא הפך למגדלור של תקווה עבור מאות אנשים אחרים שאיבדו את הדרך.

"מסע חיי" הוא ספר חדש, מטלטל ואמיתי עד כאב. זהו סיפור על נפילה, על קימה, ועל הכוח האדיר של הרוח האנושית לשנות גורל.

"נולדתי פעמיים. בפעם הראשונה על ידי אימי ב־4.6.1950. בתקופת חיי הראשונה הייתי סוחר סמים. לאחר שנגמלתי מסמים, לפני 34 שנים, נולדתי מחדש. לידתי השנייה קרתה ב־1.8.1990 בתקופת חיי השנייה, כמכור נקי אני פועל ללא לאות כדי לעזור לאחרים להיגמל, ומסייע גם לבני משפחות המכורים. ראש הממשלה המנוח יצחק רבין מינה אותי בזמנו לאחראי על המאבק בסמים בשכונות ברשות למלחמה בסמים. זאת למרות העבר שלי ומאסר שלוש פעמים שריצתי בגין עבירות של סחר וייבוא סמים. זה שינוי ענק ומסר חשוב מאוד לחברה ובכלל שהשמיים הם לא הגבול עבור מי שבוחר לעשות שינוי, וזה אפשרי לכל אחד שבוחר נכון".

כך אומר מאיר שרעבי, שבימים אלו יצא לאור ספרו "מסע חיי" (ספרי צמרת). סיפור חייו מרתק ומלא בתהפוכות בלתי אפשריות. הוא נולד בשכונת כפר שלם בתל אביב למשפחה מרובת ילדים: ארבעה בנים ושלוש אחיות. אחיו אריה שרעבי נחשב לאחד מעורכי הדין הבכירים בארץ, ואף שימש כשופט בבית משפט השלום בתל אביב. מאיר שרעבי הידרדר לעולם הפשע והפך לסוחר סמים בהיקף עולמי. אך כמו שנכנס לפשע בסערה, כך גם יצא ממנו – ועשה מהפך מדהים בחייו.

בינואר 1993 הוא קיבל מינוי משמעותי כאחראי על המאבק בסמים בשכונות ברחבי כל הארץ. זאת לאחר שסגן השר לשעבר אלי בן מנחם, שאותו הכיר משכונת כפר שלם, המליץ עליו בפני ראש הממשלה יצחק רבין. לאחר שפורסמה כתבה נרחבת עליו ועל סיפורו האישי ב"ידיעות אחרונות" הוזמן מאיר לריאיון בתוכנית הטלוויזיה של רפי רשף.

מאיר: "הוא שאל אותי מהן התוכניות שלי, ואמרתי לו שאני רוצה לעבור לעבוד בירושלים. חודשיים אחרי הריאיון מוניתי על ידי ראש הממשלה יצחק רבין לאחראי על המאבק בסמים בשכונות. מאז עשיתי הרבה דברים ולמדתי כיצד לטפל בכל מה שנוגע למכורים לסמים. בשנת 1998 יצאתי כנציג של הרשות למלחמה בסמים לסיור בפריז ובפרנקפורט כדי לראות כיצד עוזרים למכורים לסמים – ללא כל ביורוקרטיה וללא כל תשלום. כשחזרתי לארץ קידמתי את הפרויקט הזה בתל אביב ובמקומות נוספים בארץ במימון הרשות למלחמה בסמים. בשנת 1999 הנחיתי כנס של 220 מכורים ומכורות נקיים מסמים, שהתקיים בבית נשיא המדינה עזר ויצמן בנוכחות ראש עיריית תל אביב שלמה להט צ'יץ והזמר רוני יחיאל".

בשנת 1997 פנה למאיר בימאי הסרטים רן בוקי, שרצה להפיק סרט תיעודי בשם "אהבת חינם", שבו הופיעו הרב פיהרר, מאיר ובעל ואישה שגידלו כמה ילדים אוטיסטים. במהלך הצילומים לסרט לקח מאיר את הבמאי לרחוב שדרות יהודית בתל אביב, שם סיפר את חוויותיו במקום הזה. המפיק המוזיקלי אשר ראובני עבר במקום וסיפר שהוא התבייש לראות את מאיר מנקה רחובות. "סגירות המעגלים האלה מרגשות אותי, ואני שמח שבזכות התוכנית הזאת הפכתי מנטל לנכס. בשנת 2021 קיבלתי את תואר יקיר העיר תל אביב, וכל המשפחה שלי הגיעה לאירוע. לפני כן מעולם לא קיבל עבריין וסוחר סמים לשעבר תואר כזה. באירוע זה אמר לי אחי אריה: 'אבא ואמא גאים בך מאוד מלמעלה'. זה המסר הכי חשוב שאני מנסה להעביר לכולם, ובעיקר שלא צריך להכניס לגוף שלנו חומרים זרים", הוא אומר לסיכום.

שרעבי עבר דרך ארוכה וקשה כדי להיגמל מסמים ולהפוך למודל לחיקוי עבור אסירים ונרקומנים. כיום הוא נמנה על הדמויות הבולטות והמקצועיות ביותר בתחום הטיפול בהתמכרויות. הוא מבקר בבתי הכלא ברחבי הארץ, מרצה בפני אסירים ומנחה אותם בדרכים להשתקמות. בנוסף הוא מקיים הרצאות בבתי ספר ובקהילה, במטרה להעלות מודעות לנזקי הסמים ולמנוע את ההידרדרות של צעירים למעגל ההתמכרות.

יישר כוח 

ספר עם השראה ותקווה!

"מסע חיי" מאת מאיר שרעבי, הוצאת צמרת לרכישה לחצו כאן.

ריקי ברוך

ריקי ברוך

אומנות הנשמה, על סף תהום הצער וריקוד האהבה לאלוהים - ספרי התפתחות אישית בהמלצה מיוחדת.

אומנות הנשמה - מסע את מסתורי הטבע והנפש  מאת ד"ר ביל פלוטקין,

הטבע החיצוני המכונה בפינו "המרחבים הפתוחים"היה תמיד היסוד החיוני של המסע אל הנשמה והתפאורה העיקרית שלו.
החברה שלנו תמיד מקימה מחסומים בין אזרחיה לבין הטבע הפראי הפנימי והחיצוני. בצד החיצוני, מצויים הבתים והמכוניות הממוזגים שלנו, הקהילות החיות מאחורי גדרות ומרכזי הקניות הסגורים, חומות ושוטרים המשגיחים על הסדר, סכרים ומציאויות וירטואליות. בצד הפנימי, מציעים לנו "משפרי מצב רוח", אלכוהול, סמי רחוב; צרכנות ועשרות התמכרויות נוספות שמרדימות את הנשמה; מערכות אמונות נוקשות ביחס ל"טוב" ול"רע"; ותורות המלמדות שאלוהים או איזו דמות הוֹרית אחרת ישמרו ויגנו עלינו בחיינו השבריריים.
אך כשאנו נמלטים אל מעבר למחסומים המלאכותיים האלה, אנו מגלים דבר מדהים: לא רק שהטבע והנשמה תלויים זה בזה, הם גם כמהים זה לזה ובסופו של דבר הם עשויים מאותו החומר.

הספר אומנות הנשמה עוסק בפוטנציאל האנושי ובשאלות מי אנחנו ומה מקומנו בעולם, דרך חשיפת המארג המסתורי המתקיים בין הנפש, הטבע והנשמה. דרך מסעות עומק בטבע ד"ר ביל פלוטקין מחייה תהליכי חניכה עתיקי יומין שנוצרו על מנת שאנשים ידעו מי הם ומהי התרומה שלהם לשבט ולעולם. בשונה מגישות פסיכולוגיות המתארות את הגילוי העצמי כתהליך של מודעות הכולל חקירה של ההיסטוריה המשפחתית והחברתית, הספר מציע לגלות מי אנחנו דרך יחסים עמוקים עם הטבע הפראי, שמקיים עבורנו קשרים עמוקים לנפש ולמסתורין באופן סימבולי. בתקופה המודרנית שבה אנו חיים, שמאופיינת בנפרדות מהטבע ומהשייכות השבטית, אנו נקראים להיזכר שכבני אדם אנחנו שייכים למארג חי ובלתי תלוי של קשרים עם העולם הרחב, שמעניקים לנו ידע, משמעות ושייכות.

הספר "אוּמנות הנשמה" מעודד דרך חיים המדגישה משמעות ומסתורין, הוא חוגג את מעמקי האינדיבידואליות שלנו ונפלאותיה ועוזר להציג בפני התרבות המערבית את חציו השני של המסע הרוחני, זה אשר מוביל מטה, למעמקים.

התרגילים בספר יסייעו לכם להגיע לגבול העולם שבתוכו הגדרתם והגבלתם את עצמכם (כפי שכולנו עושים), וכאשר תהיו מוכנים דייכם, הם יסייעו לכם לחצות את אותו סף ולצלול לתוך הצורות היפהפיות והמבעיתות של נשמתכם. אנו נחקור תרגילים כגון גילוי הטבע כמראה, התמודדות עם המוות שלכם, תקופות ממושכות של בדידות ו/או צום, אומנות הנדודים בטבע, עבודה עם הפצע המקודש שלכם, דרך המועצה, טקסים בעיצוב עצמי, הבנת האותות והסימנים של הטבע, תקשורת בין מינים שונים בטבע, ריקוד טראנס, אומנות העבודה עם הצל ואומנות הקשר הרומנטי הנשמתי.

אומנות הנשמה מביא גישה מופלאה המשלבת בין הטבע לנשמה שלנו. גישה המקדמת מסע של התפתחות אישית תוך חיבור למקום הכי ראשוני שביקום - הטבע.

יש בספר הזמנה למסע, ארגז כלים עשיר ולווי צמוד שיאפשר לקורא המתרגל גילוי עצמי והגשמה שמאפשר ליהנות בזכות תרומות יצירתיות החוגגות את החיים.

_________

ספר 'אומנות הנשמה' מגיש לנו הזמנה מאתגרת לצאת למסע. הספר מלא חוכמה, תובנות פילוסופיות ושערים לתודעה נעלה יותר. כפי שניטשה טען, קודם שאדם יוצא למסע, עליו למצוא את הפנס. 'אומנות הנשמה' הוא הפנס".
— ד"ר ג'יימס הוליס, מחבר הספר On This Journey We Call Our Life

"ביל פלוטקין שזר במיומנות את הכלים והתובנות של הפסיכולוגיה המעמיקה עם המסתורין והאקסטזה של הטקסים הפראיים. 'אומנות הנשמה' משריש את פסיכולוגיית הנשמה בעולם הטבע ובורא נתיב חניכה עכשווי לבגרות נשמה".
— רוברט ג'ונסון, מחבר הספר He, She, We, and Inner Work

ד"ר ביל פלוטקין, הוא פסיכולוג, אקו־תרפיסט, ומדריך במרחבי הטבע הפראיים. הוא המייסד והמנהל של מכון "אנימס ואלי" שבקולורדו, ארצות־הברית, שמנחה תוכניות מתקדמות בתחום חניכת הנשמה בטבע מאז שנת 1980. ביל מתגורר בהרי מערב קולורדו.

"אומנות הנשמה - מסע את מסתורי הטבע והנפש" מאת ד"ר ביל פלוטקין, הוצאת חדקרן, לרכישה לחצו כאן.

על סף תהום הצער מאת פרנסיס וולר

אנשים שונים מגיבים בדרכים שונות לאובדן. כשזה נוגע להתמודדות עם אובדן, ישנן יכולות שלמידתן כרוכה במאמץ, ושעשויות לסייע לנו לשרוד את המפגש עם המרחבים הבלתי מוכרים שבהם נמצא את עצמנו. ישנם כישורי הישרדות, ישנן מפות וישנם מורי־דרך.

צער ואובדן הם חלק בלתי נפרד מחיי היומיום, ואף על פי ש״כל דבר שנאהב נאבד״, מעטים מאיתנו למדו איך לפגוש את החלקים הללו באופן מיטיב. ללא מפת דרכים וללא הדרכה, הנטייה הטבעית היא להימנע מהמפגש עם האובדן, להדחיק, להתגבר, להתבייש ולטשטש. אך ההימנעות הזו רק מעמיקה את הכאב, ובמקום שהאבל יהפוך לגשר המחבר אותנו לעצמנו ולאחרים, הוא יוצר ניתוק ובדידות.

לפני שתכיר את טוב־הלב כדבר העמוק ביותר,
עליך להכיר את הצער כדבר העמוק האחר,
עליך להתעורר עם הצער,
עליך לדבר עימו עד שקולך
יתפוס את החוט המחבר בין כל פיסות הצער
ותראה את גודלו של האריג. (מתוך המבוא לספר)

מה אם הצער שאנו נושאים איננו אויב, אלא מורה? מה אם דווקא השהייה עימו יכולה לפתוח בפנינו שערים לעומקם של החיים, ולחיבור מחודש לאנושיות שבנו?

הספר ״על סף תהום הצער: חיים לצד אֵבֶל וטקסים של התחדשות״ מקבץ בתוכו את חוכמתו של וולר שהתגבשה בעקבות עשורים של עבודה עם אבל ואובדן.
אחת מתרומותיו המקוריות ביותר של וולר היא ההמשגה של ״חמשת שערי האבל״. 
השער הראשון מתאר בפשטות כי כל מה שאנו אוהבים - יאבד לנו.

השער השני מפתיע אותנו: ״המקומות שמעולם לא ידעו אהבה״. בעיניי מדובר בעניין מקורי וחשוב.

השער השלישי הוא ״צער העולם״. השער הזה מוכר לנו מעט יותר.

השער הרביעי הוא ״הדבר שלו ציפינו, ושמעולם לא קיבלנו״. בין האובדנים של שער זה חבויה חוויית הצמצום של מי שאנחנו באמת״.

השער החמישי נקרא בפיו אבל בין־דורי. ״האבל שאנו נושאים בגופנו בשל הצער שחוו אבותינו.

שערי האבל הללו מעניקים לנו אפשרות להכיר את הדרכים הרבות שבהן הצער חודר אל חיינו. כך נהיה מסוגלים לכבד ולרפא את עצמנו בתקופות בלתי נמנעות של אובדן שכל אחד מאיתנו יפגוש. וולר מעניק לנו מתנה כשהוא מזמין את הנשמה ואת הקהילה אל מקומות שלעיתים קרובות מעוררים פחד ורתיעה. הזמנה זו מסייעת לנו להימנע מלפגוש את האובדן בשל בידוד חברתי.

הספר על סף תהום הצער, הוא הזמנה למצוא מזור וריפוי לתקופה הזו שאותה פרנסיס מכנה ״החושך הגדול״
על פי פרנסיס מפגש אמיתי עם האבל והאובדן מהווים שער לעומק הקיום ולמקורות היצירה שחבויים בתוך היגון. בדרך זו אנו לומדים את אומנות האלכימיה, איך להפוך צער ויגון למזון עבור הקהילה. כמו בטבע כשמה שקמל הופך לדשן לאדמה, וכשהשמיים בוכים הם ממטירים מים שמרווים ומחיים.
מהפרספקטיבה הזו, היכולת להרגיש כאב ואובדן נוגעת ביכולת שלנו לאהוב. וכפי שאומר פרנסיס אנו עושים את העבודה הזו כדי להתאהב מחדש בעולם.

בחלקו האחרון של הספר (עמוד 162 ואילך) מציע וולר סדרת תרגולים וטקסים שמאפשרים להניע את האבל דרך הגוף והנשמה. עוד במשאבים מתנת חמלה עצמית ומדיטצית כוונה אוהבת.

באמצעות סיפורים נוגעים ללב, תובנות מעוררות מחשבה וכלים מעשיים, וולר מציע דרך חדשה להביט באבל: לא כמשהו שצריך להימנע ממנו או "להתגבר עליו ולהמשיך הלאה", אלא כעבודה רוחנית המחברת אותנו בחזרה לקהילה, לטבע ולעצמנו. הוא מציע לנו לחזור אל מה שנשכח – אל הפלאים הקיימים בעמקי נשמתנו.
על סף תהום הצער הוא לא רק ספר על אֵבֶל – זהו מדריך לחיים אותנטיים וחיוניים יותר.

"על סף תהום הצער - חיים לצד אבל וטקסים של התחדשות" מאת פרנסיס וולר, הוצאת חדקרן, לרכישה לחצו כאן.

ריקוד האהבה לאלוהים מאת  ג'לאל א-דין רומי

העולם הזה הוא כמו הד - כל מה שאתה אומר, טוב או רע, אתה שומע אותו חוזר בחזרה מן ההר. אם תחשוב לעצמך: 'אמרתי דברים יפים וההר נתן לי תשובה מכוערת', אין זה אפשרי. כאשר הזמיר שר בהרים, האם ההר מחזיר לו קול צווחה של עורב או נעירה של חמור? אם אתה שומע נעירה של חמור, דע בוודאות שדיברת כמו חמור".

'ריקוד האהבה לאלוהים' הוא אסופה של קטעים נבחרים מתוך כתביו של ג'לאל א-דין רוּמי ( 1273-1207 ), מגדולי המשוררים והמיסטיקנים בתרבות הסוּפית. הקטעים לקוחים מתוך הספרים: 'פִיהי מא פִיהי', 'מַתְ'נַווִי' ו'דיוואן שַמְס תַבְּרִיזִי'.

"כאשר אנו מתמקדים בכוונה, הדואליות נעלמת. הדואליות קשורה בענפים, בעוד שהשורש אחד הוא. כך הוא הדבר גם בנוגע למורים הסוּפים. למרות שלמראית עין יש להם סגנונות שונים להעביר את הלימוד, למרות שהם שונים במעמדם החברתי, במילותיהם ובפעולותיהם, למרות כל זאת מבחינת הכוונה שלהם, יש להם כוונה אחת, שהיא החיפוש אחר האמת". (מתוך סאלם שני, הכוונה עמוד 99 בספר)

הטקסטים בעלי קסם ספרותי רב, הם מכילים תובנות מדעיות עבור בן המאה ה13.

הספר שלפנינו בנוי על פי מבניהו של טקס הסמאע. 

לאחר "סולטן וולד" יש ארבעה שלבים שכל אחד מהם נקרא סלאם, כלומר ברכה או שלום. ואלו הם ארבעת פרקי הספר.

ארבעה חלקים כנגד ארבעת שלבי הריקוד, שלהם פירושים סמליים שונים.

ההצגה - האדם מול האלוהים.

ההקשבה - האדם מתבונן בעצמו ומוצא את האופן בו הוא יכל לשפר את עצמו. 

ה הלל - השלב בו האדם מבין כיצד זה בא לידי ביטוי.

ההיטמעות - האדם נספג כולו באלוהים ומתכלה בתוכו.

הדימויים היפים שרומי יוצר לאורך המסלול יכולים ללוות אותנו בתהליך הגילוי.

"בוא, בוא, מי שלא תהיה, בוא.

גם אם אתה כופר, עובד אלילים, או סוגד לכוכבים, בוא.

ביתנו אינו מכיר את היאוש,

גם אם הפרת את נדרך מאה פעם, בוא" (מתוך המבוא לספר) 

רומי ייסד את מסדר המֶווְלֶווִיֶּה, המפורסם בעיקר בזכות טקס הסַמַאע. בטקס, הדרווישים המחוֹללים, המכונים לעיתים 'פרפרי האל', מייצגים בתנועתם ההרמונית את מצבו של האדם שמצא את המרכז שלו, והמסתובב סביב צירו. הספר עוקב אחר מבנהו של טקס הסמאע: שלב ההצגה, ההקשבה, ההלל ולבסוף ההיטמעות.

רומי היה משורר, משפטן, מיסטיקן ותאולוג שהקנה לתלמידיו את עקרונות האהבה לכל הבריאה, הסובלנות והאחווה בין כל בני האדם. הוא היה זה שייסד את מסדר המֶווְלֶווִיֶּה, המפורסם בעיקר בזכות טקס הסַמַאע, שבו הדרווישים המחוֹללים, המכונים לעיתים 'פרפרי האל', מייצגים בתנועתם ההרמונית את מצבו של האדם שמצא את המרכז שלו, והמסתובב סביב צירו. הספר עוקב אחר מבנהו של טקס הסמאע ובכך הוא מאפשר לקורא כמו לקחת חלק בטקס זה ולהשתתף בריקוד החלקיקים של היקום.

"ריקוד האהבה לאלוהים" מאת ג'לאל א-דין רומי, הוצאת חדקרן,  תרגום שירלי פינצי, אסף פרסיה, טליה חלמיש לרכישה לחצו כאן.

ריקי ברוך

סתיו אחרון ומדרגות נעות - פרוזה ישראלית - נשית במיטבה!

מדרגות נעות מאת דניאל רנטפה פרץ

"הרכבת עוברת את התחנה ברחוב 23, מישהו עובר בקרון ומדיף את ריח הבושם הכחול של פולו ראלף לורן, ואני נזרקת אחורה בזמן. מדהים עד כמה ריח ומוזיקה יכולים לתפקד כמכונת זמן קסומה שזורקת לסיטואציות כל כך רנדומליות וספציפיות בעבר שלא נראו ראויות לזכור בו ברגע. קראתי שהמוח יוצר התניה בין הסיטואציה לבין אותו ריח שאפף או מוזיקה שנשמעה ברקע. ואני מוצאת את עצמי חושבת על שי, לא חשבתי עליו כבר כל כך הרבה זמן."

מאז ומתמיד חלמה שירה לעבור לניו־יורק ולהגשים את פנטזיית הנעורים שהתגבשה בראשה בעקבות צריכה בלתי פוסקת של קומדיות רומנטיות והתענגות על מגזינים אמריקאיים.

כסוכנת נדל"ן מצליחה באחד המשרדים הבולטים בעיר, שירה מבלה את זמנה ברחובות העיר הסואנת כשהיא מצוידת בסטייל, מוטיבציה גבוהה ומבטא אמריקאי מדויק שאימצה לעצמה. אך כאשר פנטזיית הקומדיה הרומנטית שאליה השתוקקה מתהווה לנגד עיניה, צצות סוגיות ושאלות עמוקות שאיתן עליה להתמודד.

זהו רומן עכשווי סוחף ומענג העוסק בגילוי עצמי, קריירה, עצמאות ואהבה אשר מעביר בדיוק רב ובתיאורים סוחפים את החוויה הניו-יורקית במלוא הדרה.

עד היום בגילי המתקדם טרם בקרתי בניו יורק. גם אם טיילתי במרחבי ארה"ב לאורך תקופות ממושכות נותר לי חלום קטן לטוס לניו יורק. לקחתי את "מדרגות נעות" לידיי ושקעתי בפנטזיה של מציאות מקבילה.

גם כשזהו ספרה הראשון של הכותבת מצאתי את הספר כתוב נפלא, רהוט, גדוש חוש הומור, שילוב של קומדיה ורומנטיקה שבמרכזה ישראלית העושה את חייה בניו יורק.

מדרגות נעות הוא רומן המדייק את מחשבותיה של שירה גיבורת הספר תוך שהיא מתמודדת אם שאלת הנאמנות לארץ ומנגד החלום ההוא למימוש עצמי והגשמת חלומות.

חלקתי עם שירה את שעותיה במשרד, בבית הקפה, ברחובות הסואנים של ניו יורק. חלקתי איתה נתיב מתפתל רווי דילמות, החלטות והגשמת חלומות וגיליתי את ניו יורק שאף פעם לא הכרתי.

עצרתי לא אחת והתבוננתי על זהותי הישראלי ולרגעים גם הייתי שיפוטית וביקורתית אבל הסך הכולל של הספר היה היה חווית קריאה זורמת, קולחת, קלילה וממש מהנה.

אסקפיזם במיטבו!

המלצה עם חיוך.

מדרגות נעות הוא ספר הביכורים של דניאל רנטפה פרץ שהתגוררה מעל עשור בניו יורק והייתה בעלים של משרד נדל"ן. היא מתגוררת כיום בישראל עם בעלה ושלוש בנותיה. הספר הוא פרי אהבתה לכתיבה ולעיר הגדולה שתמיד תישאר חקוקה בליבה.

"מדרגות נעות" מאת דניאל רנטפה פרץ, לרכישה לחצו כאן

"סתיו אחרון" מאת אביבה ליפשיץ

האם ישנם אנשים החשים כי חייהם מתארכים מעבר למה שניתן לשאת?

"מראהו המרשים והנאה של מקס משך אליו נשים בכל מקום שבו שהה. הוא היה גבוה ורחב, היה לו שיער בצבע חום בהיר ועיניים בגוון חום־ירוק, וקולו היה עמוק וחם. מקס מעולם לא נפל ברשתה של אישה אחרת. הוא היה מאוהב באשתו בדיוק כמו ביום שנשא אותה לאישה. לאלזה שלו היה יופי מהפנט, עיני שקד ועור חרסינה, שערה השחור גלש על כתפיה בגלים רכים. גופה הקטן והדק וצחוקה המתגלגל העידו על שמחת החיים שבה. הידיעה שבסוף יום העבודה התובעני והמתיש מחכות לו אלזה ואווה, הנשים האהובות שלו, הציפה אותו בשמחה".

מאותו היום שבו דרכה כף רגלה של אווה על אדמת ארץ ישראל, חלפו שמונים וארבע שנים. כיום, בגילה המופלג, אנו נחשפים לאישיותה המיוחדת, לצלילות דעתה ולתובנות העמוקות שנטמעו בה לאורך השנים.

בין סמטאות וינה האלגנטית, שדרות תל אביב הסואנות והפשטות של כפר אברהם, נפרש בפנינו סיפורה של אווה. סיפור חיים רווי קשיים, אכזבות ותקוות.
במהלך הסיפור אנו נחשפים גם לחיים לצדו של גבריאל, אהוב ליבה. מלבד אהבתם העזה, לא היה להם דבר במשותף, ואלמלא השתלשלות האירועים שהביאה את אווה לישראל, ספק אם דרכיהם היו מצטלבות אי פעם.
לאורך הדרך קשה שלא לתהות – האם אווה וגבריאל פעלו נכון? האם יכלו חייהם להיראות אחרת?

אביבה ליפשיץ, ילידת פתח-תקווה, פותחת לנו ברגישות רבה אשנב קטן לחיים הקשים, שאפיינו את ראשית ההתיישבות בארץ-ישראל. “כבר שנים שאינני תושבת העיר”, היא מספרת, “אך מפעם לפעם בהגיעי לביקור אני נוהגת לסייר במחוזותיה, ולספוג מעט מהעבר. זכורים לי הצריפים הקטנים, שהכילו בתוכם משפחות שלמות, שבילי העפר לפני סלילתם לכבישים, הסוסים הרתומים לעגלה וקול העגלון המכריז על מרכולתו. אלו היו חיים צנועים, שאיפות אחרות, והמון תקווה.”

הספר נע בשני צירים המקבילים זה לזה: וינה של מלחמת העולם הראשונה ופלשתינה ישראל לאחר עליתם של אווה ומקס.

יש משהו בדמותה של אווה שחיבר אותי אליה בחמלה ויראה בו זמנית. הפער המשמעותי באורחות החיים הטובים בוינה לעומת החיים בפלישתינה מובאים לקורא בכתיבה קולחת, מקרבת, בפרקים קצרים וקצביים תוך הנעת ציר הזמן באופן שבונה את הדמויות בצורה ספירלית עד למפגש משנה החיים. (לא יהיה כאן ספויילר).

הספר מרתק

כתוב נפלא

המלצה חמה!

"סתיו אחרון" מאת אביבה ליפשיץ, ספרי ניב לרכישה לחצו כאן.

ריקי ברוך

בטן חזקה מאת ניצה אבירם - סיפור על משפחה וגעגוע

 

"בטן חזקה" מאת ניצה אבירם בהוצאת איפאבליש, הוא רומן מרגש ונוגע ללב שעוסק בשאלות של זהות, חיפוש שורשים, כמיהה לאהבה ויותר מכל בשאלה האוניברסלית שמעסיקה רבים מאיתנו: איך לשלב בין קריירה למשפחה.

"אחרי שביצע את החתך הרוחבי בשיפולי הבטן, הלהב חדר בקלות את שכבת העור העליונה והמשיך אל רקמת השריר. דופן הבטן נפתחה והרחם נגלה לעיניו של חוסיין.

דממה מתוחה שררה בחדר. זה היה ניתוח מורכב. השליה ננעצה בדופן הרחם באופן המחייב להוציא את כל חלקיה בחתיכות קטנות כדי לאפשר את התכווצות הרחם ואת הפסקת הדימום. במצב הנתון, הכי בטוח יהיה להמשיך, מייד לאחר הוצאת התינוק, לניתוח קצר של כריתת רחם ובכך להימנע מדימום חזק או מסיבוך שיסכן את היולדת.

חוסיין פעל במהירות. אחרי שביצע חתך בחלקו התחתון של הרחם, ובקע את הקרומים, הוא חדר לחלל הרחם, אחז בכף ידו את הראש הקטן, שלף את העובר החוצה והמתין עד שנשמעה הצרחה הראשונה".

בתפר שבין שכונת הגבעה הצרפתית בירושלים והכפר עיסאוויה הסמוך מתחוללת דרמה משפחתית נוגעת ללב. זהו סיפור על משפחה אבודה, קריירה שבירה, אובדן ואהבה. 
ד"ר עלי חוסיין שואף לחיות חיים אחרים, ומנסה להגשים חלום ולזכות בתפקיד בכיר בבית החולים "הדסה" שבו הוא עובד.  אלא מכשולים רבים חוסמים את דרכו - יש לו יחסים מורכבים עם הבוס והוא מתקשה לטפל בבתו ראנה אותה הוא מגדל לבד. העיכובים במחסום היציאה מהכפר והאיחורים לעבודה מובילים את חוסיין להחלטה נמהרת והוא עובר עם בתו לשכונה יהודית סמוכה.
מכאן חייו הולכים ומסתבכים - בתו מתמרדת, הוא מתקשה לנהל את ענייני הבית ללא עזרת המשפחה בכפר ובעבודה מערימים קשיים.
לחייו של הרופא הערבי חודרים גם רזי העולם החרדי ושואבים אותו פנימה למסע עמוק בתוך בטנה של צעירה חרדית. ד"ר חוסיין כמעט איבד הכול, אך התעשת ברגע האחרון והבין שעליו לבחור אחרת, ולהציל את עצמו ואת בתו האהובה.

ניצה אבירם: "אחרי ארבעים שנות כתיבה ב"ידיעות אחרונות", התעורר בי הרצון לכתוב קצת אחרת. לא ראיונות או דיווחים חדשותיים, לא כתבות עיצוב ואדריכלות, אלא כתיבה על החיים עצמם, בעקבות חוויות ואירועים אמיתיים שהתרחשו במציאות חיי. בחרתי לשוטט דווקא בסמטאות הכפר הנשקף מביתי, ולצלול אל תוך חייהן של הדמויות ה"בלתי נראות" המבקשות לעצמן חיים רגילים, חיים של עבודה, משפחה, שקט ושגרה, אלא שזה לא תמיד מתאפשר".

"הספר נולד אחרי ארבעה עשורים של שכנות, שבמהלכם השקפתי ממרפסת ביתי אל המתרחש בסמטאות הכפר השכן, בתוך מציאות בלתי אפשרית של דו־קיום שביר ונפיץ. זה סיפור על משפחה, על געגועים לאימא, על שאיפות מקצועיות ודילמות מוסריות. דרמה משפחתית נוגעת ללב שהושפעה לא מעט מחיי".

בכתיבה קולחת, בגובה העיניים בדיוק כמו שאני אוהבת בפרוזה הישראלית, משלבת אבירם עלילה הנוגעת בכמה משורים במקביל. דרמה משפחתית לצד שאלת היחסים והחיים של חרדים, ערבים ישראלים ויהודים בעיר ירושלים. 

מסתבר שהדילמה סביב קריירה ומשפחה אינה מצטמצמת לשאלה היהודית וגם ד"ר עלי חוסיין, אב יחידני נדרש לעשות את הצעד המשמעותי ולהדוף את ההשלכות שמגיעות לפתחו בנסיבות אלו.

כייף של ספר!

"בטן חזקה" הוא ספר הביכורים של העיתונאית ניצה אבירם. המפגש, ספק ריאליסטי, ספק דמיוני, מתקיים בין הכותבת לבין הדמות הראשית שלה, הרופא מעיסאוויה.

"בטן חזקה - סיפור על משפחה וגעגוע" מאת ניצה אבירם. הוצאת איפאבליש. לרכישה ישירה לחצו כאן. ניתן השיג בחנויות הספרים המקוונות ובחנויות הספרים ברחבי הארץ.

ריקי ברוך

הייתי שם, הסיפור שלא ביקשתי לכתוב, הג'וּג'וּ צוחק בניגריה: תובנות מאפריקה וצל של חלומות - ספרים חדשים בהמלצה

הסיפור שלא ביקשתי לכתוב מאת ינאי אלמוגי

"הסיפור שלא ביקשתי לכתוב" מאת ינאי אלמוגי בהוצאת ספרי ניב, הוא שילוב מרתק ומעניין בין סיפורת לאוטוביוגרפיה, ובין דפיו אפשר למצוא גם משפטי העצמה – הן משפטים מפורסמים יחסית מפיהם של ידוענים לאורך ההיסטוריה, והן מפיהם של בני משפחתו של הכותב, כולל הוא עצמו.

עיקר הספר מוקדש לסיפור אשר מתנהל בצרפת ומתחיל בשנת 2011. שם נער יהודי בן 17, ברונו קסטילון, מצטרף לקייטנה חדשה, קייטנת פריזואלה, שבה הוא מקבל כלים חשובים לחיים, או כפי שכותב המחבר: 'את מרב היכולות הוא לומד בקייטנת פריזואלה, ובהמשך חייו הוא משתמש במה שלמד בפריזואלה ואף לומד יכולות חדשות מאירועים שהוא עבר'. הסיפור על הנער ברונו יאפשר לכם להבין חלק מהמסרים גם דרך שגרת החיים.

מטרת הספר היא ללמוד איך אתם מניבים לעצמכם במגוון סיטואציות יום־יומיות, ייעול ההתנהלות היום־יומית שלכם וחשיבה חיובית באמצעות סיפור מעניין ומסקרן שייקח אתכם לתוך מסע בעיר, ביער ובטבע לא צפוי ומלא הפתעות.

בין פחד לצחוק, בין כאב לגילוי, בין הרגל לשינוי, בספר חבוי מסע של שינוי דרך באמצעות חוויות מרתקות, אותנטיות ומלאות רגש. באמצעות הקריאה תקבלו פרספקטיבה חדשה ותובנות על יציאה מאזור הנוחות מבלי לאבד את היציבות והשפיות; ניהול אורח חיים יעיל יותר; הכנסת משמעות ומשמעת לשגרה, ודיוק של מה שנראה חסר תכלית; מציאת הדרך להיות אתה האמיתי, ללא מסכות; אימוץ ופיתוח של ערכים בעלי חשיבות רבה ומיומנויות מהותיות לחיי השגרה.

חשיבה חיובית היא לא רק מצב רוח, אלא כלי. וכשמגיעים לאתגר, כדאי לפעול כך: לזהות מה הבעיה; להבין מה המקור שלה; להעלות רעיונות לפתרון; לבחור דרך פעולה ולבסוף לבצע אותה עם חיוך.

ינאי אלמוגי, בן 22, משוחרר טרי מהצבא, הוא אדם שפיתח תובנות מחייו ואמונה אמיתית במשמעת, כדרך לצמיחה אותה למד ופיתח מעולם הספורט. משמעת עבורו אינה עונש, אלא כלי להתפתחות אישית בהתמדה. במשך שלוש וחצי שנים התנדב בארגון מד״א, שם למד את ערכה של החמלה ואת כוחו של רגע אחד לשנות חיים שלמים. לאחר מכן תוך כדי עבודה בבנק גילה את החשיבות של דיוק בפרטים הקטנים ושל האחריות והאנושיות שמאחורי המספרים. שירת בחטיבה בגזרת גבול לבנון ולאורך כל שירותו הצבאי פעל מתוך תחושת שליחות וסקרנות כלפי העולם. "הסיפור שלא ביקשתי לכתוב", ספרו הראשון נולד ממסע אמיתי של התבוננות, חוויה וצמיחה. מסע של אהבה לטבע ולחיים, של גילוי המשמעות האישית ושל אדם צעיר שביקש להבין את החיים לפני שיכבוש אותם.

ינאי אלמוגי: ״לפעמים אנו פותרים בעיות ללא תכלית, אך עלינו לזכור שפעמים רבות החיים עושים לנו הפתעות״

"הסיפור שלא ביקשתי לכתוב" מאת ינאי אלמוגי. הוצאת ספרי ניב, להשיג באתר ההוצאה 

צל של חלומות מאת דן אגם
"צל של חלומות" מאת דן אגם בהוצאת איפאבליש, הוא רומן מרגש ונוגע ללב שעוסק באובדן שלא תמיד זוכה להכרה: אובדן של חלום, של עתיד שבדמיון, של חיים כפי שחשבנו שיהיו. זהו ספר על פרידה שהיא לא בהכרח תוצאה רק של מוות, אלא גם של שינוי עמוק ובלתי הפיך שמאלץ את האדם לבנות את עצמו מחדש במציאות אחרת לעיתים זרה וכואבת.

במרכז העלילה שתי דמויות שונות מאוד זו מזו, אך דומות בכאב שהן נושאות. דניאל, גבר צעיר שחווה אובדן ממשי שוקע באבל ובאטימות רגשית לאורך שנים. הוא מתקשה לחזור לחיים וליצור קשר משמעותי עם העולם סביבו. מולו ניצבת אור, אישה שחלתה בסרטן וננטשה על ידי בן זוגה דווקא בשיא ההתמודדות. האובדן שלה אינו מוות, אך הוא מוחשי לא פחות: אובדן האמון, הזוגיות והחלום על חיים משותפים כפי שדמיינה אותם.

המפגש בין השניים יוצר תהליך עדין של היכרות, שיקוף וריפוי הדדי. משיחות, ממפגשים ומהסיפורים שנהגה אור להמציא על אנשים זרים נחשפות שכבות עמוקות של כאב, של פחד ושל תקווה. בהדרגה מתברר שהניסיון לעזור לאחר הופך גם לדרך להביט פנימה וכי הריפוי הוא לא תהליך חד כיווני, אלא תנועה משותפת.


דן שואל באמצעות ספרו האם ניתן בכלל להשוות בין סוגי אובדן שונים או שכל אדם נושא את צלו שלו בדרכו הייחודית. לצדן של הדמויות המרכזיות מופיעות דמויות משנה שחוות אף הן פרידות מחלומות שלא יתגשמו ומעמיקות את העיסוק במחיר הרגשי של ויתור, של קבלה ושל השלמה.
את הספר "צל של חלומות" כתב דן אגם בבגרות, ברגישות ובאנושיות בו הוא פונה במיוחד לאנשים שחוו שבר, שינוי או פרידה שלא זכו ללגיטימציה מלאה מהסביבה. זהו סיפור על אבל שקט, על כתיבה, על קשב כדרך התמודדות ועל האפשרות לבחור בחיים גם כשהחלומות שלא התגשמו ממשיכים ללוות אותנו כצל נוכח, אך ניתן לנשיאה.

דן אגם (59), מתגורר בעומר, נשוי, אב לשלושה ילדים, עובד במשרה ממשלתית בתחום הפיננסי. "צל של חלומות" הוא ספרו הראשון.
"צל של חלומות" מאת דן אגם. הוצאת איפאבליש,  להשיג בחנויות הספרים המקוונות.




"הג'וּג'וּ צוחק בניגריה: תובנות מאפריקה" מאת הלל גלבוע

"הג'וּג'וּ צוחק בניגריה: תובנות מאפריקה" מאת הלל גלבוע בהוצאת המחבר, הוא קובץ של 12 סיפורים קצרים, מדהימים, מצחיקים, אך בעיקר מלאי תובנות לחיים. באמצעות הסיפורים אתם מוזמנים למסע עמוק לתוך הקרביים של ניגריה שהיא מדינה-מעצמה של כאוס, של יצירתיות מגוונת ושל מאבק יום יומי להישרדות.

הלל גלבוע מתאר בספר חוויות ולא מעט אירועים שקרו בניגריה. הוא מנסה לפתוח צוהר לעולם אחר שקשה מאוד לקלוט אותו לעומקו בלי לחיות אותו יום יום ולנסות להבין אותו במשך שנים רבות.

בסיפורים בספר קשת רחבה ומטלטלת של רגשות אנושיים שפותחים בפנינו צוהר לעולם אחר, לעולם זר, לעולם שבמבט ראשון נדמה לנו שהוא מתנהל בדרך לא הגיונית, אך אם נשכיל לקרוא מעבר לשורות נבין אולי שההיגיון שנעלם מאיתנו בהחלט נמצא שם. אלה סיפורים שמעוררים מחשבה.

מהסיפור "אבטיחים בבודיג'ה": "ניגרי טוב וחכם אם יש לו קצת קרקע, ישתול תירס, קסבה, פופו ואולי גם אבטיחים. אם יש לניגרי קצת קרקע הוא ישתמש בקרקע למטרה מועילה וחשובה. אחרי הכול זו ניגריה ולא איזו ארץ של אנשים מקולפים OYINBO. בניגריה מנצלים את השטח לגידול מזון כדי לשרוד, כדי לחיות! ואוכל חשוב יותר משושנה צחורה. באירופה ארץ המקולפים המטרה היא לחיות יותר טוב! אוכל יש בחנויות, לכן בגינה יש פרחים. בניגריה המטרה החשובה ביותר היא לחיות. ההבדל בין "לחיות" לבין "לחיות טוב יותר" הוא הבדל עצום. עולם שונה, כמעט הפוך."

במרכז הספר נמצאת האבחנה המבריקה והחשובה של הלל גלבוע בין המטרה "לחיות" לבין המטרה של אירופאים מקולפים "לחיות טוב יותר". לאבחנה הזאת הגיע אחרי הרבה שנים בניגריה ובמקומות נוספים בעולם בניסיון בלתי נלאה להבין את הפער המנטלי בין אנשים נפלאים שחיים בעולם של הישרדות קרוב לטבע האדם היכן שהמוות הוא חלק מהחיים לבין המקולפים שחיים בציוויליזציה.

בסיפור "הכתב הניגרי" מציג הלל גלבוע את ההתייחסות לזמן וגם את הנאיביות בכמה תובנות מעניינות, הסיפור "התיאטרון באיבאדאן" הוא סיפור בו הוא מסביר למה הרבה פרויקטים לא מסתיימים בניגריה, הסיפור "זיכרון מאיבאדאן" שופע תובנות: סכסוך נצח בין חוואים ורועים, משבר אקלים או משבר בורות. תפקיד השוטר הניגרי ואחרות, הסיפור "חופש וזכויות הפרט באיבאדאן" הוא סיפור בעל תובנות שרובן קשורות לחופש הפרט. להפתעת רבים בניגריה יש לא מעט חופש פרט אולי בגלל שאין אכיפה. כמובן שהרבה חופש זה גם בלגן, הסיפור "מכליות מתחת לגשרים" הוא סיפור נחמד על חשיבות הכבוד בכפר, בסיפור "מלכודת המיניבוסים" יש כמה תובנות: על כומר קתולי, על הפער בין אירופאים וניגרים, "שיטת ההשתנה" הוא סיפור עם הרבה חומר למחשבה על מעמד נשים, על נישואים ועל נושאים נוספים.

מתוך הסיפור "בר האגדות בקאלאבאר": "מנהיג הקלטיסטים משתכנע ומסכים להביא אותה למלון מטרופוליטן כדי שתוכל להתקשר לדאריו. הוא חותך לה את האוזן השמאלית ומבטיח לה שהיא תקבל את האוזן חזרה כשתחזור. בהתחשב באופציות האחרות שעומדות לרשותה, הסידור הזה נראה לג'ינרבה כסידור הגון, אפילו מוצלח. מצד שני היא לא יכולה להסביר מדוע אחד הקלטיסטים חתך לה את הזרת הימנית או למה הוא נתן את הזרת שלה לחתול שלו. 'חתול כל כך מתוק', היא אומרת".

הלל גלבוע זכה לחיות בעולמות שונים במרוצת חייו. נולד בקיבוץ משמר העמק ואחרי קריירת כדורסל חי מספר שנים בניגריה וכשבע שנים בפלורידה. יש לו תואר B.Sc. במדעי המחשב מאוניברסיטת USF , עבד כארבע שנים בפרויקט אינטל בקרית גת, כארבע שנים בחוצה ישראל ושוב כמה שנים בניגריה.

"הג'וּג'וּ צוחק בניגריה: תובנות מאפריקה" מאת הלל גלבוע. הוצאת המחבר, לרכישה לחצו כאן.





הייתי שם מאת צבי אפרת

"הייתי שם" מאת צבי אפרת, בהוצאת ספרי ניב, הוא סיפור חיים מרתק ומרגש, שמציג את סיפור חייו המרתק של צבי אפרת, אחד מהמשפטנים הבכירים בישראל, שהיה שותף מרכזי מאחורי הקלעים בעיצוב פני המדינה במשך יותר משישה עשורים.

צבי ייסד את ענף הדין הבין־לאומי בפרקליטות הצבאית והיה חלק מהצוות המשפטי שניסח את הסכם השלום עם מצרים. הוא היה בכיר באגף המשפטי של האו"ם בניו יורק ומילא תפקיד בכיר בבנק הפועלים, היה מעורב במאבק להציל את עיתון "דבר" ובמשך עשרות שנים ליווה משפטית את קבוצת עופר בעסקאות הענק ששינו את פני הכלכלה הישראלית.

זהו סיפור אנושי על נאמנות, על בחירות, על הצלחות ועל כישלונות. זהו מסע אישי ומרתק דרך מסדרונות הכוח, חדרי המשא והמתן והרגעים שבהם נכתבה ההיסטוריה – בעט, בחוצפה ובאומץ רב.

מתוך הספר: "הייתי שם. בכל מקום, בכל רגע מכריע. וזו, אני חושב, המשמעות האמיתית של החיים: לא להיות מושלם, לא להצליח תמיד, אלא להיות נוכח ברגעים שבהם אתה נדרש".

צבי אפרת הוא משפטן בכיר, היה נשוי במשך כמעט שישה עשורים לדרורה, אב לשתי בנות וסב לשלושה נכדים. כיום הוא ממשיך לתרום לקהילה באמצעות פעילות בשתי עמותות: האחת, "קשת איילון", מקדמת הכשרת מוזיקאים צעירים מישראל ומחו"ל, והאחרת, "מנהיגות ישראלית בתפוצות", פועלת לשימור ולחיזוק של הזהות הישראלית בתפוצות לישראלים הגרים מחוץ לישראל. "הייתי שם" הוא ספרו הראשון.

"הייתי שם" מאת צבי אפרת. הוצאת ספרי ניב, השיג בחנויות הספרים המקוונות ובאתר ההוצאה.

















ריקי ברוך

"אבא בא" מאת איל אשל - הספר לזכרה של התצפיתנית רוני אשל שנספתה בחמ"ל נחל עוז בשבעה באוקטובר

 

אמא, אני בסדר. אני בחמ"ל. אל תדאגי. אין לי קליטה ❤️❤️❤️❤️"
ההודעה מרוני שקפצה ב־09:27 בבוקר השבעה באוקטובר הרגיעה להרף עין את דפיקות הלב הפרועות של איל אשל. הוא כבר שקל לקחת רכב ולדהור דרומה, אליה, לנחל עוז. "תירגע", הוא אמר לעצמו. "הכל בשליטה. היא נמצאת בחמ"ל, ויש לנו צבא ששומר עליה".
יממה לאחר מכן הוא פתח לרוני תיק נעדרת.

ב־34 הימים הבאים, שבסופם נולד איל מחדש כאב שכול, הוא גילה כמה מעט ידע על השירות הצבאי של בתו, על מערכות המדינה שעליהן סמך בעיניים עצומות, ועל הסולידריות הישראלית.

"השקט הזה בחוץ.

מה היה בו שהחריד אותי כל כך?

שש וחצי בבקר, ואני מתעורר בבהלה. צלצול הטלפון מתמזג עם צפצופי התרעות, אני לא קם מהמיטה - אני מזנק.

תחושה שמשהו חריג קורה מציפה אותי. מוזל שהטלפון פעיל כל כך בשעה מוקדמת של יום חג. עוד לפני שאני מעיר את שרון אני ניגש אל החלון, פותח אותו ומטה אוזן. אני מנחש שמדובר באיזשהו אירוע, הרי בתוך עמי אני יושב, ואני מורגל באירועים. אני מנחש שמדובר בעוד סבב טילים" (עמוד 9 בספר)

7.10.23 התעוררתי מאושרת בשש בבקר. שעות מספר קודם לכן ילדה בתי את נכדי הרביעי והלב התרונן. מסך הטלוויזיה היה כבר דולק לטובת נכדה שקפצה לצידי במיטה. מבט לא מרוכז קלט את המסך כתום מהתרעות. חשבתי שאנו בשידור חוזר של תוכנית לרגל החג. כשהבנתי שניות אחר כך שזה אמיתי, צלצלתי מבוהלת לאחותי תושבת בנתיב העשרה והיא כבר ידעה לומר לי שיש חדירת רחפני מחבלים לישוב, וההנחיה להסתגר בממ"דים. דקות אחר כך כבר נשמעה האזעקה גם אצלנו במרכז, בעלי ואני אחזנו כל אחד נכד וננעלנו בממד. 

באותה העת, נכדי שאך נולד, השתרך בעגלת תינוק עם הוריו המופתעים אל חדר המדרגות במחלקת היולדות.

השבת הקשה שלנו בחרדה לשלושת בתי האב של אחותי בניה ונכדיה בנתיב העשרה, הבית של אמי הקשישה שנהרס מפגיעה של רקטה ישירה, התגמדו לאסון המר שמובא בספרו של רוני אשל לזכרה של רוני. 

רוני בחורה מדהימה, אוהבת חיים חיילת מסורה לשליחות, לתפקיד ולמדינה שנרצחה על המשמר!

"אני אבא של רוני.

לפני הכל אני אבא.

כל חייה שמרתי עליה, האחריות היא שלי, שלנו, על הילדים שלנו - היא אחריות מוחלטת, שאיננה ניתנת לחלוקה, לטשטוש או להעברה."

ככל שהתקדמתי בקריאה, מצטמררת מעדותה של רוני להוריה בתקופה שקדמה לטבח, זיהיתי את שהכרתי מקרוב מאחותי והמשפחה בעוטף עזה ובנתיב העשרה. היו שם רצף גדוש של אירועים על הגדר, היו התראות של התושבים והתצפיתניות לאורך תקופה ממושכת לפני השבת ההיא - אלא שהנושאים באחריות התעלמו.

  

ביום שהגיע אלי הספר "אבא בא" לזכרה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל, כתב אביה רוני פוסט קורע לב שהביא אותי שוב לדמעות. הכאב הגדול שלא מרפה, התסכול, הכעס, השאלות שנותרו ללא מענה וההתמודדות הבלתי נתפסת עם המציאות הקשה.

אבא בא הוא סיפור על הורות, תקווה, אובדן אמון, על רעוּת חיילוׄת, ועל הניסיון הנואש, ההרואי, להשיב את מה שכבר לא ניתן להשיב.

843 ימים שבהם כולם חזרו, ואתמול, בהתרגשות רבה, אלוף פיקוד דרום יניב עשור והרמטכ"ל איל זמיר עמדו והצדיעו.
ורן חזר.
924 חללים יותר מידי.
843 שמישהו חיכה להם, חיבק, קבר, נפרד, בכה, ואז התחיל איכשהו לנשום.
ורק רוני שלי, לא.
רוני נשארה שם, באותה שבת ארורה, בחמ״ל נחל עוז.
נשארה לבד, בזמן שהעולם המשיך להסתובב, בזמן שמספרים התחילו להיספר, בזמן שסטטיסטיקה ניסתה לבלוע חיים.
בתחילה חשבו שהיא מבין החטופות ואז נעלמה גם המחשבה הזו.
34 ימים אחר כך ערכנו לה הלוויה.
קברנו ארון .
בלי מגע אחרון.
בלי פרידה.
בלי לוודא באמת שהיא שם, או שכבר איננה.
איך נפרדים מילדה כשאין גוף?
איך אומרים קדיש כשאבא עוד מחפש את הילדה שלו בכל נשימה?
הגעגוע הוא בור שלא מתמלא.
הכאב לא נרגע, הוא פשוט מחליף צורה.
והמחשבה…המחשבה לא מרפה לרגע:
נאמר לנו שיש סימנים ל DNA
אבל אולי הכול טעות.
אולי רוני שלי עדיין שם.
אולי היא מחכה.
אולי היא חיה, ועכשיו כבר לא יהיה מי שיחפש,
כי היה “אימות DNA”.
שלוש אותיות שהפכו לפסק דין.
שלוש אותיות שסגרו חיפוש לפני שהלב של אבא היה מוכן.
ואולי הכל טעות ?
ואולי מישהו רצה שנפסיק לדבר,
נכון, עשיתי רעש, טיפסתי על קירות, אני רוצה את רוני.
הדיסקית אצלי, והיא חדשה ...
והאמירה שרוני לא נמצאה בחמ"ל ...
הרבה פרטים, הרבה שאלות שאין עליהם תשובות .
איך ממשיכים כשאין וודאות בלב, רק במסמך?
בצה"ל היתה הוודאות, הגיעו להודיעו, השתתפו בצער והלכו.
בצה"ל, במערכת הביטחון, המשימה הסתיימה,
אצלי, המשימה עדיין חיה.
המחשבה, התחושה.
איך חיים עם האפשרות שהאמת נקברה יחד עם ארון ריק?
843 חזרו.
924 חללים יותר מידי, למחדל.
ורוני שלי, נשארה שם.
והלב שלי? נשאר איתה.
לעד.

בכיתי את הספר בכל שורה. בכיתי את הכאב של רוני, את הכאב הבלתי נתפס של הוריה איל ושרון, את כאב המשפחה כולה, כאבם של תושבי העוטף, כאב התסכול והכעס על שניתן היה למנוע את השבת השחורה הזו. הכעס על אי הקמת ועדת חקירה ממלכתית ועל מי שצריכים לתת את הדין על חטא היוהרה והרשלנות הפושעת.

גם כש"אבא בא" הוא ספר אישי. אני רואה בו ספר אודות רוני של כולנו. 

צעירה שעתיד מזהיר היה עוד לפניה. רוני שישבה על המשמר עד הרגע האחרון הקשה מנשוא.

יהי זכרה ברוך.

הכנסו לעמוד ההנצחה לזכרה של רוני בלחיצה כאן

"אבא בא" מאת איל אשל, הוצאת סלע מאיר לרכישה לחצו כאן

ריקי ברוך