מלכוד 23 או כל שם מחורבן אחר מאת ורסנו
"סוף־סוף היה קצת שקט בחמ"ל אחרי ארבעה ימים אינטנסיביים מאוד בעזה. אחרי שבמשך חודשיים סיפרו לנו כל יום שעוד רגע נכנסים, הנה הגענו. ביומיים הראשונים היינו כל הזמן על וסטים, מה שהרס לגמרי את השינה. עם הבלוקים של הקרמים יכולנו לישון רק על הצד בעקמומיות ספציפית ששומרת על שיווי משקל".ורסנו הוא שם עט. גם שמותיהן של שאר הדמויות ברומן שונו. אבל מלכוד 23 או כל שם מחורבן אחר מורכב מסיפור שקרה באמת ונכתב במחברת מרופטת, בליבה של מלחמה. מתוך תוכה נשמע קולם של מי שהושלכו אליה ומצטיירת תמונה מורכבת של החברה הישראלית.
במהלך חודשי מילואים ארוכים ורסנו, מילואימניק בצוות לוחם, כותב לבת זוגו על רגעים שהוא חווה עם הצוות. סיפוריו, הנעים בין הווה לעבר ובין האישי לכללי, מתלכדים לרומן קולח המציג גוף שאיבריו כמו התפזרו בזמן ובמרחב, ועתה עליו להיאסף שוב, להתמזג לאחד.
"אמצע הלילה במשמרת חמ"ל היה נקודת האור היחידה שלי. נקודת אור יחסית בתוך כל זה. פנס ראש בדשדושי טעינה אחרונים או אפילו גץ ממדורה, אבל אור. סוף־סוף הייתי רק אני. ישבתי שם בנחת ושמרתי על האזנה לכל דבר חריג. כל הקצינים הלכו לישון והצוות נדם אחרי שסיים להתווכח על אלוהים יודע מה שהוא כל הזמן התווכח עליו. חשבתי על זה שלא יכול להיות יותר גרוע. שאני שונא מלחמות ושונא דרמות, שני מצבים שהחיים של צוות במלחמה מייצרים בשפע. שאני רוצה את החיים שלי בחזרה, שכולנו עוד בסדר, נכון, אבל אם רק לרגע מוציאים מהמשוואה את כל העסק הטרגי שקרה פה ואת ההבנה שיכול להיות הרבה יותר גרוע, אפשר להגיד בלי להתבייש שאנחנו בדלי של חרא, עמוק בתחתית. ואז, בדיוק כשווייץ נכנס, שמתי לב לזה. צהוב ודביק וחי וזז ומבעית וחסר חשיבות בעיני כולם, מתנועע באיטיות בחלל".
את “מלכוד 23 או כל שם מחורבן אחר״ - החל ורסנו לכתוב באותה המחברת כאשר הרגיש שהוא אינו מצליח להסביר לבת זוגו בעל פה מה עובר עליו. החיים ביקום ממולכד, הרחק מאהובתו, הובילו אותו לכתוב לה סיפורים קצרים, מגובים ברשימת דמויות בהשראת הספר מלכוד 22 – וכך לנסות להסביר את שעובר עליו ועל חבריו בצוות הלוחם. קובץ סיפורים זה מתלכד לכדי ספר עוצמתי ונוקב, המאפשר לקורא לחוות את קשת הרגשות במלואה, באופן בלתי אמצעי, למעוד אל תוך ליבו של מילואימניק המוכן ללחום את המלחמה, אך גם לצחוק לה, לאהוב בה לפחד ממנה ולשנוא בה.
הספר ואני:
הצורך הגובר של לוחמי חרבות ברזל, להעלות על הכתב את קורות הימים הארוכים במדי צהל, הולך ותופס תאוצה. ספרים בפורמטים שונים רואים אור ומתעדים את ימי המלחמה מנקודת מבט אישית וסובייקטיבית. אישית, אני רואה חשיבות עליונה בספרי התיעוד האלו בעיקר לנוכח השאיפה הכוללת להנמיך את גודל המחדל. ("זה לא אסון זה מחדל" אני מצטטת את עידן עמדי מעל קברו של הדר גולדין ז"ל).
הבנתי את ורסנו. רק מי שהיה שם יודע ומרגיש את מה שהיה באמת. בגוף בנפש, במחשבות, במצוקה, בחלומות באתגרים, בגעגועים.
אהבתי את הספר. הוא אישי אבל קולקטיבי. הוא קולח, מקרב-מרחיק ומחבר לימים שכולנו ציפינו שיחלפו כבר מזמן.
מלכוד 23 הוא ספר ישראלי מזוקק, תמצית ההוויה שאני מכירה עוד מילדותי במושב ומימי מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים שנצרבו בתודעתי.
אהבתי את הספר מאד. את הכתיבה רוויית ההומור, את מידת הציניות, את האופן בו תוארה הלכידות והרעות בין החיילים לאורך כל התקופה שעשו יחד. עפתי על בנק הדמויות באחרית הספר וכל איימת שאיבדתי את זה, שבתי להציץ במקומו של כל אחד מהם בפאזל הצוותי - "כל אחד יגיד עכשיו את השם שלו, איך קוראים לו פה בצוות, איפה הוא נולד ומאיפה הוא בארץ" (ובצבא כמו בצבא לא חייב להיות קשר ישיר בין השם שלך לבין שמך בפי חברי הצוות).
מילכוד 23 הוא מאסף של סיפורים וחוויות ישראליים. הם יחידים וייחודיים.
סיפורי הבית שנשאר מאחור האישה, האהבה, הגעגועים והדאגה. (לכו לקרא את עמוד 125 - קראתי אותו כמה וכמה פעמים). "אני כנראה לא אשכח כל החיים איך בכית כשהגעתי.... ניסיתי לספר לך הכל אבל לא הצלחתי לספר לך כלום" .
ואולי בנסיבות הימים האלו ובזמן שקראתי את הספר וכתבתי שורות אלו, בעוד החללים הגיבורים שלנו שבים להיטמן באדמת מולדת, (היה בי צורך עמוק והלכתי להלווייתו של אל"מ חממי ז"ל)
אני מוצאת את מלכוד 23 שהוא ללא ספק השם המדויק למה שקרה וקורה כאן.
הספר שמותיר אותנו לחשוב גם אחרי שסיימנו לקרא.
שנה וחצי וארבעה ימים מאת ליאור שדמי שפיצר
הרבה אנשים היו שמחים להתחתן לתוך אחת המשפחות העשירות בארץ, הם היו יודעים להודות על מזלם הטוב שזימן להם זוגיות אוהבת, ולהתמסר לחיים החדשים בלי להסתכל לאחור. אבל רותם לא. היא בודדה וזועמת, מנתחת כל דבר לגורמים, מסתובבת בעולם שלא מחבב אותה מספיק, ומחכה שבעלה ישתעמם ויעבור הלאה כדי שהיא תוכל להפסיק לפחד מהסוף ולהתחיל כבר להתגבר עליו.
"לפעמים עדיף להפסיק לפחד מהסוף ולהתחיל להתאושש ממנו, שנים לפני שהוא מגיע באמת, אולי עוד לפני שהוא מתחיל בכלל. יום אחד אני אהיה נשואה ולמחרת אני פשוט אחליק החוצה בלי לשים לב. טובי אנשי המקצוע בשירות משפחת שקולניק ילוו, יגשרו, ייצגו ובסופו של דבר גם יארזו. הסכם הממון הנדיב שעליו חתמתי ממילא הסדיר את הכול מראש. אני אהיה מסודרת כלכלית כל חיי, ושנינו תמיד נישאר ההורים של איתמר. זה יהיה נקי, כירורגי, אבל אני רציתי אהבה שלא דורשת ממני להיות דרוכה כל הזמן. רציתי לחיות עם עומרי כמו ההורים שלי, לחזור בדממה רועמת הביתה בשישי בערב עם עגלת תינוק וכלי ריק של פשטידה ולדעת בביטחון מוחלט שזה רק אני והוא וזהו, אולי לא באותה סירה אבל לא לבד בים".
מה קורה אם את מתחתנת עם פרינס צ'רמינג, שהוא במקרה גם בן לאחת המשפחות העשירות בישראל, אם את מאוד יפה אבל יש לך אישיות של רופא חדר מתים נכה, בדיכאון ועם בעיית התמכרות קלה? מה קורה אם הכול יפה ואסתטי מסביבך כמו שתמיד רצית – הכול חוץ ממך, כי למרות כל השנים שעברו את עדיין לא יודעת איך לעשות שום דבר כמו שצריך? מה קורה אם מצפים ממך להודות על מזלך הטוב כל הזמן, אבל את לא מצליחה – את רק הופכת להיות בודדה יותר וכועסת יותר, והאנשים שלא באמת מחבבים אותך עומדים עכשיו קרוב מדי? מה קורה אם עדיין לא חזרת לחיים אחרי שהאקס הרעיל שלך נעלם לך בחודש הכי טוב שלכם ואין לך יותר אמון בשום דבר ובאף אחד?
היא כבר התרגלה לכמה שהכול יפה מסביבה, לחרדה ולמבוכה שאפשר תמיד לאלחש עם יין יקר וסמים, לילד המתוק שלהם, שעדיין דומה לה לפני שהייחוס והפריבילגיות יטביעו בו חותם. אבל אז האקס הרעיל שלה צץ מחדש, והדרך היחידה שהיא מכירה להתמודד היא למצוא תשובות, ואולי אפילו לשחרר את הסוד שהיא לא הספיקה לספר, ועכשיו כבר מאוחר מדי.
שנה וחצי וארבעה ימים היה יכול להיות סרט ההמשך של סינדרלה אם מייק לי היה מביים אותו, והוא היה מתרחש בתל אביב ובפריז, בסתיו שבו הכול קודר ואפל ויורד גשם כל הזמן. הוא עונה על כל השאלות האלה ועל רבות אחרות. זהו רומן חברתי. דרמה קומית של על יחסים רעילים, על החיים עצמם וגם על שפה ובדידות, זרות ואהבה.
ליאור שדמי שפיצר היא עורכת לשון, מפיקה תוכניות אקטואליה ברדיו וחוקרת את לשון השירה של נתן אלתרמן, נשואה ואמא לשלושה, חיה בתל אביב. שנה וחצי וארבעה ימים הוא ספרה הראשון.
ליאור שדמי שפיצר היא עורכת לשון, מפיקה תוכניות אקטואליה ברדיו וחוקרת את לשון השירה של נתן אלתרמן, נשואה ואמא לשלושה, חיה בתל אביב. שנה וחצי וארבעה ימים הוא ספרה הראשון.
מפתחות מאת ורד עיני קדר
"ראית אותי? כל הזמן הזה?"
"טוב, זה לא היה כל כך מסובך".
הם צחקו. "אני חדשה בשרלוק הולמס הזה. באמת חשבתי שהייתי לא רעה".
הוא הביט בה בעיניים תשושות והיא חשבה שאולי לא יהיה פשוט לצאת מהיער הרטוב הזה.
"זה הרנו שלךָ שם, בשביל, או שיש כאן עוד כמונו?"
"שלי. אז... את גם?"
"כן, אני מַפתֵח. גם אתה?"
הוא הושיט לה יד ללחיצה: "ארז".
היד שלה בתוך כף ידו נראתה לה קטנטנה, כמעט תינוקית. "שירי".
שירי וארז נפגשים בחלקת יער במעלה הכרמל. הם זרים זה לזה, אך מגלים ששניהם נמצאים שם מאותה סיבה בדיוק הם מחפשים אחר חבריהם מילדות, דותי ויוני, שנטשו הכול למען חיים של בידוד מוחלט. דותי עזבה בן-זוג, ילדים קטנים וקריירה, והיא נעדרת כבר שנה. יוני נעדר במשך שש שנים. שירי וארז נבחרו לשמש כ"מפתחות", היחידים שיכולים להשיב את שני המתבודדים הביתה, בנקודות זמן שנקבעו מראש.
"אם היו אומרים לי אז שיום אחד יוני ייעלם, ושאני אסכן את כל מה שאני כדי לחפש אותו, ועוד פעמיים, בטוח הייתי צוחק. בטוח שלא הייתי מאמין".
החיפוש המשותף של שירי וארז הופך למסע יצרי ומטלטל, לעיתים מיני ואלים, שבו נחשפים עוד ועוד סודות – של הנעלמים, של המחפשים, ושל החברה המסתורית המאפשרת את ההתבודדות המאורגנת הזאת. במקום שבו אמיתות ושקרים מתערבבים, נבחנות מחדש מערכות היחסים, בחירותיהם ויכולתם של גברים ושל נשים לשמור על זהותם אל מול מוסכמות חברתיות נוקשות.
"מה היא עושה כאן? מה היא עושה בבית הקטן הזה, בשתיקה הגדולה הזאת. פעם, בסך הכל לפני כמה חודשים, אבל בחיים אחרים, היה לה בית רחב מידות ויפה, והיתה לה משפחה. אמא, אבא, ילדה, ילד. משפחה לכל דבר ועניין. והיתה לה גם עבודה, לא סתם עבודה, קריירה של ממש. והיתה לה אהבה, היו לה אהבות. אבל שם הימים היו ארוכים מדי או קצרים מדי, אף פעם לא באורך הנכון, והרעשים חזקים מדי, והיא לא הצליחה למצוא בבית הגדול שלה אפילו פינה קטנה אחת שלא שומעים בה אף אחד, שלא דואגים בה לאף אחד. שלא מרצים בה אף אחד. גם כאן הימים לפעמים מתערבבים אלה באלה, והרעשים לא נעלמו לחלוטין. אבל הם בהחלט חלשים יותר, והיא יכולה לשאת אותם. וכאן היא ישנה לילות שלמים, כמה שנים שהיא לא ישנה יותר משלוש שעות רצופות. והיא לא צריכה לחפש יותר פינה להתחבא בה, היא לא צריכה להתחבא בכלל".
"מפתחות", רומן מתח פסיכולוגי נועז מאת ורד עיני קדר, עוסק בשאלות על בחירה, חופש ושליטה: מה מביא אדם לבחור לנטוש הכול – בית, קריירה, אפילו ילדים קטנים – כדי לחיות לבד, ולתמיד? והאם בכלל זה אפשרי? הוא עושה זאת דרך סיפור טעון על חברות ומשפחה, על יחסים מורכבים ורעילים, על התמודדות עם טראומות עבר, אלימות, אשמה ותיקון – ועל חיפוש שלעולם אינו נגמר.
הבוקר, שוב לבד, לקחתי את עצמי וצעדתי בחוף הים, מאזינה לשיעור "מיינדפולנס-להזין את הלב" במסגרת מועדון שאני מנויה בו כבר תקופה ארוכה.
אני אוהבת ומרבה להיות לבד גם אם עדיין יהיו מי שיבקרו אותי על הבחירה.
יש אנשים שזקוקים לאומץ כדי לבחור בלבד ולהיות בו. אישית, אין לי את הקושי.
מפתחות מציג אפשרות קיצונית של התנתקות מוחלטת, ללא תאריך תפוגה. הוא מציע לנסות ולראות בבחירת ה"לבד", המסומנת בדרך כלל כדבר שלילי, עצוב ואנוכי, גם הזדמנות להתנקות מכל העודפים והרעשים של החיים המודרניים, על מנת לחיות באמת. הספר דן בסוגיית השליטה של אדם על חייו שלו ועל חיי זולתו. מה גורם לו להפקיד את השליטה על גורלו בידי האחר? ומנגד - מה גורם למישהו לקחת שליטה על חייו של אדם אחר?
מפתחות הוא רומן חכם. מותחן פסיכולוגי מרתק. יש בו חברות אמיצה - אחד הערכים הראשוניים בהווייתי, הוא אפוף מסתורין ומכאן כוחו לשמר את הקורא "על אש קטנה", להוט להבין מה יבוא עכשיו.
ככל שהתקדמתי בקריאה התחברתי לעומקן של הדמויות שנותרו איתי גם אחרי שתמה הקריאה.
התפתחות העלילה ברומן היא ספירלית גם כאשר לא נעדרו בו רגעי שפל. הוא אמיץ (בזכות הדמויות!) מעודד חמלה והזדהות ומכאן כוחו.
ספר משובח!
ורד עיני קדר גדלה בגבעתיים ומתגוררת כיום בלהבים עם בן זוגה ושלוש בנותיה, וגם כמה חתולות. יש לה תואר ראשון בכלכלה ובחשבונאות, ותואר שני בחינוך. כיום היא לומדת לתואר שני נוסף במחלקה לספרות של אוניברסיטת בן-גוריון, במסלול לכתיבה יצירתית. לפעמים גם היא רוצה להיות קצת לבד.
מפתחות הוא ספרה הראשון. הספר זכה לתמיכת קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות – תל-אביב.
"מפתחות" מאת ורד עיני קדר עורכות: מיכל חרותי ומירי רוזובסקי, הוצאת שתים, לרכישה לחצו כאן
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה