עמי נשוי באושר לאשתו רחלי זה 55 שנה. בשנים האחרונות רחלי לוקה בדמנציה קשה והעולם השלם והמאושר שבנו יחד מתפרק. עמי לוקח על עצמו לטפל באשתו בביתם אולם מצבה מחמיר והולך וחייו של עמי מתהפכים. הוא ממוקד 24 שעות ביממה בעזרה לאשתו האהובה אבל הוא מרגיש שהוא מתחיל לפגוע בבריאותו שלו בעוד מצבה שלה מחמיר והולך.
בית האחווה הוא סיפור על התמודדותו של גבר עם מחלת הדמנציה של אשתו. רומן קולח ומרגש המבוסס על מציאות חייו של המחבר.
עמי מחליט לקחת עזרה ושוקל שתי אפשרויות. האחת להכניס לביתם מטפלת זרה שתגור אתם ותטפל ברחלי והשניה להעביר את אשתו למחלקה סיעודית בבית אבות. לאחר בחינה מעמיקה של כל אחת מאפשרויות אלה, כולל קבלת מידע מקיף מבני זוג אחרים שהתמודדו עם המצב הזה, הוא בוחר באפשרות השנייה לאחר שהבין שפתרון זה עדיף גם לאשתו וגם לו.
לאחר שנים של טיפול מסור באשתו האהובה רחלי, מגיע עמי לצומת דרכים ונדרש להכריע בהחלטה הקשה ביותר שאי פעם נאלץ לקבל. אכול ספקות וחששות מהלא נודע, עמי מפקיד את רחלי במחלקה הסיעודית שבבית האבות בית שטרן.
גם כאשר נדמה לעמי שאהובתו מזה חמישים-ושמונה שנים הולכת ומתפוגגת לנגד עיניו, הוא לא מוכן להתפשר על נוכחותו בחייה, ומגיע מידי יום ביומו לבקרה. בהדרגה מתגלה לעמי עולם שלם, חי ושוקק, בו הוא מוצא חמלה ומסירות, תקווה וכאב, וחברות אמיצה, ששוב מוכיחה את עצמה כמסוגלת לצמוח גם במקומות הכי לא צפויים.
אולם החלטה לחוד וביצוע לחוד. הוא מתקשה עד מאד להוציא את אשתו האהובה מהבית עד שלילה אחד, מיני לילות רבים בהם היא גירשה אותו מהבית, הוא יושב על ספסל ציבורי ליד ביתו ומחליט סופית להוציא את תוכניתו אל הפעל ויהי מה. "להוציא או לא להוציא" על משקל "להיות או לא להיות" הופך להיות "להוציא", היינו "להיות" פשוטו כמשמעו וכבר למחרת הוא מתחיל במימוש תוכניתו הלכה למעשה לאחר שהוא מעדכן את ילדיו אשר תומכים בהחלטתו בלב שלם.
״עמי, מה שלומך?״ קראה אליי בשמחה וחיבקה אותי בחוזקה. התבוננתי בה היטב ונזכרתי.
״ליאורה, איפה התחבאת כל השנים האחרונות?״
״לא הייתי בארץ אחת־עשרה שנה. בעלי עשה רילוקיישן ונסענו לארצות הברית. מה שלומך? מה שלום רחלי? אתם עדיין גרים באותה דירה?״
״אני בסדר, רחלי לא כל כך״, עצרתי את שטף שאלותיה.
״רחלי לא בסדר? למה כוונתך, עמי?״ שאלה בדאגה.
״יש לך זמן לקפה?״
״בהחלט״.
התיישבנו ליד אותו שולחן שבו ישבתי לפני כמה דקות. הזמנתי לשנינו קפה ופתחתי. ״רחלי לקתה לפני כמה שנים בדמנציה״.
במחלקה הסיעודית נחשף עמי לעולם חדש שלא הכיר. מדימוי מוקדם של מקום לא נעים עד מפחיד הוא מהר נוכח לדעת שבמחלקה מתנהלים חיים שוקקים בהם נוטלים חלק הן הדיירים והן צוותי המטפלים השונים. האינטראקציה בין המטופלים למטפלים קוסמת לו. הוא מבקר את רחלי מדי יום, נשאב כולו לפעילות הרוחשת שם והופך בורג מרכזי בסיוע לשני הצדדים. בית האחווה הופך לביתו השני ואפשר לומר- לביתו הראשון שכן ביתו המקורי ריק וחסר נשמה בעוד ש"בית האחווה" חי, תוסס ומציף את כל השוהים בו באווירה של אחווה בין בני אדם להם ייעוד משותף של אכפתיות, תמיכה ואמפתיה.
עמי מסייע למנהלת המוסד החדשה במימוש חזונה להפוך את בית האבות לרשת ארצית גדולה שתפיץ את בשורתה במדינה כולה. בדרך למימוש החזון הם נתקלים בקשיים לא מעטים אולם מצליחים להתגבר עליהם בכוח המוטיבציה, שיתוף הפעולה והאמונה בדרך.
עמי מחליט לקחת עזרה ושוקל שתי אפשרויות. האחת להכניס לביתם מטפלת זרה שתגור אתם ותטפל ברחלי והשניה להעביר את אשתו למחלקה סיעודית בבית אבות. לאחר בחינה מעמיקה של כל אחת מאפשרויות אלה, כולל קבלת מידע מקיף מבני זוג אחרים שהתמודדו עם המצב הזה, הוא בוחר באפשרות השנייה לאחר שהבין שפתרון זה עדיף גם לאשתו וגם לו.
"ועכשיו, דקות לאחר שנזרקתי פעם נוספת מהבית באמצע הלילה, אני יושב מרוקן מכוחות על ספסל קרוב, עייף ועצוב. הרחוב שומם, שקט וקריר. אוושת רוח קלה נשמעת מהעצים הסמוכים. ״עמי, הגיע הזמן״, אני מוצא את עצמי אומר לעצמי בתוך השקט והחשכה: ״זהו. לא עוד. בבוקר אני בודק בתי אבות״. אני מבין שאין לי שום יכולת להמשיך לטפל באשתי. עשיתי זאת כמה וכמה שנים, אבל הגעתי לאפיסת כוחות, פיזית ונפשית. כל כך הרבה שנים היינו יחד. תמיד רצינו רק את הטוב ביותר זה לזה, ולכן ידעתי שהיא הייתה מסכימה עם החלטתי. היא בשום פנים ואופן לא הייתה מוכנה שאסבול בגללה. חוסר היכולת שלי להמשיך במצב הזה והמחשבה שזה למעשה גם מה שרחלי הייתה מעדיפה, חיזקו את החלטתי לעשות את הצעד הזה שאין ממנו חזרה".
גם כאשר נדמה לעמי שאהובתו מזה חמישים-ושמונה שנים הולכת ומתפוגגת לנגד עיניו, הוא לא מוכן להתפשר על נוכחותו בחייה, ומגיע מידי יום ביומו לבקרה. בהדרגה מתגלה לעמי עולם שלם, חי ושוקק, בו הוא מוצא חמלה ומסירות, תקווה וכאב, וחברות אמיצה, ששוב מוכיחה את עצמה כמסוגלת לצמוח גם במקומות הכי לא צפויים.
הספר נסוב על דמויות המחבר ואשתו והעלילה מהווה המשך ישיר למהפיכה שהתחוללה בחייהם בשנים האחרונות. הוא עוסק בנושא ייחודי שמעט כותבים הקדישו לו ספר עלילתי.
״ליאורה, איפה התחבאת כל השנים האחרונות?״
״לא הייתי בארץ אחת־עשרה שנה. בעלי עשה רילוקיישן ונסענו לארצות הברית. מה שלומך? מה שלום רחלי? אתם עדיין גרים באותה דירה?״
״אני בסדר, רחלי לא כל כך״, עצרתי את שטף שאלותיה.
״רחלי לא בסדר? למה כוונתך, עמי?״ שאלה בדאגה.
״יש לך זמן לקפה?״
״בהחלט״.
התיישבנו ליד אותו שולחן שבו ישבתי לפני כמה דקות. הזמנתי לשנינו קפה ופתחתי. ״רחלי לקתה לפני כמה שנים בדמנציה״.
עמי מסייע למנהלת המוסד החדשה במימוש חזונה להפוך את בית האבות לרשת ארצית גדולה שתפיץ את בשורתה במדינה כולה. בדרך למימוש החזון הם נתקלים בקשיים לא מעטים אולם מצליחים להתגבר עליהם בכוח המוטיבציה, שיתוף הפעולה והאמונה בדרך.
wow כמה עצוב, מרתק, מעורר מחשבות, מעורר הערצה והרבה הערכה לתא המשפחתי בו מתחוללת עלילת הספר בית האחווה. זהו סיפור חייהם.
אני בת לאם בת 95. בתקופה האחרונה אני עדה לשינויים משמעותיים בזיכרון בטווח הקצר שלה. לעומת זאת הזיכרון בטווח הארוך דומיננטי ורהוט עד הערצה. כל אימת שהקדמתי בקריאה, ניסיתי שלא לראות את אימי לנגד עיני. מעריצה את ההתמודדות המתסכלת של איתן והטיפול המסור ברעייתו. דומה כי אין מילה עוצמתית יותר שתתאר את גדלות הנפש והמסירות שנדרש בעל למילוי צרכי זוגתו כולם, באהבה עד אין קץ.
הספר בית האחווה הוא סוג של תקדים. לא פגשתי בעבר כדוגמתו. הספר פותח צוהר לשיח סביב אחד הנושאים הפחות מדוברים בחברה.
לרוב, משפחה המתמודדת עם חולה סיעודי ולא רק במחלת הדמנציה. נוטה להסתגר פנימה לתוך הקשיים והליווי. ההשלכות על היחסים במעגלי המשפחה והכאב המתמשך.
רואה בספרו של איתן יניב מסמך חשוב המדבר בקולם של מי שלא העזו.
ועוד אומר כמי שמצטרפת לשיר ההלל באפילוג - יבורכו צוותי העובדים והמתנדבים במוסדות הסיעודיים. מטפלים שבחרו בשליחות ובמסירות לטובת דיירי המוסדות הזקוקים להם כאוויר לנשימה.
"התחלתי את הספר בדמעות כאב, וסיימתי אותו בדמעות התרגשות ושמחה. אפילו בסיפור העצוב הזה יש קורטוב של נחמה ואולי גם של תקווה." (עמוד 317 בספר)
איתן יניב הוא מרצה בכיר לכלכלה. קודם לפעילותו האקדמית שימש בתפקידי ניהול שונים במגזר העסקי. זהו ספרו הראשון.
"בית האחווה" מאת איתן יניב, ינאי הוצאה לאור לרכישה לחצו כאן
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה