"אבא בא" מאת איל אשל - הספר לזכרה של התצפיתנית רוני אשל שנספתה בחמ"ל נחל עוז בשבעה באוקטובר

 

אמא, אני בסדר. אני בחמ"ל. אל תדאגי. אין לי קליטה ❤️❤️❤️❤️"
ההודעה מרוני שקפצה ב־09:27 בבוקר השבעה באוקטובר הרגיעה להרף עין את דפיקות הלב הפרועות של איל אשל. הוא כבר שקל לקחת רכב ולדהור דרומה, אליה, לנחל עוז. "תירגע", הוא אמר לעצמו. "הכל בשליטה. היא נמצאת בחמ"ל, ויש לנו צבא ששומר עליה".
יממה לאחר מכן הוא פתח לרוני תיק נעדרת.

ב־34 הימים הבאים, שבסופם נולד איל מחדש כאב שכול, הוא גילה כמה מעט ידע על השירות הצבאי של בתו, על מערכות המדינה שעליהן סמך בעיניים עצומות, ועל הסולידריות הישראלית.

"השקט הזה בחוץ.

מה היה בו שהחריד אותי כל כך?

שש וחצי בבקר, ואני מתעורר בבהלה. צלצול הטלפון מתמזג עם צפצופי התרעות, אני לא קם מהמיטה - אני מזנק.

תחושה שמשהו חריג קורה מציפה אותי. מוזל שהטלפון פעיל כל כך בשעה מוקדמת של יום חג. עוד לפני שאני מעיר את שרון אני ניגש אל החלון, פותח אותו ומטה אוזן. אני מנחש שמדובר באיזשהו אירוע, הרי בתוך עמי אני יושב, ואני מורגל באירועים. אני מנחש שמדובר בעוד סבב טילים" (עמוד 9 בספר)

7.10.23 התעוררתי מאושרת בשש בבקר. שעות מספר קודם לכן ילדה בתי את נכדי הרביעי והלב התרונן. מסך הטלוויזיה היה כבר דולק לטובת נכדה שקפצה לצידי במיטה. מבט לא מרוכז קלט את המסך כתום מהתרעות. חשבתי שאנו בשידור חוזר של תוכנית לרגל החג. כשהבנתי שניות אחר כך שזה אמיתי, צלצלתי מבוהלת לאחותי תושבת בנתיב העשרה והיא כבר ידעה לומר לי שיש חדירת רחפני מחבלים לישוב, וההנחיה להסתגר בממ"דים. דקות אחר כך כבר נשמעה האזעקה גם אצלנו במרכז, בעלי ואני אחזנו כל אחד נכד וננעלנו בממד. 

באותה העת, נכדי שאך נולד, השתרך בעגלת תינוק עם הוריו המופתעים אל חדר המדרגות במחלקת היולדות.

השבת הקשה שלנו בחרדה לשלושת בתי האב של אחותי בניה ונכדיה בנתיב העשרה, הבית של אמי הקשישה שנהרס מפגיעה של רקטה ישירה, התגמדו לאסון המר שמובא בספרו של רוני אשל לזכרה של רוני. 

רוני בחורה מדהימה, אוהבת חיים חיילת מסורה לשליחות, לתפקיד ולמדינה שנרצחה על המשמר!

"אני אבא של רוני.

לפני הכל אני אבא.

כל חייה שמרתי עליה, האחריות היא שלי, שלנו, על הילדים שלנו - היא אחריות מוחלטת, שאיננה ניתנת לחלוקה, לטשטוש או להעברה."

ככל שהתקדמתי בקריאה, מצטמררת מעדותה של רוני להוריה בתקופה שקדמה לטבח, זיהיתי את שהכרתי מקרוב מאחותי והמשפחה בעוטף עזה ובנתיב העשרה. היו שם רצף גדוש של אירועים על הגדר, היו התראות של התושבים והתצפיתניות לאורך תקופה ממושכת לפני השבת ההיא - אלא שהנושאים באחריות התעלמו.

  

ביום שהגיע אלי הספר "אבא בא" לזכרה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל, כתב אביה רוני פוסט קורע לב שהביא אותי שוב לדמעות. הכאב הגדול שלא מרפה, התסכול, הכעס, השאלות שנותרו ללא מענה וההתמודדות הבלתי נתפסת עם המציאות הקשה.

אבא בא הוא סיפור על הורות, תקווה, אובדן אמון, על רעוּת חיילוׄת, ועל הניסיון הנואש, ההרואי, להשיב את מה שכבר לא ניתן להשיב.

843 ימים שבהם כולם חזרו, ואתמול, בהתרגשות רבה, אלוף פיקוד דרום יניב עשור והרמטכ"ל איל זמיר עמדו והצדיעו.
ורן חזר.
924 חללים יותר מידי.
843 שמישהו חיכה להם, חיבק, קבר, נפרד, בכה, ואז התחיל איכשהו לנשום.
ורק רוני שלי, לא.
רוני נשארה שם, באותה שבת ארורה, בחמ״ל נחל עוז.
נשארה לבד, בזמן שהעולם המשיך להסתובב, בזמן שמספרים התחילו להיספר, בזמן שסטטיסטיקה ניסתה לבלוע חיים.
בתחילה חשבו שהיא מבין החטופות ואז נעלמה גם המחשבה הזו.
34 ימים אחר כך ערכנו לה הלוויה.
קברנו ארון .
בלי מגע אחרון.
בלי פרידה.
בלי לוודא באמת שהיא שם, או שכבר איננה.
איך נפרדים מילדה כשאין גוף?
איך אומרים קדיש כשאבא עוד מחפש את הילדה שלו בכל נשימה?
הגעגוע הוא בור שלא מתמלא.
הכאב לא נרגע, הוא פשוט מחליף צורה.
והמחשבה…המחשבה לא מרפה לרגע:
נאמר לנו שיש סימנים ל DNA
אבל אולי הכול טעות.
אולי רוני שלי עדיין שם.
אולי היא מחכה.
אולי היא חיה, ועכשיו כבר לא יהיה מי שיחפש,
כי היה “אימות DNA”.
שלוש אותיות שהפכו לפסק דין.
שלוש אותיות שסגרו חיפוש לפני שהלב של אבא היה מוכן.
ואולי הכל טעות ?
ואולי מישהו רצה שנפסיק לדבר,
נכון, עשיתי רעש, טיפסתי על קירות, אני רוצה את רוני.
הדיסקית אצלי, והיא חדשה ...
והאמירה שרוני לא נמצאה בחמ"ל ...
הרבה פרטים, הרבה שאלות שאין עליהם תשובות .
איך ממשיכים כשאין וודאות בלב, רק במסמך?
בצה"ל היתה הוודאות, הגיעו להודיעו, השתתפו בצער והלכו.
בצה"ל, במערכת הביטחון, המשימה הסתיימה,
אצלי, המשימה עדיין חיה.
המחשבה, התחושה.
איך חיים עם האפשרות שהאמת נקברה יחד עם ארון ריק?
843 חזרו.
924 חללים יותר מידי, למחדל.
ורוני שלי, נשארה שם.
והלב שלי? נשאר איתה.
לעד.

בכיתי את הספר בכל שורה. בכיתי את הכאב של רוני, את הכאב הבלתי נתפס של הוריה איל ושרון, את כאב המשפחה כולה, כאבם של תושבי העוטף, כאב התסכול והכעס על שניתן היה למנוע את השבת השחורה הזו. הכעס על אי הקמת ועדת חקירה ממלכתית ועל מי שצריכים לתת את הדין על חטא היוהרה והרשלנות הפושעת.

גם כש"אבא בא" הוא ספר אישי. אני רואה בו ספר אודות רוני של כולנו. 

צעירה שעתיד מזהיר היה עוד לפניה. רוני שישבה על המשמר עד הרגע האחרון הקשה מנשוא.

יהי זכרה ברוך.

הכנסו לעמוד ההנצחה לזכרה של רוני בלחיצה כאן

"אבא בא" מאת איל אשל, הוצאת סלע מאיר לרכישה לחצו כאן

ריקי ברוך