איפה הבית, הפרי הזר והעולם שיש - ספרות מיטבית החודש בהוצאת ידיעות ספרים

איפה הבית מאת שרה אהרוני
מאז שחזר ממלחמת לבנון נושא דניאל בתוכו לילות חסרי מנוחה, שמות של חברים שלא שבו ודממה כבדה. המשתלה הקטנה שהקים נהפכה לכל עולמו: בין רוזמרין לערוגות הגינה הוא מטפל בצמחים ומוצא בהם שלווה שאינה תלויה באיש.

דניאל מחפש מרגוע לצלקות המלחמה במשתלה השקטה שלו, עד שריקי פורצת לחייו ומשנה הכל. מבית שהבטיח מקלט ונהפך לזירת קרב, הוא יוצא למסע הישרדות פנימי שמתחיל בטיסה אחת בלי יעד.

"הפעם ריקי באה למועדון עם מטרה ברורה. זה מכבר הבחינה בגבר אחד, שונה, ושמו דניאל. הוא תמיד היה שם, אבל מעולם לא נטל חלק בחגיגות הבשר. ישב בצד, קרוב אך רחוק, שתקן ומהורהר. כשכולם פרצו בצחוק, הוא פלט גיחוך יבש, ספק כחכוח.

כשהסיגריה המגולגלת עברה ביניהם, העביר אותה מיד הלאה. רק לעתים, בלחץ החברים, שאף ממנה, עיניו מזדגגות. אבל גם אז לא שר איתם את המנון השטות:
"ריקי, ריקי,
אל תפסיקי,
בואי, קחי עוד שכטה
נעשה חיים בצוותא."

ואז מופיעה ריקי, אישה אישה יפה פצועה וסוערת פצועה שפורצת לחייו כסופה. הקשר בין השניים מתפתח במהירות לנישואים, ואולי מהר מידי!  שנים עוברות, נולדים אסף ומאיה, וההבטחה הגדולה מתפוררת.

השניים נאלצים לעמו מול כל מה שרצו לשכוח. פצעים מן העבר, טראומות לא פתורות ויותר מכל, חיפוש מעמיק אחר שייכות ומשמעות. הבית שנדמה תחילה למקלט נהפך לזירת כאב.

בתוך מערכת היחסים המתנהלת לצד כל אלו נבחנת השאלה האם "בית" הוא מקום פיזי או שמא הית קיבול לערכים של ביטחון ואהבה.
כשהסערה הפנימית גואה ומאיימת להטביע אותו, דניאל עוזב. תיק גב, מעט כסף, טיסה אחת. בלי יעד. בלי לדעת שתקווה יכולה לנבוט גם באדמה חרוכה.

"איפה הבית" הוא רומן נוגע ללב. השילוב הכל כך ישראלי של מלחמה, הלם קרב ומערכות יחסים שרק מבקשות לחזור הביתה, אקטואלי היום, לצערי, יותר מתמיד. החיילים בחרבות הברזל (כמו גם במלחמת לבנון השנייה, יום הכיפורים וששת הימים) בקשו רק שקט! 

שרה אהרוני עושה זאת שוב. היא רוקמת ברגישותה המוכרת, סיפור אודות קשר אנושי כשהשאיפה הכל כך בסיסית ויצרית בו היא למצא בית שיגדיר ויעניק את אותה שייכות נכספת.

קראתי את הספר בימים של אזעקות ונכנסתי איתו גם לממד כשניתנה האות.

בעדינות, ברוך ובכתיבה פיוטית מצליחה אהרוני לגעת בפצעים החשופים האנושיים שכה רבים בינינו עוד נושאים. דרך דמויות חבולות מחד ומלאות תקווה מאידך נפרש סיפור על מסע ריפוי בחיפוש אחר ביטחון. 

ואם לרגע שכחתם אז שרה אהרוני מזכירה לנו שהבית של כל אחד מאיתנו, הוא המקום בו הלב מוצא מנוחה וקבלה.

גם אם זה לא אסקפיזם לשמו, זוהי המלצה עם אמפטיה, חיבור ותקווה לאור.

שרה אהרוני, מחברת רבי-המכר הנערה מח'ומיין, עד שאיינשטיין בא, שתיקה פרסית, אהבתה של גברת רוטשילד, כשהשמים התקרבו לאדמה ואהבתה של סלטנאת, זכתה בשלושה פרסי ספר זהב, בשלושה פרסי ספר פלטינה ובפרס סטימצקי.

"איפה הבית" מאת שרה אהרוני, ידיעות ספרים לרכישה לחצו כאן.

הפרי הזר מאת ג'וג'ו מויס

שנות החמישים של המאה העשרים. בעיירת הנופש הרדומה מרהאם החיים זורמים על מי מנוחות. כל איש ואישה יודעים את מקומם. לוטי סוויפט, שאומצה על ידי משפחת הולדן המכובדת, מקבלת עליה בשמחה את הסדר הקיים, בעוד סיליה, בתם של בני הזוג הולדן, היתה שמחה לפרוץ את המגבלות שהוא מטיל.

"הנהג נראה מפויס - המשאית בטח בכלל לא שלו, חשבה לוטי. "טוב," הוא אמר. "אני חושב שזה יספיק." הוא תחב את הכסף לכיס בזריזות ונראה שהבין שמוטב שיפסיק את ההצגה ולא ידחק במזלו הטוב. "בואו נגמור כאן. קדימה, בחורים."

"תסתכלי על החצאית שלה," לחשה סיליה ונעצה מרפק בלוטי. היא הגיעה כמעט עד לעקביה והיתה בהדפס של ענפי ערבה. היה בה משהו מיושן באופן מוזר.

לוטי בחנה את שאר בגדיה של האישה: נעליה היו בסגנון אדוארדיאני, והיא ענדה מחרוזת ארוכה של חרוזי ענבר עגולים. "בוהמיינים!" היא לחשה בשמחה.

"בואי, פרנסס. נכניס אותך פנימה לפני שתדממי על כל הריפוד." הצעיר תקע את הסיגריה שלו בצד הפה, אחז בעדינות במרפקה ועזר לה לצאת מהמכונית".

כאמור הספר מתרחש בעיירת חוף אנגלית בשנות ה-50. לוטי סוויפט היא ילדה שפונתה מלונדון בזמן המלחמה ומאומצת וגדלה לצד בת המשפחה, סיליה. השוני ביניהן מהותי. לוטי מסתפקת בחיים בעיירה ואילו סיליה חולמת לברוח ממנה.

כאשר קבוצת בוהמיינים עוברת לגור בבית ארקדיה, בית מפואר ומסתורי הצופה אל הים, נמשכות שתי הצעירות לעולם הקסום והפרוע שנדמה להן שהם מציעים. האירועים שמתחילים שם מובילים לסודות, אהבות אסורות והחלטות גורליות שמשפיעות על חייה של לוטי ועל חיי משפחת הולדן במשך עשרות שנים. שנים רבות אחר כך, כשבית ארקדיה חוזר למרכז הסיפור, סודות העבר צפים מחדש ומשנים את חייהם של הדמויות. 

חצי מאה מאוחר יותר, בית ארקדיה עובר שיפוץ, ורגשות עזים שבים ומתעוררים בקרב ותיקי העיירה. ככל שהעניין סביב הבית גדל והוא חוזר להיות שוקק חיים, כך צפים הסודות שנקברו בו אז ועולים ועמם השאלה: האם אפשר באמת להשאיר את העבר מאחור?

מויס עושה זאת שוב ובגדול. 

היא בונה בעיירה קטנה ומרוחקת, עולם אנושי דרך קורותיה של לוטי שגדלה בין אהבה, קנאה וחלומות- בהם גם כאלו שאינם מתגשמים. זהו סיפור אנושי מחמם לב. רומן היסטורי על זהות, שייכות וחיפוש אחר המקום שבו נוכל להיות מי שאנחנו באמת. רומן סוחף שזור סודות משפחתיים, בחירות הרות גורל, והדרך הכמעט מוכרת שבה העבר ממשיך לעצב את חיינו ולהדהד עוד שנים ארוכות אחר כך.

"מויס מייצרת עלילה יפהפייה ועל-זמנית, השזורה בקסמי עיירת נופש מנומנמת." – Good Housekeeping
"נפלא." – Publishers Weekly

"הפרי הזר" מאת ג'וג'ו מויס, ידיעות ספרים, תרגום אביגיל בורשטיין, לרכישה לחצו כאן

"העולם שיש" מאת גילי רומן

"בסבב הבא היא כבר היתה יעילה יותר וממוקדת מטרה, כמו שהיא יודעת להיות, והתיישבה מולו על המזרן שמול המאוורר הגדול. הרוח העיפה לו את הבלורית מצד לצד, למי בגיל שלהם יש עוד בלורית, למי. היא ניסתה למקד את דעתה המוסחת כדי להקשיב לו כשדיבר על אשתו. הם בהפסקה, או פרודים, הוא אמר, והיא צחקה ואמרה שזה הבדל גדול וקיוותה שיבין את הרמז. הוא צחק בעיניים עצובות וסיפר לה על הבגידה; איך גילה ואיך רצה לסלוח וניסה, אבל ללא הצלחה. היא שאלה אותו אם הוא רוצה להחזיר לה. ומיד אחרי ששאלה חשבה שאולי זאת היתה שאלה חצופה. הוא ענה שלא, הוא רוצה להחזיר לעצמו בחזרה, רק שהוא עוד לא יודע את מה. הוא כל כך יפה, חשבה בזמן שדיבר, והיה לה ברור שהדבר האחרון שהיא רוצה לעצמה עכשיו זה גבר מתוסבך ופגוע. אבל כמה סקסית הפגיעוּת הזאת, אלוהים ישמור. היא בקושי שמה לב שהם לא הספיקו להגיע לתור שלה, ובזמן שכולם חזרו לכיסאות שלהם הוא אמר לה, "נמשיך בבריכה."" (מתוך הכל בסדר)

איך מתמודדים עם עולם שנשבר? כשהבלתי סביר נעשה שגרתי והרגיל מרגיש כאבסורד, כיצד ניתן להתבונן בכנות במציאות שלנו כפי שהיא?

העולם שיש הוא קובץ סיפורים קצרים שחודרים ברגישות לעומקם של החיים, של מערכות יחסים, של אהבות ושל אובדנים. מתוך מבוכה אל מול העולם, גילי רומן כותב במבט צלול על אנשים שמלחמה עוברת דרכם וחושף את הפגיעות ואת היופי שבתוך ההישרדות.

יש משהו ממכר בסיפורים קצרים. היכולת להגיע לשיא הסיפור בפרק זמן קצר ולשמור על סקרנות מתמדת מרתק אותי ומאפשר לי להתנייד עם הספר למקומות פיזיים בהם יש לי עצירה או המתנה למשהו: בתור לרופא, לשיננית, בדואר, בקופה, בהמתנה לנכד שיסיים את החוג וכמובן ברגעים שהכי נכון לי עם עצמי.  

בסיפור "ניקוי יבש" גבר אלמן נאחז בזיכרונה של אשתו דרך בגדיה, עד כי הגבול בין אבל לאובססיה מיטשטש; בסיפור "זה לא אמור להיות ככה" ארבע דמויות ישראליות זרות מתכנסות לשיחה תחת עץ כדי להבין איך ממשיכים לחיות עם פגיעה בלתי ישירה; ובסיפור "על הגריל" אם צעירה נסחפת למרדף אחר חטיף אהוב במטרה להגן על נפשו של בנה בשגרת מתקפות הטילים.

כל המציאות של החיים ארוזה בספרו של רומן בתשעה עשר סיפורים קצרים של הישרדות פיזית ורגשית שפוגשת את גיבורי הסיפור במקום כלשהו בחייהם.

הסיפורים שמביאים רישום מדויק ומלא דמיון של חיי היום־יום כשהם נסדקים ונגלים במלוא עוצמתם. זהו ספר שמזמין לעצור, לנשום, להקשיב ולגלות את הפלא הקטן, השביר, של העולם שיש.

הרבה עצב.

לא תמיד היה לי קל לקריאה.

גילי רומן ניהל את בית הספר הבינלאומי בכפר הירוק ואת אגף אסטרטגיה של משרד החינוך וכיום עובד בקרן מנדל למנהיגות. במהלך המלחמה לקח חלק פעיל במאמץ לשחרור החטופים, בהם אחותו ירדן רומן, שנחטפה מקיבוץ בארי בשבעה באוקטובר וחזרה מהשבי ב־29 בנובמבר 2023.

העולם שיש הוא ספרו השני. קדם לו אחרון מסוגו (בהוצאת מעוף, 2021)

"העולם שיש" מאת גילי רומן, ידיעות ספרים, לרכישה לחצו כאן





















ריקי ברוך