תיבת הנגינה
"נסעתי לשבוע לכנס בסין והשבעתי אותה שלא תשקה אותו, התחננתי אליה, הבטחתי הבטחות. דבר לא עזר, כי כשחזרתי נבט עלה נוסף, וגרוע מכך, העציץ אף גבה במעט. לא ייאמן! חשבתי לעצמי, הוא עומד שם זקוף בקצה החדר וממלמל לעברי, "חשבת להרוג אותי, יצור זמני שכמותך, בעוד שנים ספורות אתה תיטמן באדמה ואני אמשיך לטפס גבוה־גבוה".
נשבע לכם שהוא הביט לעברי, באמת! אני לא מטורף ולא רדוף שיגיונות, אבל העובדה שהצמח הזה הוא בן אלמוות הוציאה אותי מדעתי. למה העלה הראשי פונה לעברי? שמונה עלים פונים בתחכום רב לכל עבר, סורקים כל פינה בסלון ומתכננים היטב את ההשתלטות." (מתוך פוטוס זהוב עמוד 13 בספר)
סבתא שלפה צמיד זהב וליטפה אותו באיטיות מול עיניי הבוהות בהתרגשות. "זה זהב אמיתי?" שאלתי בהתלהבות כמוצא אוצר. היא הנהנה בראשה ונתנה לי לחוש בו בידיי הקטנות.
"פעם היו לי הרבה צמידים," אמרה בטון של אישה קשת יום, "חלק מהם נקנו על ידי סבא וחלק ירשתי מאימי." היא ליטפה את ראשי והמשיכה, "זה חשוב כי בכל פעם שחסר כסף, עוזרים מהשמיים לסבא למכור את אחד הצמידים ובכסף לקנות אוכל או בגדים."
כזו היתה סבתא פורטונה, בלתי עציבה, בכל דבר ראתה סימן חיובי מהשמיים. שנים רבות חלפו מאז, אך אני עדיין נזכר בדמותה העמלה מהנץ החמה ועד שהערב כבש את הבית. זוכר את שעות הערב ברכסים כשהייתי חוזר מהמגרש, אורות הבתים מנצנצים, כולם חוזרים מתפילת ערבית בבית הכנסת ואני נכנס לבית הקטן והחם ומתכבד בפריקסה ובחיבוק חם.
"הבטתי לעברה שוב רגעים ספורים, מדמיין אותה מסתובבת שוב. הנעימה התנגנה בראשי, "אני כל כך שמחה שחזרת" , אמרה לי בחיוך תוך כדי שהיא מסתובבת ומהפנטת אותי בדיוק כמו פעם. התגעגעתי אליך, לסבתא לריח הבישולים ברכסים", המשיכה תוך כדי שזרועותיה עולות ויורדות." (מתוך תיבת הנגינה)
קובץ של 19 סיפורים נוגעים ללב מחד ומצחיקים מאידך. סיפורים מעוררי השראה ומהולים בהרבה הערכה וגעגועים לכל מי ולכל מה שבזכותו נבטו שורשי ילדותו של כותב הספר דורון סיון, השורשים שהזינו את דרכו בבחרותו ובגרותו. הגעגועים לימים במחיצת סבא וסבתא, ההוואי, ניחוחות הבישולים שהפכו לריח של ילדות ותיבת הנגינה הקסומה שהפכה לזיכרון של אהבה, כמו גם צלקת שהפכה לסימן של אהבה...
כשקראתי על סבתא פורטונה לה מקדיש הכותב את ספרו, צפו לאיטם געגועי לסבתא קדן (דבורה) והשיבו אותי לילדותי שלי במושב. סבתא קדן הלכה לעולמה די צעירה ועדיין עד היום, אני רואה בדמיוני את ביתם הישן ביפו פינת יהודה הימית ומחפשת לשוב לשם רק כדי לגעת שוב בזיכרונות.
"יש יתרון מסוים בלהיות בן שישים עם נטייה לכתוב. פתאום דברים מהעבר שקברת אותם היטב מתחת למטרים של בטון מזוין מתחילים לבצבץ ולהרים את ראשם. ... אני מביט בהם נדהם וסקרן, לעיתים עם דמעות, וחושב לעצמי שאולי הייתי קשוח מדי עם עצמי. לא פעם אני אפילו צוחק למראה עצמי כילד קטן הולך ברחוב עם מפת ריגול ומטאטא שקיבלתי מהמכשפה הזקנה, ולאחר מכן מוצא עצמי בוכה כשנזכר ברגעים שבהם חברי היה מוטל מת לידי במלחמת לבנון." (מתוך ההקדמה לספר)
היה לי קל ולא פחות מרגש, להזדהות ולחבור לתחנות חייו של דורון. שכמותו גם אני מונה את שישים ו... שנותיי ובזכות הקריאה בספר שבתי גם אני לחוויות העבר שעיצבו את את אישיותי ובחירותיי.
תיבת הנגינה הוא ספר רגיש ומרגש עוד יותר לנוכח העובדה שנכתב על ידי פיזיקאי שכתב תריסר ספרי לימוד במחשבים ואבטחת מיידע. (מעניין אם הבן שלי - איש הסייבר ואבטחת המיידע, פגש באחד או יותר מספריו, בתחילת דרכו בתחום)
קבלו המלצה הנובעת מהחיבור שבין המילים והלב
דורון סיון, מחבר הספר מכוון המצפנים, מזמין אתכם למסע מרגש בין תחנות חייו. דרך סיפורים קצרים ונוגעים ללב, הוא משתף בחוויות תמימות מהילדות, סערות ההתבגרות כנער וחייל, והתובנות שחווה לאורך השנים בעת שטיפל בהוריו. בין השורות נשקפת דמותה של סבתא פורטונה, שהאמונה העמוקה שלה בכוח עליון היוותה מצפן עבורה. הסיפורים שוזרים יחדיו צחוק ודמעות, סוחפים את הקורא ומותירים חותם בלב גם לאחר שהספר נסגר.
"תיבת הנגינה" מאת דורון סיון, הוצאת אוריון, לרכישה לחצו כאן.
מכוון המצפנים
"ניוטון נראה לפתע מבוגר לגילו. העובדה שלא הצליח להשלים את המסע בעצמו העציבה אותו, והוא חכך בדעתו זמן מה. "אני מתכוון להסתיר את המידע במסמכים שלי. חלקו יהיה גלוי וחלקו מוצפן. בעתיד, רק אנשים חכמים מספיק יוכלו לפענח אותו, בתקווה שזה יתרחש לפני שנת 2060." לא קל היה לו להודות שהמשימה הייתה קשה מדי. "ניסיתי, אולם איני יכול להשלים את המשימה לבדי, האלי."
השניים שקעו בשתיקה למשך כמה דקות. לבסוף קם האלי, "תרצה לבוא לקונצרט של באך? אני יודע שאתה אוהב מאוד להאזין ליצירות שלו. סטודנטים למוזיקה בחדר בקומה העליונה מנגנים אותו."
אייזיק הנהן בתוך הדממה.
האלי נע לדלת היציאה, ואז הסתובב, "סתם מתוך סקרנות, אייזיק, איך אפשר לגבור על שטן?" הוא חייך לעצמו בעצב, ידידו כנראה השתגע. ניוטון נעץ בו מבט ממושך ואז צל של חיוך עלה על פניו. "לוגית, ידידי. יש לגבור עליו לוגית." (מתוך פרק ראשון בספר)
חשבתם פעם על הדרך שבה אתם מקבלים החלטות, וכיצד היא משפיעה על העולם הסובב אותנו?
זה יישמע אולי מפתיע, אבל גם אייזיק ניוטון, בדק את הנושא כבר בשנת 1700. מסקנתו הייתה שהאופן שבו בני אדם מקבלים החלטות יביא את העולם לאבדון בשנת 2060.
300 שנה לאחר מכן מתגלים כתביו ומוצגים במוזיאון בירושלים. מדען סקרן מפענח את הכתבים, בונה "מערכת לקבלת החלטות" ויחד עם קבוצת נערות על הרצף האוטיסטי יוצא למסע מאתגר שמתקיים בחלומות. בדרכם הם פוגשים מנהיגים רוחניים, מדענים ואמנים שמסייעים להם ואף מגדירים עבורם "דיברות" חדשים, כדי לאפשר למשתמשים במערכת לקבל החלטות נכונות ואף ליצור עולם טוב יותר.
מכוון המצפנים הוא ספר אינטלקטואלי, שופע תובנות ורעיונות מדעיים ופילוסופיים, לצד סיפור הרפתקאות מסקרן שכולל התמודדות עם יצורים מיתולוגיים, אתגרים לוגיים ואף סיפור אהבה. הספר קורא תיגר על הנחות מוצא שהשתרשו בנו, ובמעטה של ספר הרפתקאות, יגרום לכם להמשיך ולהרהר ברבדים השונים שבו, גם לאחר סיום הקריאה.
"כתיבה מעמיקה ומרתקת המשלבת את עולמן המיוחד של נערות על הרצף האוטיסטי, שבחלומותיהן המשותפים הופכות את קשיי היום יום לחשיבה ייחודית ולתובנות מרחיקות לכת הראויות לדיון המשך"
עמוס שפירא, מנכ"ל לשעבר של סלקום ואל על, נשיא אוניברסיטת חיפה לשעבר, ויו"ר אלו"ט - אגודה לאומית לילדים ובוגרים עם אוטיזם.
דורון סיון, פיזיקאי ובעל תואר שני במנהל עסקים. מוכר בישראל בזכות רבי המכר שכתב לאורך השנים בתחומי מחשבים, תקשורת וסייבר. מייסד שותף בחברה שפיתחה פטנטים בתחום בינה מלאכותית. זהו רומן הביכורים שלו.
ניסיתי להבין את חוסר הקשר שבין פיזיקאי שכתב ספרי מחשבים וסייבר (שקרוב לוודאי שבני איש הסייבר, פגש את אחד מהם בתחילת דרכו אז...) לבין היכולת להגיש לקורא עלילה בדיונית מהוקצעת ומדויקת כמכוון המצפנים.
כמי שמכירה לא מעט את עולם האוטיזים, ראיתי בדמיוני את מסעם של המדען והנערות במסע החלומות המשותף בדרכם לגילוי סוד קבלת ההחלטות שיציל את האנושות מפני סכנת קץ העולם.
בדרכם הם חוברים למנהיגים רוחניים, מדענים ואמנים, שמסייעים להם ומגדירים "דיברות" חדשות לקבלת החלטות.
לאוהבי המדע הבדיוני - המלצה לחוית קריאה בחופשה הקרובה שלכם.
"מכוון המצפנים" מאת דורון סיון, הוצאת אוריון, לרכישה לחצו כאן.
ריקי ברוך
