"
"כעבור זמן שנראה לי כנצח יצא אליי הרופא. "אני דוקטור לווינסון, מנהל טיפול נמרץ ילדים."
"מה קרה לבת שלי?" קמתי ממקומי ושאלתי בדאגה.
הרופא הורה לי לשבת והתיישב לידי. הוא התבונן בי במבט רציני רגע לפני שדיבר. "אני מבין שאתה דואג."
"כמובן," התפרצתי.
הוא המשיך לדבר בלי להתייחס להתפרצותי: "אנחנו לא יודעים איך זה קרה, אך התינוקת שלך נמצאה מוטלת על המדרכה ליד הבניין שלכם. היא הגיעה אלינו ללא הכרה, עם שברים רבים בגופה הקטן. היא עברה ניתוח. ייצבנו את מצבה, כעת היא מונשמת ומורדמת. אתה רוצה לראות אותה?" שאל לפתע ברכות.
"כן, בבקשה," אמרתי. הייתי נסער מאוד ומפוחד.
הרופא הוביל אותי לאלמה. במיטה קטנה ישנה בתי התינוקת, מחוברת לצינורות רבים. ראיתי אותה מחוברת לצינור הנשמה, הבטן הקטנה שלה עולה ויורדת. דאגה וחרדה עלו בי למראהָ. "איפה אֹהַב? היא הייתה אמורה לשמור עליה!"
לאחר מכן הגיעו שוטר ושוטרת. הם תחקרו אותי, אך לא ידעתי דבר".
באמצע ישיבת בוקר שגרתית מקבל לב שיחת טלפון שמשנה את חייו: בתו התינוקת מאושפזת בבית החולים, מורדמת ומונשמת. במקביל, אֹהַב נעלמת. אישה צעירה שנרדפת על ידי המעשה הנורא שעשתה, בורחת מביתה וחיה כחסרת בית, מפוחדת ואבודה.
[דרך מסע ההתפוררות והחיפוש אחר תיקון, הספר שואל שאלות על גבולות האהבה ועל היכולת לסלוח.]
הספר בוחן בעדינות ובכנות את ההתמודדות המורכבת עם מחלת נפש בתוך המשפחה לא כבעיה רפואית בלבד, אלא ככוח אדיר שמטלטל מערכות יחסים, זהות אישית והורות.
זהו סיפור על אהבה עמוקה שמבקשת להחזיק מעמד גם מול הסערות הנפשיות הקשות ביותר; על אימהוּת שמתקיימת בתוך כאוס רגשי, על ניסיון להישאר נוכחת ואחראית גם כשנפשך מבקשת לברוח.
יותר מידי פרמטרים בספר עמדו לנגד עיני כמראה והפכו את תהליך הקריאה למאתגר. (פרק 15 היה לי קשה במיוחד. רק חודשים בודדים חלפו מאז היינו חלק מאותו שברון לב).
דומה כי החיים שלנו למדו שהאמירה של "מה ילד יום", כבר מזמן איננה קלישאה שחוקה.
אוהב בשדרה פותח בטלפון מבהיל שנכנס באמצע ישיבת בוקר שגרתית ומה שהיה עד לרגע זה נשתנה ללא היכר.
הסיפור על מורכבויותיו מביא לקורא עומק ושיחות נפש פנימה.
יודעת לומר בעקבות הקריאה וממקום בתוכי, שכל מה שכרוך באימהות, נפש, יחסים ומכאובים בתא המשפחתי הם פרמטרים שבריריים וההתמודדות מולם כרוכה בדינמיקה של מערכות יחסים משתנות, כשאת כל אלו מביא הספר אם במילים כתובות ואם בין המילים ובית השורות.
הכתיבה של סרדס אותנטית. היא לא מתייפייפת ולא מייפה. היא מביאה את הדברים as is בעיקר ולא רק את הכואבים שבהם, ומצעידה את הקורא לתוך סיפור עצוב.
הספר חוצה מסע של התפקחות אך עם כל הקושי שבדרך, יש גם ניצחון.קורא שיתחבר לעלילה עם מטען רגשי יחוש את הקושי שליווה אותי עם התקדמות הסיפור.
הספר סוחף לטרנספורמציה רגשית שקטה, בה הקורא נטמע ומגלה שהוא כבר לא רק קורא אלא חלק מהסיפור.דפנה סרדס, ילידת 1963, אם לשלושה, חברת קיבוץ זיקים, מורה, מאבחנת ומאמנת במקצועה. זהו ספר הביכורים של הכותבת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה