היא ידעה לחזות את העתיד, לראות אותו מתהווה לנגד עיניה כתמונה חיה וברורה. היו כאלו שהעריצו אותה על יכולותיה המופלאות וביקשו לשמוע את דבריה, והיו כאלו שחששו מפניה, רדפו אותה וכינו אותה מכשפה.
ויקטוריה סזל, אישה נאה ויוצאת דופן, היתה מודעת מגיל צעיר מאוד לכישרונה הנדיר ולעובדה שכוחה יכול להוות ברכה וקללה כאחד. אך מי כמוה יודעת, שלחזות את העתיד אין פירושו להיות מסוגלת לשנות אותו. וכך, כשאהוב לבה נישא לאחרת, פסיפס חייו ומשפחתו לצד גורל ילדיו נפרשים לפניה כאריג השזור בחוטים של אהבות, תשוקות ולחישות על סודות אפלים הצפים ועולים מעל פני השטח במערבולת רגשות סוערת בלי יכולת לעצור אותם.
"כאשר ויקטוריה גדלה והפכה לאישה צעירה, היא למדה לשלוט בחזיונותיה. היה ביכולתה לזמן אותם אליה, או להימנע מהם בשעת הצורך. היתה זו הקלה מבורכת מבחינתה להיות מסוגלת להבחין בין המציאות שבה היא חיה ובין העתיד להתרחש, והדבר איפשר לה להתערות בחברה בלי לחשוש שמא תביך את עצמה. ואולם אף שניסתה להתערות בקרב בני גילה, היא לא תמיד הצליחה בכך. היא חיה בעולם מנוגד, שבו מצד אחד רצו לשמוע את דבריה, ומצד שני חששו ממנה ונהגו לכנות אותה מכשפה. כאשר נבואותיה נשאו חן, נהגו לשבח אותה ואת יכולותיה, וכאשר נשאה בפיה בשורות קשות, גידפו אותה ואת משפחתה".
במקום בו הלב נמצא הוא רומן מרתק ומרגש, הנע בין סמטאותיה הססגוניות של איסטנבול שבין שתי מלחמות עולם ועד לשנות השבעים שבמדינת ישראל במושב קטן בעמק חפר אשר בין תלמיו הירוקים הקימו לעצמם עולי טורקיה בית, שם כוננו קהילה קטנה ואינטימית בה חיו חיים תוססים מתובלים בלדינו מתנגנת ובניחוח עשיר של תבשילים.
הספר ואני
אבא שנולד בכפר קטן בטורקיה היה ציוני מושבע ועשה הכל כדי לעלות ארצה בנעוריו. החיים תחת הרדיפות וגילויי האנטישמיות במסגרת בית הספר הניעו אותו לעלות בדיוק כמו את ויקטוריה ויהודה. אחרי שקיבל את את אישור הוריו עלה באוניה ארצה בשנת 1944. דמותו של יהודה בספר היא אחד לאחד אבא שלי. באישיות, בחשיבה בחקלאי שהיה וכל אלו חיברו אותי לספר ברגש עמוק עד שחזרתי לימי ילדותי במושב.
מה שהתחיל ב"הכשרה" בכפר גלעדי הפך לסיפור חיי כחלק משבט גדול של הורים, ילדים, נכדים ונינים שממשיכים את דרכו של אבא ואמא הפלמחניקים, עד היום במושב.
צללתי בהתרגשות לתוך הספר. ככל שהתקדמתי בקריאה ראיתי את אבא ומשפחתו לנגד עיני. עד היום יש מבני משפחתי שמתגוררים במושב בורגתא. אחותו הבכורה של אבא אותה אהבנו כל כך, הייתה תופרת מקצועית ותפרה לנו את כל מה שלבשנו, כולל את שמלת הכלה שלי ושל אחיותיי.
השימוש במילים ומושגים בספניולית החזירו אותי לשנות ילדותי עם סבתא וסבא שהעברית לא הייתה להם קלה.
אהבתי מאד את ויקטוריה היא הציבה לי מראה ונגעה בי מאוד.
נלכדתי בתיאורים, באווירה האותנטית, בריחות, בטעמים, בדמויות המוכרות לי משחר ילדותי במסגרת חיי בקהילה סגורה במושב.
הספר נפלא, מרגש עד דמעות (והיו דמעות!). כתוב רהוט עד שלא ניתן לשער שזהו ספר הביכורים מאת ינקו.
רוצו לקנות
רוצו לקרא!
אורית ינקו, נשואה ואמא לשלושה ילדים, בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות, כלכלה וניהול. עבדה שנים רבות בתחום ההייטק ועד לאחרונה התגוררה בארצות הברית. במקום בו הלב נמצא הוא רומן הביכורים שלה.
"במקום בו הלב נמצא" מאת אורית ינקו, הוצאת כנרת זמורה דביר, לרכישה לחצו כאן
ספר חדש ומבטיח רואה אור בימים אלו מאת אורית ינקו.
אחרי שקראתי את במקום בו הלב נמצא ידעתי שיש לי למה לצפות.
ילדותה של ליליאן אלגרנטי, נערה צייתנית ומחונכת, צאצאית למשפחה עתיקת יומין ומכובדת ובתם היחידה של בעלי מפעל ידוע שם לייצור מתוקים, עברה עליה במטבח החמים ומלא הקסם של אמה. אך כאשר פגשה לראשונה את גדי, עולמה התהפך לבל הכר. הוא היה גבר צעיר, יפה תואר ומרדן והיא הייתה מסנוורת.
"רעות התיישבה בכבדות על הספה המרוחקת והביטה בשקט בנתן ובבועז המשוחחים כמכרים ותיקים ולא טרחה להצטרף לשיחה. היא הייתה מותשת מבכי, מתחושות בדידות ורגשות אשם שגדשו אותה יותר משיכלה להכיל. הקרירות הנעימה של הבית העניקה לה הקלה רגעית והיא הניחה את ראשה בעייפות על משענת הספה ועצמה את עיניה. היא הייתה זקוקה לכמה רגעים של שקט. כמה דקות בהן תשיב לעצמה את כוחותיה ולאחר מכן תלך מפה. תלך כפי שתמיד הלכה".
מתוך סערת אהבתם, נולדה רעות, אשר רק שנים רבות לאחר מכן, תתוודע למציאות המתעתעת בה חיה, לתהפוכות בחייהם של הוריה ולאהבה המכלה שלהם, אשר הותירו בה צלקות כואבות.
כעת, ברגע של משבר בחייה, על רעות לאזור אומץ ולהתמודד עם הסודות של משפחתה ועם עברה המורכב, כדי למצוא מחדש את האמון בעצמה, באמה ובמפעל החיים המשפחתי.
"הם עמדו שם לרגע, מביטים זה בזה בדממה. מה שהתחיל בחלומות של זוג צעיר הפך במהרה להתפכחות מרה. "אני חושבת שאמרנו את כל מה שיש לומר," קטעה רעות את השתיקה, "לא היית צריך לבוא הנה. אני מציעה שנחתום על המסמכים ושנינו נשכח שאי־פעם הכרנו זה את זה."
הוא נתן בה מבט אחרון, "אני מאחל לך שתמצאי את מה שאת מחפשת לעצמך בחיים."
"רעות התיישבה בכבדות על הספה המרוחקת והביטה בשקט בנתן ובבועז המשוחחים כמכרים ותיקים ולא טרחה להצטרף לשיחה. היא הייתה מותשת מבכי, מתחושות בדידות ורגשות אשם שגדשו אותה יותר משיכלה להכיל. הקרירות הנעימה של הבית העניקה לה הקלה רגעית והיא הניחה את ראשה בעייפות על משענת הספה ועצמה את עיניה. היא הייתה זקוקה לכמה רגעים של שקט. כמה דקות בהן תשיב לעצמה את כוחותיה ולאחר מכן תלך מפה. תלך כפי שתמיד הלכה".
מתוך סערת אהבתם, נולדה רעות, אשר רק שנים רבות לאחר מכן, תתוודע למציאות המתעתעת בה חיה, לתהפוכות בחייהם של הוריה ולאהבה המכלה שלהם, אשר הותירו בה צלקות כואבות.
כעת, ברגע של משבר בחייה, על רעות לאזור אומץ ולהתמודד עם הסודות של משפחתה ועם עברה המורכב, כדי למצוא מחדש את האמון בעצמה, באמה ובמפעל החיים המשפחתי.
"הם עמדו שם לרגע, מביטים זה בזה בדממה. מה שהתחיל בחלומות של זוג צעיר הפך במהרה להתפכחות מרה. "אני חושבת שאמרנו את כל מה שיש לומר," קטעה רעות את השתיקה, "לא היית צריך לבוא הנה. אני מציעה שנחתום על המסמכים ושנינו נשכח שאי־פעם הכרנו זה את זה."
הוא נתן בה מבט אחרון, "אני מאחל לך שתמצאי את מה שאת מחפשת לעצמך בחיים."
הנסיכה לבית אלגנרטי הוא רומן רחב יריעה ומרגש, המתרחש על רקע נופיה עוצרי הנשימה של צפת והסודות הצפונים בין חומותיה. העלילה מתחילה עם קום המדינה ונמשכת עד תחילת המאה ה־21. זהו סיפור כובש ומלא קסם על שקרים וסודות, על יצרים לוהטים ואהבות עזות שמלווים בניחוחות הפירות המסוכרים, הקינמון והקרמל מהמפעל המשפחתי.
הספר ואני:
הספר ואני:
יש לי חיבה ורגש פנימי חזק לעיר צפת. אבי עליו השלום, מלוחמי מלחמת השחרור במסגרת הפלמ"ח היה בין משחררי העיר, ובכל פעם שהגענו לבקר בעיר, הייתי נרגשת מחדש לשמוע את סיפור הלחימה הקשה והזיכרונות של אבא מהמקום.
כשלקחתי את הספר לידי התחיל הכל להתעורר בי. הגעגועים לאבא עלו והתרגשתי יותר ויותר ככל ההתקדמתי בעלילה.
מנקודת מבט אישית, "משפחה" היא ערך עליון -בית קיבול לערכים והיא חלק משמעותי ממי שאני. הרומן ההיסטורי סביב המשפחה לכד אותי לקריאה רצופה מבלי שיכולתי להניח את הספר מידיי.
דורות של נשים חזקות שהובאו בכתיבה מרגשת תוך שילוב הומור ועצב, כתיבה קולחת ואותנטית הביאו אותי להזדהות והתרגשות אמיתית.
ספר נהדר.
רוצו לקרא.
אורית ינקו, נשואה ואם לשלושה ילדים, בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות, כלכלה וניהול. אורית עובדת בתחום ההייטק וחיה בארצות הברית. הנסיכה לבית אלגרנטי הוא ספרה השני. קדם לו במקום בו הלב נמצא, שראה אור אף הוא בכנרת־זמורה
"הנסיכה לבית אלגרנטי" מאת אורית ינקו, הוצאת כנרת זמורה דביר, לרכישה לחצו כאן.
"קפה לורנץ" מאת רון עמיקם
תל אביב, קיץ 1933. העיר רותחת בחום ובזעם. בעיצומה של סערת רצח ארלוזורוב, מקס — צעיר רוויזיוניסט, בטלן וכריזמטי — נמלט על נפשו מחשש שיואשם בפשע שלא ביצע. במנוסתו, הוא פוגש את גרטה היפהפייה, בת למשפחה טמפלרית, ונכבש בקסמיה. במקום להיעצר כחשוד, מגויס מקס בעל כורחו על ידי הבולשת הבריטית למשימה מסוכנת: להסתנן לקהילה הגרמנית המתבדלת ולרגל אחריה. הוא מצליח לקבל משרה ב"קפה לורנץ" ולהתקרב הן לגרטה והן לקהילתה.
למקס לא היה קשר עם קלמן. בשבת בצהריים דפקה אצלו מטילדה, פניה אפורות, ובקולה בשורה. "מחר תהיה הלוויה," הטעימה את המילה האחרונה. "באו לפה וביקשו ממני להגיד לך שתגיע בבוקר לבית הלבן. במדים."
קולה רעד. גם היא ידעה שכאשר יגיעו למקס, הוא יצטרך לספר היכן היה כשירו בארלוזורוב. יותר מאשר חששה כי יודל יגלה, היא פחדה כי מקס יקושש ממוחו סיפור אחר, יאמר כי היה בחדרו, ולא יאמר דבר על השעשוע הקטן שהתפתח ביניהם. מקס היה כל כך נדיב, שהיה מסוגל להקריב עצמו למען האנשים שהיטיבו עמו. הפעם להקרבה הזאת היתה כתובת: עמוד התלייה".
שם, בקפה הניצב על קו התפר שבין תל אביב ליפו, מלבלב סיפור אהבה אסור בין מקס וגרטה. כמו בית הקפה עצמו, הנתון בין עולמות, כך גם גיבורי הסיפור מוצאים עצמם קרועים בין זהויות, בין נאמנויות ובין אידיאולוגיות מתנגשות. בזמן שברחובות העיר הולכות הרוחות ומתלהטות, מקס וגרטה מנסים לגנוב לעצמם רגעים של שגרה ואהבה. אך כשחברי קהילה המזוהים עם הנאצים מגלים את הרומן, האהבה הופכת למסוכנת מתמיד והניסיון התמים של השניים לאהוב ולחיות חיים פשוטים בתוך עין הסערה מתגלה כבלתי אפשרי.
רון עמיקם מקים לתחייה את תל אביב הקטנה של שנות השלושים בכתיבה סוחפת, בוטחת ועתירת דמיון ורגש. בשפה עשירה ומדויקת, הוא רוקם את סיפורו של מקס — דמות מורכבת ורבת־פנים הלכודה בין נאמנויות סותרות, בין אידיאולוגיה לרגש, בין חובה לתשוקה.
קפה לורנץ הוא רומן היסטורי בעל הדהוד עכשווי הסוחף את הקורא לזמנים בלתי אפשריים, כאשר הפוליטי והאישי מתערבבים לבלי הכר, כשהרצון הפשוט לחיות חיים שקטים ולאהוב, הופך למותרות שאיש אינו יכול להרשות לעצמו.
אוהבת רומנים המתבססים על אירועים היסטוריים הקשורים לתקומת המדינה אהבתי את סיפורי תל אביב של אז כפי מנסח עמיקם בשפה קולחת שמעירה את הקושי שהיה אז מנת חלקם של מי שדבק באידיאולוגיה ורצה גם לחיות בשקט.
ספר שכייף לקרא.
רון עמיקם, יליד 1964, בוגר 8200. נשוי לאילה, אב לעידו ודנה, סב לעדן, בן למשפחה הלוחמת, עיתונאי, פובליציסט, ממקימי מכבי קביליו יפו, תושב פתח תקווה, אוטודידקט. כתב או השתתף בכתיבתם ועריכתם של תשעה ספרים, כולם על כדורגל. קפה לורנץ הוא רומן הביכורים שלו, בו הוא משלב את אהבתו לתל אביב־יפו ועניינו בפרשת ארלוזורוב.
"קפה לורנץ" מאת רון עמיקם, הוצאת כנרת זמורה-דביר, לרכישה לחצו כאן
אף אחד לא זז מאת דורון שנער
"...הילדים נהיו נערים, הנערים לבחורים, הבחורים בגרו, מבוגרים הזקינו, כל אחד צבר את חייו בנפרד, כל אחד והצרות שלו, הקמטים שלו, היקלשות השיער הייחודית לו, הזיכרונות שהם רק שלו, ועדיין, למרות מרחק השנים והתהפוכות שעברו מאז לידתם, נותרה בינם קרבה מיידית ואינסטינקטיבית שלא ניתנת להגדרה, סוג של זיכרון קולקטיבי שנטמע בתאי הגוף... הקליק שמקליק כשנפגשים אחים אוהבים שגדלו יחד באותו בית, חוט שבו שזורים חרוזי הזיכרון. כך גם בינם לאבנר, אבל להפך. שנאת אחים. הוא היה ונותר האח השנוא...״
מה קורה כשכיתה של קיבוצניקים, מי שגדלו יחד כמעט מיום לידתם, נפגשת שוב בשנת 2020, אחרי ארבעים שנה?
הם כבר אינם הילדים שהיו, דרכיהם נפרדו, נסיבות חייהם שונות ומשונות, אך ישנם רגשות, כך מתברר, שנטמעים לתמיד. הטינה והשנאה לאבנר, מי שהיה המלך האכזר של הכיתה, שהתעלל בכל אחד מהם בדרך אחרת, מעולם לא התפוגגו.
אף אחד לא זז מאת דורון שנער
"...הילדים נהיו נערים, הנערים לבחורים, הבחורים בגרו, מבוגרים הזקינו, כל אחד צבר את חייו בנפרד, כל אחד והצרות שלו, הקמטים שלו, היקלשות השיער הייחודית לו, הזיכרונות שהם רק שלו, ועדיין, למרות מרחק השנים והתהפוכות שעברו מאז לידתם, נותרה בינם קרבה מיידית ואינסטינקטיבית שלא ניתנת להגדרה, סוג של זיכרון קולקטיבי שנטמע בתאי הגוף... הקליק שמקליק כשנפגשים אחים אוהבים שגדלו יחד באותו בית, חוט שבו שזורים חרוזי הזיכרון. כך גם בינם לאבנר, אבל להפך. שנאת אחים. הוא היה ונותר האח השנוא...״
מה קורה כשכיתה של קיבוצניקים, מי שגדלו יחד כמעט מיום לידתם, נפגשת שוב בשנת 2020, אחרי ארבעים שנה?
הם כבר אינם הילדים שהיו, דרכיהם נפרדו, נסיבות חייהם שונות ומשונות, אך ישנם רגשות, כך מתברר, שנטמעים לתמיד. הטינה והשנאה לאבנר, מי שהיה המלך האכזר של הכיתה, שהתעלל בכל אחד מהם בדרך אחרת, מעולם לא התפוגגו.
"מעולם לא התעניין בפוליטיקה, לא מצא עניין בעניינים שגיטה אמו כינתה "עניינים שבתחתיתו של עולם". היו לו בחייו די עניינים אמיתיים להתמודד איתם, שדים שחיו בתוכו ובקושי הותירו בו כוחות להתמודד עם קיומו הפרטי. לא היו בו האנרגיה או הצורך לגבש השקפת עולם. מדינה, מזרח תיכון, העולם כולו, כל אלו: יוֹק. הוא לא בעניין. לא אכפת לו, לא אז ולא עכשיו, לא מי ראש הממשלה, לא מי אשם בכך שמגפה משתקת את הכלכלה, ו... באופן כללי, לא. הוא לא חש אף לא עקצוץ של רצון לצאת למחאה כנגד המצב המחורבן, ולא לכעוס על הסינים ששילחו מגפה לסְבוב את כדור הארץ. או לא. לא אכפת לו. הוא לא דומה בדבר לעדינה. היא מאלו שהכול אכפת להם, שאכפת להם מהכול, שיש להם לב רחב דיו להתרגש מכל תלאות האנושות ותחלואיה. היא אכפתניקית, כמו שנהגו לומר בקיבוץ של פעם... והוא... מה לו ולה? האם כעת אינם שני אנשים זרים לחלוטין?"
בגיל שישים אבנר רוצה סליחה. רוצה שידעו שהוא איננו מי שהיה פעם. ממש ככה. הוא מטפל בעצמו. הוא מתחנן. הוא יוצא מגדרו. אבל האם יש סליחה לאח שנוא שפתאום מחפש כפרה? האם ניתן לשכוח זיכרונות שנצרבו לנצח? ומהי בכלל סליחה ולמי היא מיועדת?
אף אחד לא זז היא דרמה אנושית מרתקת על אהבה, בגידה, עלבון, חמלה, טוב לב ואכזריות, ובשיאה מפגש בין הילדים שהיו למבוגרים, שייאלצו לבחון אם יש סיכוי לסליחה בין מי שזוכרים הכול ולא שוכחים דבר, כאשר חוט השערה מבדיל בין מחילה לנקמה.
באף אחד לא זז, ספרו התשיעי למבוגרים, ממשיך דורון שנער לשכלל את קולו יוצא הדופן, מלא החמלה ואהבת אדם, אך גם המפוכח מאוד. הוא חוזר למקום שגדל בו, הקיבוץ ומספר, בשפתו המדויקת, סיפור על אהבה, בגידה ועלבון במשפחה המורחבת של יישוב קטן. משפחה ישראלית בכל רמ"ח איבריה, מאושרת ודיכאונית, פגומה ואוהבת, חולמת ונשברת, שחוטים סמויים מעין מחברים לתמיד בין חבריה.
מדרגות זכוכית מאת אולגה פרישמן
יעל היא נסיכת הפקולטה, המועמדת הבטוחה לאחד מקומץ התקנים הנחשקים, עליהם מתחרים כל שאר הדוקטורנטים בהיאבקות בוץ חופשית. היא סטודנטית מצטיינת, ובדיוק סיימה מאמר שללא ספק עומד להתפרסם בכתב עת מוכר, המנחה שלה מוערך ומעריך אותה והיא מועמדת לפרס חשוב. בעלה ההייטקיסט וסביבתה הקרובה יכולים להתייחס לקריירה האקדמית שלה כתחביב, אבל יעל יודעת לאן היא רוצה להגיע. היא שאפתנית, נחושה ולא רואה אף אחד ממטר.
"הגעתי לשער 4 ונופפתי לשלום לשומר כדי שיפתח לי את השער.
הוא כבר לא זכר אותי וניגש לבקש ממני, במבטא רוסי כבד, את כרטיס הסטודנט, למרות שהיתה לי מדבקת תו החניה על האוטו. הראיתי לו את התעודה שאצלי עוד מהתואר הראשון, עם מלאי המדבקות שהדבקתי עליה לאורך השנים כדי לסמן את זה שהמשכתי את לימודיי כאן שנה אחרי שנה, ואמרתי לו, "ספסיבה." היה לי חשוב להודות לו בשפתו, רציתי לתת לו תחושה טובה שמישהו רואה אותו. נראָה שזה עזר לו לזהות אותי, הוא חייך וסימן לי להמשיך לנסוע. השער נפתח, ואני התחלתי במסע חיפוש החניה. מכיוון שהלימודים התחילו ותו החניה שלי היה של דוקטורנטים ולא של מרצים, לא היתה לי הזכות לחנות במגרש החניה הקרוב לפקולטה. חניתי ליד הבניין של הנדסה, אספתי את כל הדברים שלי והתחלתי לצעוד לכיוון הפקולטה על נעלי העקב שזכרתי לנעול. ניסיתי להיזכר איך הולכים איתן. ( עמודים 14-15 בספר).
אך כשהיא חוזרת מחופשת לידה, אחרי שהצליחה בעזרת משמעת הברזל המפורסמת שלה להוריד את כל מה שהעלתה, היא מגלה שחזרה לתחתית הסולם. אף אחד לא מחכה לה, לא מתחשב בה ולא מבין אותה, ולטפס בעקבים עם תינוק על חומות של אדישות זה לא פשוט, וגם לא להתמודד עם רות, סגנית הדיקן הקשוחה, שנראה ששונאת נשים בכלל ואימהות ואותה בפרט.
אבל הכי קשה לה להתמודד עם האמירה של רות: "אני מבינה שהחלטת לוותר על להיות אקדמאית כדי לשחק אמא." הניסיון להתמודד עם האמירה הזו תרדוף את יעל ותדחוף אותה לקבל החלטה שתטלטל את יסודות עולמה.
מדרגות זכוכית מתאר בלשון עכשווית, קלילה וישירה, את התמרונים האינסופיים והסלאלומים המסוכנים ששוכנים בין הקריירה לאימהות, בין הבית והחוץ ובין היחד והנפרד.
בספר הביכורים שלה מתארת אולגה פרישמן מציאות מקוממת מגובה העיניים, בלי להתנצל ובלי להתבלבל, ויוצרת חוויית קריאה ממגנטת, סוחפת ומוכרת עד מאוד.
התחברתי לספר בהדרגה. השילוב בין קריירה לאימהות תמיד מחזיר אותי הביתה. אצלי זה היה קצת שונה. מכירה מקרוב את עולם האקדמיה, חוויתי אותו ויכולתי לחוש אמפטיה גדולה ליעל.
אבל הכי קשה לה להתמודד עם האמירה של רות: "אני מבינה שהחלטת לוותר על להיות אקדמאית כדי לשחק אמא." הניסיון להתמודד עם האמירה הזו תרדוף את יעל ותדחוף אותה לקבל החלטה שתטלטל את יסודות עולמה.
מדרגות זכוכית מתאר בלשון עכשווית, קלילה וישירה, את התמרונים האינסופיים והסלאלומים המסוכנים ששוכנים בין הקריירה לאימהות, בין הבית והחוץ ובין היחד והנפרד.
בספר הביכורים שלה מתארת אולגה פרישמן מציאות מקוממת מגובה העיניים, בלי להתנצל ובלי להתבלבל, ויוצרת חוויית קריאה ממגנטת, סוחפת ומוכרת עד מאוד.
התחברתי לספר בהדרגה. השילוב בין קריירה לאימהות תמיד מחזיר אותי הביתה. אצלי זה היה קצת שונה. מכירה מקרוב את עולם האקדמיה, חוויתי אותו ויכולתי לחוש אמפטיה גדולה ליעל.
הספר התקדם אצלי באופן ספיראלי עד שיעל ואני היינו אחת!
ספר שכייף לקרא
ממליצה.
"מדרגות זכוכית" מאת אולגה פרישמן, הוצאת כנרת זמורה-דביר, לרכישה לחצו כאן.
מלכת השוקולד מאת מאת רכלי ונג בר-לוי
מלכת השוקולד מאת מאת רכלי ונג בר-לוי
ברומן מלכת השוקולד ניצבת גיבורה שנולדה לעולם מלא אמונה, וגדלה בישראל של שנות התשעים. כשהיא בוחרת לעבור לתיכון החילוני בעיר, היא מגלה את המורכבות של החיים החברתיים, העמידה על הבמה חשופה באור הזרקורים, התנסויות מיניות ראשונות, ובעיקר - ענן האשמה בצורת עשרת הדיברות שמלווה אותה... לכל מקום.
כולם מציינים סביבה ללא הרף "אין לה כלום", אולם היא מרגישה שמשהו פגום מיסודו, בלי יכולת להצביע על מקור הכאב. היא הולכת על הקו הדק והפרוץ בין הילדות לבגרות, בין הצורך לחשוף הכל, לבין הרצון להיעלם, טליה קרובה לאסון.
"אני יודעת פתאום, זה כאב שונה ממה שאני מכירה. כאב אפל, מתקרב אל כל חלקה בתוך הגוף שלי ופתאום, בבת אחת, אני לא יכולה יותר. אני חייבת שזה יעבור, עכשיו! לא חשוב מה ואיך, אני בסכנה גדולה."
זהו רומן חניכה אמיץ וחושפני ובו מבט נוקב גם אל תוך החרדה, התנהגויות מסוכנות והתנסויות של גיל הנעורים.
מלכת השוקולד הוא ספר הביכורים של רחלי ונג בר־לוי, בוגרת בית צבי ולימודי פסיכודרמה, בעלת תואר בהצטיינות בספרות ומאסטר במחקר תרבות הילד והנוער. רחלי היא אשת תוכן בנושא עידוד הקריאה ובעלת הבלוג הדיגיטלי "הספרנית חיה בסרט".
חזרתי לימי בית הספר וההתבגרות וחיפשתי את עצמי מתמודדת עם מעברים. בימי לא הייתי צריכה לבחור. הבחירות עבורי היו מנת חלקה של המסגרת בה גדלתי במושב עד שהשתחררתי מצה"ל בסיום תפקיד משמעותי בסיני.
זהו רומן חניכה אמיץ וחושפני ובו מבט נוקב גם אל תוך החרדה, התנהגויות מסוכנות והתנסויות של גיל הנעורים.
מלכת השוקולד הוא ספר הביכורים של רחלי ונג בר־לוי, בוגרת בית צבי ולימודי פסיכודרמה, בעלת תואר בהצטיינות בספרות ומאסטר במחקר תרבות הילד והנוער. רחלי היא אשת תוכן בנושא עידוד הקריאה ובעלת הבלוג הדיגיטלי "הספרנית חיה בסרט".
חזרתי לימי בית הספר וההתבגרות וחיפשתי את עצמי מתמודדת עם מעברים. בימי לא הייתי צריכה לבחור. הבחירות עבורי היו מנת חלקה של המסגרת בה גדלתי במושב עד שהשתחררתי מצה"ל בסיום תפקיד משמעותי בסיני.
לא קל להתבגר חזרתי ושיננתי לעצמי מתבוננת מהצד על התלבטויותיה של טליה שוב ושוב.
בין ילדות לבגרות, בין חשיפה להיעלמות, היא צועדת על קו דק ושביר וקרובה מתמיד לאסון.בכתיבה אמפטית, קולחת ונוגעת כותבת בר-לוי את ספרה הראשון כאילו כבר הייתה במגרש הזה מאז ומעולם.
"כבר בנוסח הראשון של כתב היד שקראתי, ולאחר מכן בעוצמה גדלה והולכת, הצליחה המחברת לשמור על אינטימיות, על מקוריות, על רעננות, על מתח פנימי ההולך ומתעצם מעמוד לעמוד. זהו ספר החתום בחותמה של אמת ספרותית ואמנותית גדולה." - חיים באר.
"מלכת השוקולד" מאת מאת רכלי ונג בר-לוי, הוצאת כנרת זמור דביר, לרכישה לחצו כאן
סנוב אשכנזי מדימונה מאת זיו תדהר
אז ממש נולדת וגדלת שם?
לא, אני מילדי צהלה החטופים. מה, לא רואים? עד היום לא נפתחו הפרוטוקולים המרשיעים. מישהו מנסה עדיין לטייח.תשמע, הפתעת אותי. לעולם לא הייתי מנחש שאתה מ... דימונה.
איך בכלל יצאת כזה?
כזה מה?
לא יודע. כזה שלא נראה מדימונה.
זיו תדהר, אדריכל, אמן, קריין ומלחין, נולד וגדל בדימונה, עיירת הפיתוח המוכרת ביותר בישראל וכנראה גם בעולם, בזכות "מפעל הטקסטיל". הוריו, מהגרי עבודה גולים מישראל הוותיקה, הגיעו בשנות השישים ל"מושבת העונשין" הציונית, בלי הרבה אידיאולוגיה אבל עם רוח ההגמוניה במפרשיהם, וגידלו אותו כבן למיעוט האליטיסטי לצד העולים מצפון אפריקה, יוצאי הודו והעבריים.
בשלב מוקדם למדי הבנתי שלטובת הבריאות הנפשית של שנינו, עדיף שלא נגור יחד. השארתי לה את הבית המשותף והלכתי להשתקע בעיר אחרת. מאז ומעולם היה לי קשה לפתח מערכות יחסים יציבות עם ערים. אני ציפור חופשית. כל הרעיון של מונוגמיה עירונית תמיד נראה לי ארכאי ומדכא. מילדות רציתי לגור בכמה ערים בו זמנית. לעולם לא תבוא על סיפוקך, רוחנית וגשמית, בעיר אחת, ובכלל — מי אמר שכך צריך? הבית, בשבילי, הוא מושג רחב. לפי תעודת הזהות אני תושב תל אביב היום, אבל תודעתית חלק ממני עוד ממשיך להתגורר בדימונה. אני ובן זוגי מתגוררים חליפות בשתי דירות הנמצאות בשני חלקים שונים של העיר. זה צורך רגשי ואינטלקטואלי להתבונן על עצמך ואל עצמך מכמה נקודות מבט. אפשר לומר שדירה אחת "משקיפה" או "צופה" על רעותה. (מתוך הפתיחה לספר)
בסנוב אשכנזי מדימונה תדהר מספר על התמודדותם של הדימונאים אשכנזים ומזרחים, פשוטי התושבים וראשי העיר עם הסטיגמה ובעיות התדמית; על הפסיכולוגיה של השכונות; על מאבקי הספונג'ה והגינון בלב המדבר; על עוולות הממסד; על סינדרום תחנת הרכבת ועל ההדחקה המתמדת של ה"מפעל" הסודי, נוכחות מאיימת לצד הכביש לסדום.
ספר הביכורים של זיו תדהר הוא רומן היסטורי חברתי, המתמקד ברב התרבויות בישראל.
גדלתי במושב לקרבת עיירת הפיתוח של אותם ימים - העיר קריית גת.
למדנו בבתי הספר בעיר וחברנו ל"קרית-גתים" בני העיר שהפכה להיות חלק מאיתנו במקביל לחינו הנפלאים בקהילה ערכית סגורה, שמהתבוננות מעייניהם של חברינו בעיר, גם - סנובית.
קראתי את תדהר וראיתי את הכל לנגד עיני. דימונה שלו היא קריית גת עבורי. עד היום אני מגיעה למושב וקופצת אל העיר שהפכה לגדולה ומפותחת.
הזדהיתי עם סיפוריו השמחים והעצובים. סיפורי המהגרים, פערי ה"מעמדות החברתיים" בעיר - "הארמונות המפוארים של שליטי דימונה לא נמצאים במרכז העיר, כי אם בשוליה, בשכונות המרוחקות. מי יבוא עד לשם לחלוק להם כבוד?" ( עמ' 86 בספר) ומהווי החיים של עיר פיתוח שהלכה וצמחה למה שהיא כיום.
אהבתי את שפת הכתיבה. הדימויים, ההאנשה, האותנטיות, זווית הראיה של הכותב את עצמו ביחס לעיר ולחברה אז והיום.
הספר קולח, מעורר זיכרונות וקריא.
ממליצה!
זהו סיפור מפתיע על דימונה האחרת: עצבנית אך מבודחת, ישירה ודעתנית, אבל גם אוהבת ומחבקת.
סנוב אשכנזי מדימונה הוא ספרו הראשון של תדהר.
סנוב אשכנזי מדימונה הוא ספרו הראשון של תדהר.
"סנוב אשכנזי מדימונה" מאת זיו תדהר, כנרת זמורה דביר, לרכישה לחצו כאן
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה