מלחמת "חרבות ברזל", שפרצה ב-7.10.23, תוכננה במשך שנים ארוכות כמזימת-על איראנית: מלחמת פתע רב-חזיתית, שנועדה להשמיד את ישראל. הספר החדש של ד"ר יאיר אנסבכר "עם כלביא יקום" הוא הסיפור שמאחורי מלחמת "חרבות ברזל" – כפי שלא סופר מעולם.
ב־7 באוקטובר 2023 פרצה מתקפה אכזרית על מדינת ישראל, אך מאחוריה עמדה תוכנית גדולה בהרבה: מזימה איראנית מתוכננת בקפידה, שנועדה להשמיד את ישראל במתקפת פתע רב-חזיתית.
בספרו החדש "עם כלביא יקום", ממשיך ד"ר יאיר אנסבכר את קווי האזהרה שפרש בספרו הקודם "וכארי יתנשא", ופורש תמונה מטלטלת של מה שהיה עלול להתרחש – ומה בנס לא קרה.
מתוך ניסיונו האישי כלוחם מילואים בקרבות ה-7.10 וכיועץ בכיר בצה"ל, משלב אנסבכר ידע צבאי עמוק, תובנות אסטרטגיות, ואמונה חזקה, כדי להסביר כיצד שרשרת "ניסים אסטרטגיים" שיבשה את מזימות האויב – ופתחה לישראל פתח לניצחון.
הספר פורש מניפה רחבה מבחינה היסטורית, אמונית, מדינית וצבאית, תוך ביסוס
הפרטים בתובנות מכלי ראשון כלוחם בשטח, שקפץ מביתו כבר בבוקר שבעה באוקטובר ונלחם
ביישובי העוטף להצלת עם ישראל מיד צר.
בספר
מתאר אנסבכר בפירוט כיצד ניתן היה לצפות את טבח שמחת תורה והאירועים שהתרחשו
בעקבותיו, ומרחיב מה הייתה התוכנית האיראנית בפועל וכיצד נכשלה למעשה. כמי שהזהיר
מראש מפני סכנות חמורות שאכן התממשו, ראוי לתת משקל מיוחד למסגרת התפיסתית שאפשרה
לאנסבכר לחזות את העתיד בדיוק שכזה.
לאחר הפתיח המתאר את התוכנית האיראנית המלאה להכרעת ישראל, סוקר אנסבכר חלק מהאזהרות שהיה שותף להן במסגרות שונות. לאחר מכן עוקב הספר אחר סדר הניסים שאירעו במהלך המלחמה – מנס היוהרה של סינואר ונס ההיסוס של נסראללה, ועד נס התוצאות האסטרטגיות של המלחמה כגון נפילת משטר אסד
אנסבכר, יהודי מאמין, בן בנם של יהודים מאמינים, חוקר זה שנים רבות את המלחמות המודרניות ואת עולמות הלוחמה בטרור והכוחות המיוחדים. הוא בוגר יחידת מגלן ויחידה מטכ"לית מיוחדת, ומשמש יועץ בצה"ל ובמערכת הביטחון.
בנוסף, הוא השתתף כלוחם מילואים בקרבות הטיהור והבלימה של ה-7.10, במסגרת יחידת הלוט"ר הסדירה. במקביל לתפקידי לחימה וייעוץ צבאי, שימש במלחמה כאיש הסברה והרצה בקהילות יהודיות רבות ברחבי העולם.
הנס השמיני שחוזה אנסבכר הוא תקיפה מוצלחת באיראן, בתקווה למיטוט המשטר בעקבותיה. החלק הראשון כבר התממש, ולשני נצפה במהרה בימינו.
על פי אנסבכר, שורש הכשלים ברמה הלאומית נעוץ בטבע האדם להתמקד באתגרים שהוא מסוגל לפתור. זה יעיל יותר, מגונן על הביטחון העצמי ותפיסת המסוגלות, ומתגמל מבחינות רבות. אבל מה קורה כאשר אדם, או עם, מזלזל ביכולותיו שלו או בהשפעת האתגרים שלפניו על עצם קיומו?
מדינת
ישראל כמערכת, מאבחן המחבר, מתחמקת מהתמודדות עם אתגרים מסוימים בטענה שאין טעם
לפעול בגזרתם מרוב שהם גדולים, ומאתגרים אחרים בטענה שהם קטנים מכדי להצדיק את
המשאבים או המחירים המוסריים הדרושים לפתרונם. לעיתים נוספת הטענה שעצם העיסוק
הפומבי בסיכון כלשהו עלול להגדיל אותו.
כך
לדוגמה, רבים במערכת הביטחון טענו במשך עשורים שאין למדינת ישראל יכולת לתקוף
באיראן. ייתכן שהם צדקו בחלקים מהתקופה הזו, אך פיתוח היכולת הזו בוודאי היה
אפשרי, כפי שנוכחנו לראות. דוגמה נוספת היא טענתם של רבים במערכת הביטחון לפני
גירוש גוש קטיף כי איום הירי תלול־המסלול מרצועת עזה זניח, ואיננו מהווה נימוק
להחזקת הרצועה בידי צה"ל או לכיבושה מחדש לאחר שיצאנו ממנה. על אותו איום
בדיוק נטען מאוחר יותר שלמרות שהפך לחמור מאוד, אין עוד דרך סבירה להסיר אותו
באמצעים צבאיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה