"שלושה חודשים שכבו המחברות דוממות במגירה האדומה. אחי מצא אותן במקרה, אחרי מותה, תוך פינוי חדרהּ בדיור המוגן לנפגעי נפש, שם חיה בשנותיה האחרונות. הן כמעט הושלכו לאשפה, שכן היו חבויות בתחתית ארגז ומעליהן חפצים בלים שלא היה אפשר לתרום ולכן יועדו לזריקה. שלוש מחברות בשקית פרחונית דהויה, שהמילים "תודה ולהתראות" מודפסות עליה בתבנית חוזרת." בישירות דחוסה ופוצעת היא מספרת על התפרצות המחלה של אמה, על האשפוזים, על אזלת ידו של האב המתקשה לטפל לבדו בשלושת ילדיו – אבל גם על רגעים יפים במחיצת האם ועל אומץ לבה למרוד מרידות קטנות-גדולות בתוך האקלים הפטריארכלי שבו חיה.
במבטה המאוחר של ריקי כהן יש חמלה רבה כלפי האם וחייה המוחמצים וגם מחילה לאב, אשר עמו, לעת זקנתו, היא מנהלת דיאלוג קרוב ואינטימי.
הספר הפך לי את הבטן! מצאתי בו הרבה חמלה.
הוא כתוב באומץ רב, מוקפד, נוגע, רהוט, אמין מאוד וללא ההתייפייפות מיותרת או הסתרה בכל מה שקשור לחוויה של משפחה שמי מיקיריה אושפז במוסד לחולי נפש. קראתי את הספר בנשימה עצורה ולא יכולתי להניחו מידי. היו רגעים שנותרתי פעורת פה על היכולת והתעוזה של הסופרת לצלול בנחישות רבה אל זיכרונות אמה, לשחזר שיחות ולהתעמת עם אבא על סיטואציות וסוגיות לא פתורות מילדותה ונעוריה.
ריקי כהן פרסמה שני ספרי שירה – ערמה מלוכלכת בכל חדר ומעטה דק, וערכה את האנתולוגיה לשירה ולתצלומים את לא נולדת אישה. הספר זכה בפרס לספרי ביכורים על שם הסופר גדעון תלפז.
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה