"מאיה," דניאל לא חיכה כדי להטיל את הפצצה, "את חייבת להבין, זה לא ילך בינינו." הוא דיבר בזחיחות שיכלה לנפץ גם את לב האבן הנוקשה ביותר לרסיסים. באותו רגע, ידעתי שהקור שחדר לעצמותיי לא היה קשור לעובדה שדצמבר עכשיו. היה לי קר מפני שעמדתי מול דניאל, ודניאל גרם לי להרגיש בודדה וחסרת אונים".
הייתי בת 17 כשהוא חזר מהבסיס, יוני 1975. שישי 15:00 בצהרים, אני מציצה מחלון המטבח הרחב בבית במושב, ורואה את ה"טופולינו" הקטנה חונה בחוץ. יצאתי מיד נכנסתי לרכב. לא דברנו. הוא נסע עד לרחבת הצרכנייה שהייתה כבר סגורה. אמר לי משפט אולי שניים על כך שזה נגמר, החזיר אותי הביתה להתרסק על תוך עצמי ואל החיבוק החם של אמא.
מאיה לוטם רק רוצה לעבור את התיכון בשלום, אבל החיים לא עושים לה הנחות. ההורים שלה השאירו אותה לבד בבית ונסעו להם לחופשה טרופית, דניאל, הנער שבו היא מאוהבת, זרק אותה בלי למצמץ וכשהכול סוער ומאיים להתלקח, מאיה צריכה לנווט בין הסערות שבפנים לסערות שבחוץ.
מי איתה ומי נגדה? מי חברה אמיתית ומי רק מעמידה פנים?
עכשיו שהתפניתי, נשמתי נשימה עמוקה ושלפתי את הסכין, אוחזת בה חזק כל כך שפרקי אצבעותיי הלבינו. חלילה שתיפול לי, שלא אתחרט. לאחר מכן נשכתי את שפתיי וקירבתי את הסכין אל פרק כף ידי.
מגע הסכין הקרה נגד עורי החם היה מוזר לי. תחושה של רוגע נפלה עליי: כמו הד של השקט שייחלתי לו. בחנתי באיטיות את הוורידים הבולטים, מתלבטת באיזה להתחיל, ואז בהבזק של שנייה, מבלי לחשוב, העברתי את הסכין על פרק כף ידי השמאלית וצפיתי בנוזל הכהה שהחל לבצבץ מהחתך". (עמוד 21 בספר)
הספר שלפניכם, כותבת מעיין גלעד, מבוסס על סיפור אמיתי, אך אינו תיעוד מדויק של המציאות. חלק מהאירועים, הדמויות והדיאלוגים הם פרי דמיוני ונכתבו לצורכי העלילה.
לא. הציטוט שהבאתי (מודגש) כאן מעל, אינו מהמטלטלים ביותר שנכתבו בספר. היו רגעים נוספים שקשה היה לי לחצות בקריאה מגויסת באמפטיה וחמלה לנוכח המהמורות שחווה נערה צעירה שהסביבה בה היא גדלה, גורמת לה שוב ושוב לאבד את ניצוץ החיים ולרצות לעזוב. עד כמה שזה עצוב לומר. יש כל כך הרבה סיפורים שכאלו בוורסיות דומות, שאת חלקם הכרתי בשנים שהייתי מורה ומחנכת בחטיבה, ואת שכמותם סיקרתי כאן בבלוג ולצערי עדיין לא פסו מן העולם.
סיפורה של מאיה הוא מראה לחברה כולה ולחברת הילדים-נערים בפרט, מקום בו עדיין הופכים ילדים ונערים צעירים לדמויות שקופות שמותר לעשות להם הכל. הספר לרגעים בוסרי ועדיין קולח ואותנטי עד כאב. יכולתי לחוש את רגעי הקושי, הטלטלה, הייאוש והפחד בכל רגע שמאיה חיפשה מפלט. רק שיגמר כבר!!!
תופעה שחוזרת על עצמה בספרות הישראלית של מי שמוציאים לאור ספרים באופן שמאפשר להם לחוות את הצמיחה ממשבר באורח טיפולי אישי ומבקשים לאפשר לקורא להיות חלק מהמסע כל הדרך להתפקחות. כך גם מעיין גלעד שהתמודדה עם תהפוכות והאתגרים, פעם יותר ופעם פחות, עד שהבינה ש"אם אין אני לי מי לי" - עד לרגע בחרה בעצמה היא יכלה לה.
אם אי פעם הרגשתם שקופים, אבודים או לא-שייכים, זה הספר בשבילכם ולכל מי שמאמין שמהשבר הכי גדול, יכולה לצמוח התחלה חדשה. רשימת טריגרים: הטרדה מינית, חרם, התעללות נפשית ואובדנות.
ממליצה להגיש את הספר לאנשי חינוך, עובדים סוציאליים, סטודנטים לחינוך וכל מי שבא במגע עם ילדים ובני נוער. לצערי המדיה שלנו עדיין מתעוררת "מופתעת" בכל פרסום חדש שנשמע בתקשורת גם בחודשים האחרונים על אובדנות בקרב אותם ילדים שקופים.
מעיין גלעד, בת 32, אמא של שלושה. מתנתחת מערכות מידע, פרקטית, רצינית ומשימתית. מעיין מספרת: "ילדה שקופה" הוא ספר הביכורים שלי. רומן שנולד מתוך הכאב, האתגרים וההתמודדויות של גיל ההתבגרות.הוא נכתב בהשראת הסיפור האישי שלי: על אהבות ראשונות, שיברונות לב, חרמות, שקרים, ניסיון התאבדות והדרך לגילוי עצמי והתפתחות – אבל אינו אוטוביוגרפי.
העלילה שזורה גם בפרטים דמיוניים, דמויות מורכבות ודיאלוגים שמטרתם להעביר את הרגש, החוויה והמסע הפנימי של נערה אחת, שיותר מדי פעמים הרגישה שקופה.
"ילדה שקופה" מאת מעיין גלעד לרכישה לחצו כאן או שלחו מייל מייל : mayalo22@gmail.com
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה