בימים אלו רואה אור הספר "רוזה - מסע ציוני מהפוגרום ברוסיה עד רצח רבין", המגולל את נתיבי חייה של רוזה אימו של יצחק רבין (שבימים אלו מציינים 30 שנה להירצחו) ומצליח להעמיד דיוקן עשיר ומיוחד של אישה שהסתפקה במועט כדרך חיים.
באודסה עלתה רוזה על האונייה "רוסלן", והפליגה מחופי רוסיה לארץ ישראל. על הסיפון עמדו לצידה רחל המשוררת (עימה שמרה בתל אביב על קשר, אחרי שרחל גורשה מדגניה כי חלתה בשחפת), ההיסטוריון יוסף קלוזנר, המשורר יונתן רטוש, ועוד אמנים ואנשי רוח רבים. רוזה הגיעה אל חצר כנרת, נשאה בידה מכתב המלצה מידי משה שרתוק, לימים שרת, שר החוץ וראש הממשלה של ישראל. משם היא עברה להתגורר בבית דודה בירושלים.
רוזה הייתה אישה חזקה! ציונית מושבעת. מנהיגה קשת עורף ועקשנית אישה רדיקלית למצפונה האישי, הפרטי, בלי סבלנות וגם לא אמפטיה. בכל מעשיה ניכרו הקפדה מוחלטת על הכללים, ללא פשרות, ללא גמישות וללא רחמים.
רוזה היתה בלתי ניתנת לשכנוע. בלטו באישיותה קור-רוח, חדות ודייקנות. בימי שירותה ב"הגנה", כיהנה כיד ימינו של יוסף הכט, מי שהיה מפקד ההגנה. יחד ניהלו השניים מרד (שכשל) כנגד אליהו גולומב ובן-גוריון שהיו הממונים על ההגנה.
רוזה הייתה דמות נערצת, שאפילו גולומב עצמו הספיד אותה במותה, באמרו: "היא הייתה מהפכנית עם שאיפה לגבהים. וגם אם ניחנה בקשיחות-לב או סבלה-משהו מאנוכיות — הללו בטלים בשישים לעומת העממיות, הפשטות, האצילות, היושר והאנושיות בהם ניחנה. ובעיקר, היא אף פעם לא הלכה בתלם נרתעת תמיד מכפייה מלמעלה ומכל גילוי של סמכות".
״הבן של רוזה״, כתב דוד בן גוריון ביומנו.
אבל הרבה לפני שהיה הבן של רוזה – היתה רוזה.רוזה היתומה. רוזה שחיה ביערות. רוזה המהפכנית שבורחת. עולה על ספינה. לירושלים, לגליל, לחיפה. יש לה אקדח. יש כף יד זמינה לסטירה. לאישה הקשוחה הזאת, שאומרת בדיוק את מה שהיא חושבת. רוזה כהן. רוזה האדומה.
כשהיהודים עוד בשטעטל, היא שם. כשיש פרעות ומהומות, היא שם. על ספינת המעפילים המפורסמת, היא שם. במושבה כנרת, היא שם. בהגנה, היא שם. בתנועת הפועלים, היא שם. בעיצובה של תל אביב, היא שם. רוזה מתנערת, רוזה מפקדת, רוזה מחנכת, רוזה מקימה משפחה, ומגדלת בן ובת. הבת תהיה מזכירת קיבוץ ומחנכת.
"הבן יהיה רמטכ״ל וראש ממשלה. רוזה כבר לא תהיה שם.
החיים קצרים, ושלה קצרים במיוחד. החיים סוערים, ושלה סוערים במיוחד.
האם מדובר בסיפור ציוני? זו שאלה שניתנו לה תשובות שונות בזמנים שונים. האם מדובר בסיפור שלנו? על זה תמיד היה קל להשיב". (שמואל רוזנר)
רוזה נטלה חלק בכל תחנות הסיפור הציוני מבלי שהותירה מורשת כתובה לאחר לכתה. רוזה הייתה דמות מרכזית ומשמעותית בעלייה השלישית, מנהיגה חדורת שאיפות לתיקון עולם, מהפכה, סוציאליזם, ובעלת מזג סוער שהוסווה מאחורי ארשת רצינית וקודרת. (כל כך חסרות לי נשים בדמותה בממסד שלנו)
רוזה שהייתה חולת לב סבלה גם מסרטן המעי ונפטרה בנובמבר 1937 בגיל 47. ארונה הוצב בבית הפועל ברחוב נחמני, המונים באו לחלוק לה כבוד אחרון. (עמ' 218 בספר).
שלמה ארצי שר למילותיו של נתן יונתן: "...איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא/ אשר היה כערבות הבוכיות./וכמו מבצר עתיק היה בסוף הדרך". מה שהפך למטבע לשון והספד למי שנתפס כאבדה פרטית וקולקטיבית. רוזה ללא ספק הייתה ה"אישה ההיא" אף שהשיר פורסם רק שנים אחר כך. (1962)
רוזה היא ביוגרפיה מרתקת כתובה רהוט וקולח. מעוררת סקרנות, הערצה וגם וגעגועים למה שהיה וכבר לא. (לא אכתוב על הכאב האישי והקולקטיבי על מדינת ישראל של 2025).
החיבור שלי לספר רוזה מתחיל בשורשיי.
אחיי ואני גדלנו במושב להורים ציונים שֶׁנָּסוּ אַרְצָה מפני האנטישמיות, התגייסו לפלמ"ח ולחמו במלחמת השחרור. עוד היו ממייסדי קיבוץ בית גוברין וראשוני החקלאים במושב שדה משה שם מתגוררת אימי הקשישה עד היום. בזכות סיפורה של רוזה הכרתי את שורשיו של מי שהפך להיות יצחק רבין.
תודה לנורית כהן על יצירת המופת הציונית, המאירה את תולדות ישראל באמצעות דמותה של רוזה שהדורות שנולדו לאחר מותה, לא הכירו.
הספר קריא, נגיש ומרגש, מעורר מחשבות ואם היו שואלים אותי - הרי שלא די בכך שהספר מונח בספריית מרכז רבין. מוטב לנו לכולנו, שהספר רוזה יהיה פריט חובה ברשימת הקריאה של הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה, שכן מעבר להיסטוריה היהודית-ציונית המגוללת בו, מהווה דמותה של רוזה מודל לחיקוי של אישה חזקה, משימתית, ענוה וחדורת משימה נטולת אגו ושיקולים אישיים.
קבלו המלצה הנובעת מהוקרה לדמותה ולפועלה של רוזה במורשת הציונית-ישראלית.
ד"ר נורית כהן היא היסטוריונית ואוצרת של תערוכות היסטוריות. היא מכהנת כסמנכ"ל התוכן במרכז יצחק רבין לחקר ישראל וממקימי המוזיאון הישראלי הפועל בו. נוסף על כך, היא אוצרת המוזיאון בגבעת התחמושת, המוקדש למערכה על ירושלים במלחמת ששת הימים, ועמיתה במכון למדיניות העם היהודי. ספרה פליטים יהודים במלחמת העצמאות זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית.
הספר יוצא לאור בשיתוף מרכז יצחק רבין, לציון 30 שנה לרצח ראש הממשלה.
"רוזה - מסע ציוני מהפוגרום ברוסיה עד רצח רבין" מאת נורית כהן, הוצאת התחנה לרכישה לחצו כאן.
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה