בלב ה-7 באוקטובר: עדויות
ב-7 באוקטובר 2023 נחצו גבולות האימה. בעזרתם של אחד־עשר יוצרות ויוצרי קומיקס משחזר אורי פינק את השבת השחורה דרך סיפוריהם של תושבי הקיבוצים והעיירות הסמוכות לגבול עזה ושל אלו שנכחו בפסטיבל נובה. הספר בלב ה-7 באוקטובר: עדויות מבטא את אלו שחוו את התועבה והשרו עלינו רוח של אומץ ושל עוצמה.
בימים אלו רואה אור הקומיקס "בלב ה-7 באוקטובר" המתאר 12 סיפורי גבורה מיום הטבח.
הספר מבליט סיפורים ושיחות מיום הטבח באופנים מגוונים ומעמיקים ומספק עוד זווית ראיה על מי שהיו בקו האש ביום הנורא ונושאים על גופם ובנפשם את הטראומה והטרגדיה. יש בספר רגישות, הומור וחמלה לצד תיאורים מדויקים של מצוקה, הצלחה וחילוץ כפי שהתרחשו בזמן אמת.
אורי פינק: "היתרון של לעשות ספר כזה דווקא כאן בישראל הוא האפשרות שלנו להיפגש פנים אל פנים עם הגיבורים של הסיפורים וליצור סיפורים ממקור ראשון... התחלתי דבר ראשון לעשות את מה שאני באמת מבין בו וזה לנצל את הוותק וההיכרות שלי עם אמני הקומיקס הישראלים כדי לגייס את המשתתפים בפרויקט. פניתי לאלה שחשבתי שייצגו את הגיוון והאיכויות בקומיקס הישראלי - גברים, נשים, דתיים, חילוניים, סטרייטים, להט״בים, צעירים, מבוגרים, ימנים ושמאלנים. כשהגעתי ליוצר שי צ׳רקה שהוא גם חבר טוב, הוא סיפר לי שהעיתון 'מקור ראשון' שבו הוא עובד, עשה מוסף מיוחד שבו ריכז סיפורי הגבורה של ה-7.10. והוא קישר אותי עם העיתונאית מאיה פולק שערכה אותו וכך הגענו לגיבורי הספר."
.jpeg)
.jpeg) |
| מתוך המלאכית- עמית מן עמוד 45 בספק |
.jpeg)
הכרתי מקרוב עדויות של מי שחוו את השבת השחורה על בשרם בעוטף עזה. סקרתי ספרים לא מעטים שנגעו בשבת ההיא ובמלחמת חרבות ברזל. בסיפור האישי שלי מאותה שבת יש נתח משפחה גדול של 4 בתי אב שניצלו ממסע הקטל בביתם בנתיב העשרה והפכו לשורדים-מפונים במלון במעלה החמישה שם קרוב לוודאי בקר גם אורי פינק הוגה ספר הקומיקס הייחודי שלפניכם.
12 סיפורי גבורה מרכיבים את ספר הקומיקס. שותפה פעילה לתהליך הפיכת העדויות לספר הקומיקס המרתק היא העיתונאית מאיה פולק שפרסמה עדויות של שורדים בעיתון מקור ראשון.
רשימת הגיבורים שסיפוריהם מובאים באנתולוגיית הקומיקס כוללת גם את הפרמדיקית עמית מן ז"ל מבארי (כתבה ואיירה: אילנה זפרן); ענבל ליברמן, הרבש"צית שהצילה את קיבוץ ניר־עם (קורן שדמי); צוות קלמנזון שהגיע מהיישוב עתניאל כדי לחלץ תושבים מבארי (מושיק גולסט); איה מידן מבארי והאחים אלקרנאוי שהצילו את חייה (רעות בורץ); אלוף במיל' יאיר גולן שחילץ מבלים ממסיבת הנובה וניהל קרבות מול המחבלים (יונתן וקסמן); ואלוף במיל' נעם תיבון, שלחם לבדו וחילץ את בנו, כלתו ונכדיו מהממ"ד שבו היו נצורים בקיבוץ נחל־עוז (נעה כ"ץ). הקומיקסאי גיא לנמן אייר את התופת שעברו חמיו וחמותו – דרור ומרסל קפלון ז"ל, חברי קיבוץ בארי.
 |
| קרדיט תמונה מקור ראשון - מאיה פולק |
אורי פינק מספר: "באחד הימים נסעתי עם עוד מאיירים לצייר מפונים בים המלח. סיפורי הגבורה החלו לזלוג, וחשבתי שזה יכול להיות קומיקס טוב. עוד במונית שאלתי את מישל קישקה ונוסקו מה דעתם, והם מיד אמרו שהם בפנים. מאותו רגע התחלתי לגלגל את הפרויקט, וזה היה הקטע הקשה מבחינתי, כי אני לא טוב בלגלגל דברים".
.jpeg)
.jpeg) |
| מתוך אורון מציל חיים עמוד 141 |
הכרתי את חלקם שם הסיפורים והעדויות כפי שפורסמו במהלך מלחמת חרבות ברזל. גבורתם של כל אחד מהם מובאת באופן הייחודי שבחר אומן הקומיקס להגיש.
לפני צאתו לאור בארץ, פורסם הספר בפריז ובימים אלו גם בספרד.
מן הראוי שהספר יושק בכל מדינות העולם ובעיקר בניו יורק שבראשה נבחר לאחרונה ראש עיר שגילויי האנטישמיות מצידו עלו רף שלא ידענו עד היום.
מחברים\ות: אורי פינק | אילנה זפרן | גיא לנמן | טוהר שרמן־פרידמן | יונתן וקסמן | מושיק גולסט | מישל קישקה | נוסקו | נעה כ"ץ | קורן שדמי | רעות בורץ | שי צ׳רקה
"בלב ה-7 באוקטובר: עדויות" מאת אורי פינק הוצאת פרדס, לרכישה לחצו כאן
אמא לא באמת מתה מאת נורית טל-טנא
אמי האהובה ילדה אותי בבית חולים "השרון" ב-4 באוקטובר 1974, י"ח בתשרי תשל"ה. באותו בית חולים ממש, ב-26 בדצמבר 2023, ילדתי אני את אמי לעולם הבא.
"פני שנה וחצי אמא שלי הלכה לעולמה. היא הייתה לביאה אמיצה, פמיניסטית שלא ידעה שהיא כזו. אחרי השבעה העולם המשיך כדרכו, ואני הייתי צריכה להתחיל לעבד את החיים החדשים. על השולחן נותרה קערת פירות שצילמתי מדי חודש, עד שתמה שנת האבל. היום אני מרגישה שאמי עדיין נמצאת איתי, מעבר לווילון.
במקביל כתבתי דברים מנבכי נפשי כדי להתמודד עם הפרידה. פרסמתי כמה קטעים בפייסבוק, ובעקבות התגובות החלטתי להפוך אותם לספר שיכלול גם צילומים שלי וצילומי יצירות של אחרים. בנוסף, אני אוצרת תערוכה שבה אמנים יציגו יצירות שקשורות לנרטיב הביוגרפי." (מתוך ראיון )
נורית טל-טנא היא אוצרת אמנות. נשואה ואם לשלושה, מאמינה בכוחה של האומנות לעורר למודעות ולשינוי, ורבות מהתערוכות שהיא אוצרת מתמקדות בזיקה להיבטים חברתיים, חלקן במתן ביטוי בהיבט אוטוביוגרפי. היצירות המוצגות בתערוכה ובספר מתפקדות כמענה המהדהד למילולי, והן אוגדו כרב-שיח לשירות הנרטיב האוצרותי, אקט שהוא בבחינת הקצנת גישת "האוצר היוצר" לכדי "האוצר כמרכז".
רופאת הכפר מאת רות קנאי
כמעט שלושים שנה משמשת ד"ר רות קנאי כרופאת הכפר – רופאת המשפחה של מושבי עמק האלה שבשפלת יהודה. כרופאת הכפר היא מטפלת במשפחות מינקות ועד זִקנה, ומכירה את מטופליה בבריאות ובחולי.
בהשראת מטופליה מספרת קנאי סיפורים מרחיבי דעת ולב: ניצול שואה דמנטי, שזיכרונות האימה חיים בתודעתו, זוכה לחוש שליטה על חייו ועל הסיפור שהוא מספר לעצמו בעזרת טיפול פסיכולוגי-נרטיבי; זיכרונות ילדות של הרופאה, שהייתה מאושפזת חודשים ארוכים במחלקת הילדים, מייצגים עבורה את "תסמונת ג'ומעה", המבטאת את האמירה כי לכל דבר טוב יש סיום בלתי נמנע; "מדדי האיכות" של קופת החולים שבה היא מועסקת מזכירים לה את הסיפורים האישיים של מטופליה ואת הבחירות האמיצות – או האומללות – שעשו.
בסיפורים עולות דילמות העוסקות באתיקה רפואית, רב-תרבותיות וקִדמה, ובצידן תמונות של מחלות נפש, זוגיות, זִקנה, הורות וחברות. בתוך כך מתוארת גם דמותה של הכותבת – רופאת הכפר – חומלת ואוהבת אדם, המעדיפה תקשורת כנה וקשובה עם מטופליה וביקורי בית על פני טיפול מרחוק. היא שואבת נחמה מנופי העמק, ונזכרת, תוהה ומתאבלת – לא רק על אנשים יקרים שהלכו לעולמם, אלא גם על תקופה שלא תשוב עוד.
מהרגע הראשון שהתחלתי לקרא את רופאת הכפר- חזרתי למחוזות ילדותי.
נולדתי בשנות השבעים של המאה שעברה וגדלתי בכפר. שרותי הרפואה המקומיים היו אז - רופא שהגיע למרפאה במושב יום או יומיים בשבוע ואת האחת והיחידה האחות בתיה ז"ל שהייתה ה"רופא" הכי משמעותי בחיי הקהילה כולה 24/7 .
פּוּלָה מאת עפרה קורת
אלה הן שנות השישים במדינה החדשה, ישראל. פוּלָה בת השמונה מתגוררת בעיירה קטנה, הרחק מהמקום שבו הכול קורה. יש לה אחות גדולה ממנה, אח קטן שזה עתה נולד, אמא שתופרת לה שמלות, ואבא שמכין להם תה בשבת בבוקר. משפחתה של פוּלָה עלתה מעיראק, אבל האם היא לגמרי ישראלית?
היא אוהבת סיפורים, כאלה שהיא שואלת בספרייה העירונית, וכאלה שמספרים לה אמהּ, הדודים ואחרים. אסון פוקד את המשפחה הקטנה, ופוּלָה חייבת להתבגר מהר. היא עושה זאת לאורה הבוהק של אמהּ, ז'ולייט, זו שנאלצת להיאבק ולהוביל את המשפחה בתושייה ובאופטימיות אל עבר עתיד של השכלה ושל חירות.
פוּלָה הוא רומן התבגרות שובה לב, הכתוב דרך עיניה של ילדה שהופכת לאישה צעירה, בין אומץ וחשש, בין ניסיונות חניכה והתנגדות. דרכה נתוודע לסיפורה של משפחה ישראלית מזרחית אחת, שחלמה אל מעבר לאופק הפריפריה. הוא ידבר בכנותו לקוראות ולקוראים ישראליים, שזיכרונות תמימים של עבר מפעמים בהם, ולכאלה שרוצות ורוצים לדעת מה קרה כאן לפני שנולדו.
בספר פולה מציבה פרופ' קורת, מראה לנשים רבות שגדלו כאן בשנות השישים. אני שנולדתי בשנות השבעים יכולה להעיד שחוויתי לא מעט מהשלבים והתהליכים שחוותה פולה במסע ההתבגרות שלה.
"בלב ה-7 באוקטובר: עדויות" מאת אורי פינק הוצאת פרדס, לרכישה לחצו כאן
אמא לא באמת מתה מאת נורית טל-טנא
במקביל כתבתי דברים מנבכי נפשי כדי להתמודד עם הפרידה. פרסמתי כמה קטעים בפייסבוק, ובעקבות התגובות החלטתי להפוך אותם לספר שיכלול גם צילומים שלי וצילומי יצירות של אחרים. בנוסף, אני אוצרת תערוכה שבה אמנים יציגו יצירות שקשורות לנרטיב הביוגרפי." (מתוך ראיון )
אמא לא באמת מתה עוסק בפרֵדה מאם ובתהליכי האבל. האלמנטים המשותפים נוגעים בתוואי היתמות, הכאב, הגעגוע, הבדידות והמציאות החדשה הבלתי ניתנת לייצוג במלוא עוצמתה. האובדן הטבעי הפיזי וזה שאינו מתכלה הוא חוויה טבעית ובו זמנית טראומטית ומטלטלת.
ציר התמה מונע בהקשר ביוגרפי שלי מחברת הספר: חוויית אבלי האישי עלמות אמי האהובה. אולם הסיפור הפרטי טעון כתמיד בחוויה האנושית, הן הקולקטיבית והן האוניברסלית ובתהליך מורכב ומתמשך של אובדן אם, ערעור תפיסת המציאות, יתמות ושלבי האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. זאת נוסף על עיסוק בפירוק בית האם ובפרדה מחפציה, במשמעות החיים והמוות, בהקשר הביוגרפי, בהשפעת זיכרונות העבר, בהכרה בקיומנו המעגלי ובמוות כמנוע להתפתחות והגשמה, ובחיפוש אחר סימנים לנוכחות האם בעולם שאחרי לכתה, בבחינת אפשרות להמשיך את הקשר בממדים אחרים.
בסרט "במבי" בעיבודו של דיסני משנת 1924, הסצנה האייקונית "מות האם" היא נקודת עלילה מכריעה. האם והבן בורחים, ירייה מצלצלת, ובמבי נותר לבדו בעולם שנדם. אייל מופיע לפניו ומודיע לו רשמית: "אמא שלך כבר לא יכולה להיות איתך" הסצנה מונגשת באנימציה תמימה המשרתת את אימת החרדה הארכיטיפית: נטישה, איבוד ומות האם. דמותו של במבי עוברת תהליך רגשי ומטפורי, הכרה בכאב שבלתי ניתן לתיקון ומסע גדילה. - זה אחד הסרטים שהבת שלי שהיום היא אם בזכות עצמה לא מצליחה למחוק את התמונה הזו של במבי מאבד את אימו ותמיד בוכה כאשר היא נזכרת בסרט.
איילה בוגרת למודת קרבות חיים אני, ואף על פי כן, היעלמות אמי מכה בי ומערערת את זהותי ואת יציבות הקרקע שתחתיי, בנבכי הנפש והרחם. אובדן האחיזה בה מצמיח ומכתיר גם אותי כיורשת היער.
ציר התמה מונע בהקשר ביוגרפי שלי מחברת הספר: חוויית אבלי האישי עלמות אמי האהובה. אולם הסיפור הפרטי טעון כתמיד בחוויה האנושית, הן הקולקטיבית והן האוניברסלית ובתהליך מורכב ומתמשך של אובדן אם, ערעור תפיסת המציאות, יתמות ושלבי האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. זאת נוסף על עיסוק בפירוק בית האם ובפרדה מחפציה, במשמעות החיים והמוות, בהקשר הביוגרפי, בהשפעת זיכרונות העבר, בהכרה בקיומנו המעגלי ובמוות כמנוע להתפתחות והגשמה, ובחיפוש אחר סימנים לנוכחות האם בעולם שאחרי לכתה, בבחינת אפשרות להמשיך את הקשר בממדים אחרים.
בסרט "במבי" בעיבודו של דיסני משנת 1924, הסצנה האייקונית "מות האם" היא נקודת עלילה מכריעה. האם והבן בורחים, ירייה מצלצלת, ובמבי נותר לבדו בעולם שנדם. אייל מופיע לפניו ומודיע לו רשמית: "אמא שלך כבר לא יכולה להיות איתך" הסצנה מונגשת באנימציה תמימה המשרתת את אימת החרדה הארכיטיפית: נטישה, איבוד ומות האם. דמותו של במבי עוברת תהליך רגשי ומטפורי, הכרה בכאב שבלתי ניתן לתיקון ומסע גדילה. - זה אחד הסרטים שהבת שלי שהיום היא אם בזכות עצמה לא מצליחה למחוק את התמונה הזו של במבי מאבד את אימו ותמיד בוכה כאשר היא נזכרת בסרט.
איילה בוגרת למודת קרבות חיים אני, ואף על פי כן, היעלמות אמי מכה בי ומערערת את זהותי ואת יציבות הקרקע שתחתיי, בנבכי הנפש והרחם. אובדן האחיזה בה מצמיח ומכתיר גם אותי כיורשת היער.
 |
| שרון רז |
 |
| הדס לוי |
הספר מתלווה לתערוכה שהוצגה בגלריה מנשר אוגוסט-אוקטובר 2025. היצירות שהוצגו בתערוכה וחלקן מוצגות בספר מוכפפות סובייקטיבית בהיבט הקונטקסטואלי – בבחינת "רדי-מייד אוצרותי"– לטובת האוטוביוגרפי, ועל כך תודתי העמוקה לאמנים.
 |
| איילת כרמי |
אני בת 67. ובת לאמא בת 95.
אני מלאת פחד לאבד אותה גם בגילי שלי.
הבחירה באומנות כדרך התמודדות עם האבל על שלביו, היא דרך ייחודית. שתוף הפעולה עם היוצרים בתערוכה, שלצערי נסגרה לקהל זה מכבר, מעיד על האוצרת לא פחות מאשר על האומנים שתרמו ולקחו חלק בשילוב הספרותי-אומנותי.
הפגישה עם הספר והחשיפה לתערוכה הפגישו אותי עם רגעים שחוויתי מאז הסתלקותו של אבא והציבו מולי מראה לימים שלי עם אימי הקשישה.
עוצמתה של נורית טל טנא כותבת הספר, ניכרת בכישורים ובקשרים שהיא מנהלת מול ועם האומנות כשהיא רואה בכוחה של זו לעורר מודעות ושינוי.
הספר נגע בי וקידם הרבה רגעים של מחשבות פנימה.
נורית טל-טנא היא אוצרת אמנות. נשואה ואם לשלושה, מאמינה בכוחה של האומנות לעורר למודעות ולשינוי, ורבות מהתערוכות שהיא אוצרת מתמקדות בזיקה להיבטים חברתיים, חלקן במתן ביטוי בהיבט אוטוביוגרפי. היצירות המוצגות בתערוכה ובספר מתפקדות כמענה המהדהד למילולי, והן אוגדו כרב-שיח לשירות הנרטיב האוצרותי, אקט שהוא בבחינת הקצנת גישת "האוצר היוצר" לכדי "האוצר כמרכז". בין התערוכות שאצרה על פי גישה זו: "האיש בחליפה החומה – A tale to tell" – על אודות אלימות מינית,2021, ו"אי-מהות – דיכאון אחרי לידה",2011, שבעקבותיה הוציאה כמה שנים לאחר מכן את ספרה הדובה הגדולה – מדברות על דיכאון אחרי לידה, שראה אור ב-2019 בהוצאת פרדס.
"אמא לא באמת מתה" מאת נורית טל-טנא, הוצאת פרדס, לרכישה לחצו כאן
רופאת הכפר מאת רות קנאי
כמעט שלושים שנה משמשת ד"ר רות קנאי כרופאת הכפר – רופאת המשפחה של מושבי עמק האלה שבשפלת יהודה. כרופאת הכפר היא מטפלת במשפחות מינקות ועד זִקנה, ומכירה את מטופליה בבריאות ובחולי.
בהשראת מטופליה מספרת קנאי סיפורים מרחיבי דעת ולב: ניצול שואה דמנטי, שזיכרונות האימה חיים בתודעתו, זוכה לחוש שליטה על חייו ועל הסיפור שהוא מספר לעצמו בעזרת טיפול פסיכולוגי-נרטיבי; זיכרונות ילדות של הרופאה, שהייתה מאושפזת חודשים ארוכים במחלקת הילדים, מייצגים עבורה את "תסמונת ג'ומעה", המבטאת את האמירה כי לכל דבר טוב יש סיום בלתי נמנע; "מדדי האיכות" של קופת החולים שבה היא מועסקת מזכירים לה את הסיפורים האישיים של מטופליה ואת הבחירות האמיצות – או האומללות – שעשו.
בסיפורים עולות דילמות העוסקות באתיקה רפואית, רב-תרבותיות וקִדמה, ובצידן תמונות של מחלות נפש, זוגיות, זִקנה, הורות וחברות. בתוך כך מתוארת גם דמותה של הכותבת – רופאת הכפר – חומלת ואוהבת אדם, המעדיפה תקשורת כנה וקשובה עם מטופליה וביקורי בית על פני טיפול מרחוק. היא שואבת נחמה מנופי העמק, ונזכרת, תוהה ומתאבלת – לא רק על אנשים יקרים שהלכו לעולמם, אלא גם על תקופה שלא תשוב עוד.
מהרגע הראשון שהתחלתי לקרא את רופאת הכפר- חזרתי למחוזות ילדותי.
נולדתי בשנות השבעים של המאה שעברה וגדלתי בכפר. שרותי הרפואה המקומיים היו אז - רופא שהגיע למרפאה במושב יום או יומיים בשבוע ואת האחת והיחידה האחות בתיה ז"ל שהייתה ה"רופא" הכי משמעותי בחיי הקהילה כולה 24/7 .
היא ידעה הכל ועזרה בכל. לא משנה באיזו שעה הגענו אליה הביתה מחוץ לשעות המרפאה, או הזעקנו אותה לקבל חוות דעת על מצב רפואי של מבוגר, ילד, תינוק ואפילו הכלב. בתיה תמיד הייתה עבור כולנו ותמיד עם חיוך. כשנכותי קשות ממים רותחים, ואני רק בת שנה ועשרה חודשים, בתיה הצטרפה לנסיעה הלילית לבית חולים קפלן ולא עזבה את הורי ימים ארוכים בתהליך ההחלמה המייגע.
סוגיית ביקורי הבית לא נידונה אז. היא הייתה עובדה קיימת ולא חשנו בה אירוע חריג (לעומת ימינו אנו).
שלושה שערים לספר שהחזיר אותי אל העשורים הראשונים בחיי.
שער הכפר, שער המערכת ושער המטפל הפצוע. בכל אחד מהשערים מובאים סיפורי מקרה, אירועים פרטיים ממוקדים בהם משלבת הרופאה דילמות רפואיות, חוויות אישיות בתוך הסיטואציה, מערכות וקשרים עם המטופלים שחלק מהם מוכרים לה אישית מתוך הקהילה. דר קנאי לא פוסחת על הקשרים הבינאישיים ומקומה של עליזה האחות בכל המערך הרפואי-הכפרי בדיוק כמו מקומה של בתיה האחות במושב שלי.
האמת היא שמי שאינו גר בכפר או חלק מקהילה סגורה כמו זו הנידונה בפרקי הספר, יתקשה קרוב לוודאי, להבין את מידת המעורבות הגבוהה של רופאת המשפחה מעבר לביקור, התייעצות או טיפול שמעניק רופא משפחה למטופל שלו. אני מכירה היטיב את רופאת המשפחה שלי. הגישה אליה מורכבת ואינה ישירה. כל פניה מצריכה נתיב ארוך של המתנה למענה, הפנייה לצ'אטים בהם אתמודד מול בוט שלא מבין מה אני רוצה ממנו או אתר שמספק מענה מאוד מוגדר ומצומצם ושוב לא מאפשר לי גישה ישירה.
בניגוד מוחלט למובא בספר, המערך הרפואי עושה כיום הכל, כדי שלא תטריד את הרופא שלך. אישית אותי זה מכעיס ומתסכל.
הלוואי שרפואת הכפר הייתה גם רפואת העיר.
לקרא ולהתגעגע.
זהו ספרה הראשון של ד"ר רות קנאי, מרצה בנושאי רפואה ואתיקה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ומכשירה דורות של מתמחים ברפואת משפחה.
"רופאת הכפר" מאת רות קנאי, הוצאת פרדס. לרכישה לחצו כאן.
פּוּלָה מאת עפרה קורת
"פּוּלָה פַּלְפִילוֹ
בהתחלה קראו לה נונה, כלומר קטנטונת, ורק לימים היא הופכת להיות פּוּלָה. זה לא קרה ביום אחד. זה לקח קצת זמן. בין לבין היו להם שבתות חורפיות, בהן עלה ריח הל מהחמין, שהתבשל לו לאט בפינת המטבח, התפשט בחלל הצריף , עלה מעלה דרך גג הפח, ונמהל בעננים שרבצו כפילים אפורים מעל השכונה. האב לבוש בגופיה לבנה, שהבליטה את כתפיו החסונות, עמד עם הגב לילדות הקטנות". (עמוד 9 בספר)
אלה הן שנות השישים במדינה החדשה, ישראל. פוּלָה בת השמונה מתגוררת בעיירה קטנה, הרחק מהמקום שבו הכול קורה. יש לה אחות גדולה ממנה, אח קטן שזה עתה נולד, אמא שתופרת לה שמלות, ואבא שמכין להם תה בשבת בבוקר. משפחתה של פוּלָה עלתה מעיראק, אבל האם היא לגמרי ישראלית?
פוּלָה הוא רומן התבגרות שובה לב, הכתוב דרך עיניה של ילדה שהופכת לאישה צעירה, בין אומץ וחשש, בין ניסיונות חניכה והתנגדות. דרכה נתוודע לסיפורה של משפחה ישראלית מזרחית אחת, שחלמה אל מעבר לאופק הפריפריה. הוא ידבר בכנותו לקוראות ולקוראים ישראליים, שזיכרונות תמימים של עבר מפעמים בהם, ולכאלה שרוצות ורוצים לדעת מה קרה כאן לפני שנולדו.
בספר פולה מציבה פרופ' קורת, מראה לנשים רבות שגדלו כאן בשנות השישים. אני שנולדתי בשנות השבעים יכולה להעיד שחוויתי לא מעט מהשלבים והתהליכים שחוותה פולה במסע ההתבגרות שלה.
כיום כשאנו חיים בימים של מודעות, תודעה גבוהה, התפתחות אישית ושאיפה לשלב בין קריירה, הורות והגשמה יכולה פולה להרגיע את הקורא בזכות מה שהיה כאן ומה שיש.
כייף של רומן. כתיבה קולחת מעוררת זיכרונות ומעוררת תקוה.
זהו רומן הביכורים של עפרה קורת, ילידת אור יהודה (1956) נשואה ואם לארבעה, המתגוררת בתל אביב. קורת היא פרופסור אמריטה לחינוך מאוניברסיטת בר-אילן, חוקרת התפתחות שפה ואוריינות בגיל הרך.
זהו רומן הביכורים של עפרה קורת, ילידת אור יהודה (1956) נשואה ואם לארבעה, המתגוררת בתל אביב. קורת היא פרופסור אמריטה לחינוך מאוניברסיטת בר-אילן, חוקרת התפתחות שפה ואוריינות בגיל הרך.
"פּוּלָה" מאת עפרה קורת, הוצאת פרדס לרכישה לחצו כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה