החייל שא(ו)הב את המדינה, עדין יש עולם, קול השכחה, הבית הירוק ואני איתך אמא ספרים חדשים בהמלצה

 

הבית הירוק מאת שון אביטל
"הבית הירוק" שכתב שון אביטל בהוצאת ספרי ניב, הוא יומן מסע כן, חשוף ומטלטל, מבוסס על סיפור אמיתי.

ניגשתי אל הספר ברגישות וסקרנות. 

יש לי רגישות יתרה בכל שקשור למלחמת חרבות ברזל ולכל נושאי הטראומה, החיילים והאזרחים, שחייהם נטרפו ולא ישובו להיות כשהיו לפני השבעה באוקטובר ובמלחמה שפרצה באותה השבת.

"אחד המאפיינים של פוסט טראומטי הוא להיות עסוק" כותב שון אביטל ביום 24.7.24 

"למלא את הראש והידיים בפעולות של עשייה כדי להצליח להפחית את המחשבה, להעמיס את המוח בפעולות נוספות ופשוטות עד שהוא מתעייף.

אז ניקיתי וסידרתי, שמעתי מוזיקה, הלכתי, שיפצתי דברים רק כדי להיות עסוק. 

...תודה לכם שנתתם לי להיות סערה ולא נבהלתם, שלא צחקתם עליי, שלא חיטטתם לי בפצע המדמם. 

שמרו  עליי, אני כבשה שחורה ואדם מוזר. אני גוף משונה שיש בו הר געש מלא, שרוצה להתפרץ." (עמוד 17 בספר.)

 
לא הרבה מקומות מצליחים לשנות חיים, אבל הבית הירוק הוא כזה. באסופה של חוויות, ידע תיאורטי, כלים טיפוליים וציורים, נפרש כאן סיפור התמודדות אמיתי עם פוסט טראומה צבאית בבית מאזן.
בין חדרי הבית הירוק, לצד דיירים ומטפלים, עובר שון מסע שמתחיל בכאב ונמשך ברגעי חסד, רכבת הרים רגשית, חברות וגבריות מסוג אחר – עד נקודות של תקווה וריפוי.

מי שלא יודע לקבל עם לב פתוח לא יכל לתת עם לב פתוח, כי כאשר אנחנו שופטים את עצמנו על הקבלה, אנחנו באופן לא מודע שופטים גם את מעשה הנתינה" (עמ 15 בספר)

זה לא רק סיפור אישי, אלא ארגז כלים חי: רעיונות, שיטות, דיאלוגים וטכניקות גוף – נפש – הכול בגובה העיניים, בלי מורים רוחניים ובלי הנחות סלב לפוסט-טראומה.
הבית הירוק מזמין אתכם להציץ למה שבדרך כלל מוסתר: פצעים, קושי, שאלות שלא תמיד מעזים לשאול. דרך עיניים שחוו מלחמה והתחדשות, אפשר לראות תקווה ולגלות שאפשר לבנות חיים חדשים מתוך השבר.
"הבית הירוק" הוא סיפור אמיתי, כל מה שקרה שם אמיתי, רק שמות הדיירים השתנו.

"הבית הירוק" הוא ספרו הראשון של שון אביטל, דייר "הבית הירוק – בית בטבע", בית מאזן, מוסד תרום אישפוזי ללוחמים ולנפגעי פוסט-טראומה צבאית ופעולות איבה. 

"אני מביא בספר את סיפורם של הדיירים ושלי מהבית המאזן "בית בטבע", עם פוסט טראומה צבאית. מתוך היומן מסע הזה למדנו, חקרנו, טיפלנו לעומק בעצמנו והתמודדנו מול השדים שלנו. בתוך הספר תקראו על דרכי התמודדות, השיטות שעבדו לנו, מידע, נתונים, סטטיסטיקה ודרכי טיפול על איך להתמודד עם מה שעברנו. 

יש בספר איורים, דפי עבודה, מקום להביע את עצמכם, והכוונה לאיך בכלל להתחיל להתמודד. 

הבית הירוק זאת הדרך שלנו להגיד לעולם אנחנו לא שקופים, אנחנו פה, הנה אלו הן המילים שלנו, זאת היא ההוכחה שלנו".

בימים אלו כאשר הפצעים של כולנו פתוחים והמאבק להשבת החללים לקבר ישראל טרם הסתיים, רואים אור עוד ועוד ספרים המתעדים באופנים שונים את השלכותיה הרות האסון של השבת השחורה והמלחמה הממושכת בתולדות ישראל. 

הבית הירוק מביא תיעוד אישי ישיר ולא מתייפייף לפוסט טראומה צבאית של שון אביטל וחבריו לבית.

תיעוד כואב, בועט, מתגרה לעיתים, ציני במידה עד שהוא מציב מראה כלפי החברה והקהילה.

יש בי הרבה כעס על הטרגדיה הזו. האסון הכי גדול שפקד אותנו מאז קום המדינה. אני לא מוכנה לסלוח על חטא היוהרה, על המחירים הכבדים שמשלמות כאן משפחות השכול והכאב המתמשך.

ב19.12.24 ערך אביטל מעיין סיכום  לתקופת השהייה בבית הירוק. 

במחצית השנה בבית עבר שון 720-1008 טיפולים וקבוצות.

ובאחרית הפרק כתב: 

"בבית הזה מותר לכעוס

מותר לבקש עזרה

מותר להביע את עצמך.

מותרלהכין לעצמך אוכל או לתת חיבוק

מותר לצעוק, לזעום, להרגיש.

מותר.

במקום הזה מותר". (324 בספר)

"הבית הירוק" מאת שון אביטל. הוצאת ספרי ניב, להשיג באתר ההוצאה 

אני איתך אמא מאת מירטה ורבר

"האסון הפרטי שלי הוא חלק מאסונה הגדול והבלתי נתפס של המדינה כולה. החלטתי לקום מהשבר האישי שלי ולחפש דרכים להתמודד איתו. יצאתי למסע שבמהלכו הצלחתי לתקשר עם אלון בדרכים לא שגרתיות, מה שנתן לי את הכוח ואת היכולת להמשיך לחיות. ואכן, אני ממשיכה לחיות בטוב לצד השכול והגעגוע". מירטה ורבר

"אני איתך אמא" מאת מירטה ורבר בהוצאת ספרי ניב, הוא סיפור מסע מרגש ונוגע, העוסק בשכול מנקודת מבטה של אם, שבנה אלון נרצח בבוקר ה-7.10.2023 בטבח הנורא בפסטיבל הנובה. מתוך האבל היא יוצאת למסע של ריפוי, שבמהלכו היא מבינה את אלון כפי שלא הבינה מעולם.

מירטה מתארת בספרה תהליכי ריפוי עמוקים כמו מדיטציות, לימודי בודהיזם, השתתפות בקבוצות תמיכה וטיפולים בחומרים מרחיבי תודעה, המסייעים לה להתחבר מחדש עם בנה שכבר נמצא עם חבריו בעולם אחר.
הספר נע בין האם המנסה להתמודד עם השבר הנוראי ולהמשיך לחיות, לבין הבן שעוקב מלמעלה אחרי משפחתו, שולח לה מסרים ופוגש אותה לעיתים. זהו יומן אישי עמוק ונדיר בכנותו, המאפשר הצצה לעולם פנימי ואינטימי מאוד. הוא עוסק בקצוות החשופים של כאב ואובדן, געגוע ותקווה, ריפוי ושינוי תודעתי.

"אני רואה את כולם מגיעים לבית העלמין. אלפים. הינה אבא ואימא, האחים שלי תום וליאן, ובני הזוג שלהם ג'וליה ועדן. הם עומדים ליד האמבולנס, צריכים לזהות אותי. אימא מנסה להתקרב. לא, אל תתקרבי, אימא. זה מראה לא טוב, וזה לא אני כבר. אבל אני כאן לידך, ואת לא מרגישה אותי, אימא'לה. ואני רואה שאת וליאן פותחות את החבילה שהגיעה באמבולנס. זה הפאוץ' שלי, הוא חזר אליכם, כמה שאני שמח. הוא מאוד מסריח ומוכתם בדם. ואתן מתחבקות ונופלות על האדמה. זה מה שנשאר ממני, מאותו יום נורא. סליחה שזה מסריח, אבל זה באמת כבר לא אני. ותום, אין עליו. אני יודע שזה לא פשוט בשבילו, אבל אני רואה איך הוא מתגבר וניגש לזהות אותי. וגם אבא. גברים הם הוֵרְבֵּרים. אוהב אתכם". (עמו 16-17 בספר)

כוח ועוצמה של אם כאובה טמונים בספר הזה. ורבר מתמודדת עם הטרגדיה הגדולה של חייה ומשתפת את הקורא בדרכי ההתמודדות עם האבל, רגעי הקושי, הנפילות, התסכול, הכעס, ההתבוננות פנימה והחוצה תוך שימוש בכלים רוחניים ויומנים.

הכתיבה ישירה, כואבת ואותנטית, ולכן גם מטלטלת. יש כאן אמת פנימית עמוקה, ללא ייפוי, צנזורה או הנחות, לצד כעס, בלבול רגשי, קבלה רוחנית וחיפוש אחר משמעות. בדרך זו מעבירה הכותבת מסר חזק של אהבה לחיים ותקווה לימים טובים יותר.

זוהי יצירה עוצמתית וחשובה, העשויה לעורר עניין רב בקרב משפחות שכולות, אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש ובציבור הישראלי כולו, שעדיין מתמודד עם ההלם המתמשך של אסון שבעה באוקטובר והאירועים שבאו אחריו.

מירטה ורבר, נשואה לדני, ואימא של תום, אלון וליאן, אהבות חייה.
מירטה ורבר: "האסון הפרטי שלי הוא חלק מאסונה הגדול והבלתי נתפס של המדינה כולה. החלטתי לקום מהשבר האישי שלי ולחפש דרכים להתמודד איתו. יצאתי למסע שבמהלכו הצלחתי לתקשר עם אלון בדרכים לא שגרתיות, מה שנתן לי את הכוח ואת היכולת להמשיך לחיות. ואכן, אני ממשיכה לחיות בטוב לצד השכול והגעגוע".

"אני איתך אמא" מאת מירטה ורבר. הוצאת ספרי ניב, להשיג באתר ההוצאה בחנויות הספרים המקוונות.

עדיין יש עולם מאת יצחק ענבר

"עדיין יש עולם" מאת יצחק ענבר בהוצאת ספרי ניב, הוא ספר מרגש, מעורר מחשבה ונוגע ללב. זהו מקבץ אישי אינטימי של מחשבות, מונולוגים, עדויות, זיכרונות ודעות ששואב את תוכנו מתכתובות ווטסאפ משפחתיות וחברתיות ומעורר מחשבה.

בספר קולו של דמות אחת ברורה מאוד - דמותו של אדם מבוגר, רהוט, משכיל, פוליטי מאוד, דעתן, אוהב מוזיקה קלאסית ויין צרפתי, איש התנועה הקיבוצית לשעבר ובעל משפחה רחבה שחולק את עמדותיו ואת תחושותיו ביחס לחיים, למדינה ולמצב הפוליטי-חברתי-קיומי בישראל. הטקסט הוא בעל טווח רחב בין סאטירה, כעס פוליטי נוקב, כאב אישי ורגש משפחתי עמוק. הוא כולל תגובות לאירועים אקטואליים, התכתבויות עם נכדים, זיכרונות מחיי קיבוץ ומלחמות, דיונים על מוזיקה קלאסית, על היסטוריה, על שואה, על יהדות ועל ציונות, והרהורים על מהות המדינה, זהות יהודית ועתידה של החברה הישראלית.

הספר מעורר תחושת דחיפות וזעם שמלווים את הקריאה, אך גם חמלה ואהבה בעיקר כשהכותב פונה לבני משפחתו. החוזקות של הטקסט הן רבות - הכתיבה מרשימה בשטף, בחוכמה ובשליטה בלשון. הקול של הכותב הוא חד פעמי, מזוהה מייד ומשדר סמכות, כאב, אהבה וחכמה.
"עדיין יש עולם" הוא ספרו הראשון של יצחק ענבר.

יצחק ענבר: "מזמן התחשק לי לכתוב ספר, אבל איך עושים זאת? להתנזר זמן ארוך מהעולם ולהשקיע את עצמי בהמצאות הזויות כמו כיצד "אקדח שמופיע בתחילתו יורה בסופו״? לאחר כתיבת מאות עמודים הרגשתי שלא, זה ממש לא בשבילי, אבל הצורך הזה לא נכנע וחיפש לו מוצא מתאים. בזמן שעבר גבר הרצון בעיקר לסכם את עצמי לעצמי וכבונוס אולי גם למתעניינים, והנה מצאתי פתרון יעיל בפעילות היום יום שלי זה שנים כחבר בקבוצות הווטסאפ של מכריי - שם אני משתולל באופן חופשי ללא כל מגבלות עניין, סדר ונימוס. הדברים הגיעו עד לתלונות הטרדה ומיסוך של חלק מידידיי שלמרות זאת הודו בפניי על יכולת הכתיבה שלי וכך יצא מתוק מעז. הסכמתי להצעה אסטרטגית - לנסות לרכז את קטעי הגיגיי לספר במקום להמשיך להטרידם. הרעיון הזה נראה לי סביר והחלטתי לשכללו למען היעילות - לבחור קובץ מתאים לספר מקטעים שכתבתי בעבר. אספתי כמות מספקת של קטעים מהשנה וחצי האחרונה בלבד והצגתי אותם כלשונם במקור ולפי הסדר הכרונולוגי של כתיבתם בווטסאפ וכך נשמר אי הסדר המקורי של הנושאים ואולי נשאר רק ההקשר האסוציאטיבי ביניהם אם היה קיים. מיותר להבהיר את ייחודה של אותה תקופה והרי צריך להשאיר גם משהו למעיין הנועז בדפי ספרי".

"עדיין יש עולם" מאת יצחק ענבר. הוצאת ספרי ניב, להשיג באתר ההוצאה. 




קול השכחה מאת כנרת אורן

מה קורה כשהאדם הקרוב לנו ביותר הולך לאיבוד, אך עדיין נשאר כאן?

"קול השכחה" מאת כנרת אורן בהוצאת ספרי ניב, הוא סיפור חיים מרגש ומרתק, מסע אנושי ומטלטל בין אם שחלתה באלצהיימר לבתה, מסע המקפל בתוכו את השאלות הגדולות של אהבה, זהות וזיכרון.
זהו סיפור על אובדן שאין בו מוות – רק דהייה, על אימא ששכחה לאט־לאט, ובת שסירבה להפסיק לזכור. אין מדובר רק בזיכרון פרטי, אלא במדריך רגשי עבור כולנו – איך להמשיך לאהוב גם כשאין הד, איך להפוך שבר פנימי לשליחות שמאירה החוצה, איך נולדת בנו בהירות חדשה, דווקא כשנראה שהכול מסביבנו קורס.

"ריח המעמולים היה אותו ריח, המרקם אותו מרקם, אבל הטעם היה זר… ידעתי שמשהו לא בסדר עם אימא. העוגיות האלו, שהיו תמיד כמו חיבוק חם בימים קרים, כמו מכתב אהבה שנכתב בבצק, הפכו לתזכורת כואבת לעולם הולך ונעלם, לזיכרון מהאימא שהייתה לי ואיננה עוד; תזכורת מייאשת לכך שהזמן לא עוצר בשביל אף אחד, אפילו לא בשביל אימי הכל־יכולה"

הספר נכתב בשפת הלב, בכנות מפלחת וברגישות מחבקת. הוא מיועד לכל מי שחווה פרדה, חי לצד מחלה, או פשוט מבקש להרגיש קצת פחות לבד.

כנרת אורן היא מרפאה בעיסוק, יועצת חינוכית ופסיכותרפיסטית, יוצרת, בת זוג, אימא לשלושה ובת לאישה שנעלמה לה מבפנים בעקבות הדמנציה. "קול השכחה" הוא ספרה הראשון.

"קול השכחה" מאת כנרת אורן. הוצאת ספרי ניב, להשיג באתר ההוצאה או בחנויות הספרים המקוונות.

החייל שא(ו)הב את המדינה מאת מתניה (מתי) זאבי

"החייל שא(ו)הב את המדינה" מאת מתניה (מתי) זאבי בהוצאת ספרי ניב, הוא ספר מתנה נפלא, סיפור על נתינה, על געגוע, על תקווה, ועל אהבה לעם ולמולדת.

זהו סיפור על חייל, על המדינה ועל הקשר ביניהם, שעבר תלאות וידע עליות ומורדות לפני ובימי המלחמה.
הספר נכתב לאחר כ- 400 ימי מילואים במלחמת "חרבות ברזל", כשעתיד המלחמה לא ברור.

בהשראת הספר המוכר 'העץ הנדיב', משתף מתי בשפה פשוטה ונוגעת ללב, בחוויותיו האישיות, בשמחות וגם בקשיים. בספר איורים מקוריים שאיירה גל שוהם שכטר שמוסיפים לייחודיות שלו.

מתניה (מתי) זאבי, נשוי לצליל ואב לחמישה, רס"ן במילואים. ביום אחד השאיר הכול מאחור – את האישה, את הילדים ואת העבודה, ויצא לתת מעצמו למדינה שאהב.

"החייל שא(ו)הב את המדינה" מאת מתניה (מתי) זאבי. איורים: גל שוהם שכטר. הוצאת ספרי ניב, 29 עמודים. מחיר לצרכן 84 ₪ להשיג באתר ההוצאה.