בתחילת השבוע הגיע לידיי ספר השירים "כל הדרך עד אלי".
פתחתי את הספר והתיישבתי מול המסך בצפייה דרוכה לקראת שובן של הצעירות שנחטפו בשבעה באוקטובר. ושרדו את התופת.
דקות אחר כך שהתרכזתי בקריאה, פגשתי בספר אישי-נשי שנגע בי בבטן, בראש ובלב ושלח אותי לרגעי מחשבה גם לפני השינה.
רָצִיתִי לְסַפֵּר לְךָ
שֶׁהָרֹב הַמֻּחְלָט
שֶׁל יוֹמִי
הוּא
יְלָדִים
בִּשּׁוּלִים
כְּבִיסוֹת
תַּחְתּוֹנִים
אֵין לִי נִשְׂגָּבוּת
אֶלָּא בְּתוֹכָם
וְכָל זֶה
רָאוּי
לִהְיוֹת
שִׁירָה
לִילה משוחחת עם הגדרות, תפיסות ותפקידים של נשיות ומחפשת בהם את הפתח והמוצא להיות האישה שהיא. בהסכמה לזוגיות ולאימהות מוצאת לִילה את הדרך לגילוי התשוקות והמאוויים העמוקים ביותר שלה. דווקא על האישה, שמילאה את "טופס הנורמליות" עד תומו - התחתנה, הביאה ילדים ורכשה מקצוע - מונחים האישי והפוליטי, העולם וסידרו החדש.
מִתַּחַת לִדְחִיסוּת בֶּחָזֶה
לְחָלָל שֶׁבַּבֶּטֶן
בַּחֹשֶׁךְ שֶׁל הַנַּרְתִּיק
מְחַכֶּה לִי
בַּיִת.
רָצִיתִי לְסַפֵּר לְךָ
שֶׁהָרֹב הַמֻּחְלָט
שֶׁל יוֹמִי
הוּא
יְלָדִים
בִּשּׁוּלִים
כְּבִיסוֹת
תַּחְתּוֹנִים
אֵין לִי נִשְׂגָּבוּת
אֶלָּא בְּתוֹכָם
וְכָל זֶה
רָאוּי
לִהְיוֹת
שִׁירָה
הכתיבה של לִילה-לאה גמליאלי מגיעה מתוכה ומתוך חווית האימהות לארבעה ילדים בת זוג ואישה בעולם. במפגש עם האיש, הילדים והחיים נדלקים ניצוצות, נוצרת חוויה משמעותית, משנה ומגבשת עצמיות. הכתיבה מתרחשת במרחב שבין הידיים העסוקות במלאכות הבית ובילדים לבין הראש הממריא אל מחוזות אחרים.לִילה משוחחת עם הגדרות, תפיסות ותפקידים של נשיות ומחפשת בהם את הפתח והמוצא להיות האישה שהיא. בהסכמה לזוגיות ולאימהות מוצאת לִילה את הדרך לגילוי התשוקות והמאוויים העמוקים ביותר שלה. דווקא על האישה, שמילאה את "טופס הנורמליות" עד תומו - התחתנה, הביאה ילדים ורכשה מקצוע - מונחים האישי והפוליטי, העולם וסידרו החדש.
מִתַּחַת לִדְחִיסוּת בֶּחָזֶה
לְחָלָל שֶׁבַּבֶּטֶן
בַּחֹשֶׁךְ שֶׁל הַנַּרְתִּיק
מְחַכֶּה לִי
בַּיִת.
שישה שערים לספר השירים האישי וכל כך אוניברסלי כמו גם שמו - "כל הדרך עד אלי".
גם כשפער הגילים ביני ובין הכותבת ניכר בהוויית החיים, מצאתי את עצמי מזדהה, חוברת למילים, מפרשת את עצמי במחשבות וכל כך רוצה לקבל את האמיתות שמתומללות לשורות מבלי שאפול לרגעי העצב.
יש ממש בנשיות
יש באימהות עצב
ויש בהן המון שמחה גם כשהדרך לשם מאד ארוכה.
"...מָה יָכֹלְתִּי לְהַגִּיד?
שֶׁלְּפָחוֹת שְׁנָתַיִם
אֲנִי מְנַסֶּה
לְהַתִּיר
סְבָכִים וְשַׁלְשְׁלָאוֹת
לְשַׁכְנֵעַ אֶת הָאַגָּן
שֶׁמֻּתָּר לוֹ לָנוּעַ
בְּחָפְשִׁיּוּת,
לְשַׁקֵּם כָּנָף פְּצוּעָה
לִנְשֹׁם
לְהַאֲמִין
שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ שָׁמַיִם
שֶׁמְּחַכִּים לִתְעוּפָה שֶׁלִּי."
השיר "עפה על עצמי", שאחריתו מצוטטת מעל, הוא אחד השירים שגרם לי להזדהות מוחלטת ולאמונה שתמיד ובכל גיל אפשר לחזור ולחדש מעוף ולהגיע למקומות חדשים.
הספר הנפלא מעוטר בתצלומי דמויות שכל דמות היא יצירת אומנות מעשה ידי המשוררת ובזכות עצמה.
הספר נוגע, מעז, מיישר מבט למציאות מבלי להתייפייף ומכאן כוחו והשראתו.
הספר נשאר אצלי לצד המיטה כדי שבכל שעה שאצטרך אוכל להזכיר לי מי אני - עבר-הווה עתיד.
ומה בהמלצה?
בטח ובטח שלכל אם ואישה באשר היא ומאידך גם לכם הגברים יש מה להשכיל בין השורות.
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה