מאז שחזר ממלחמת לבנון נושא דניאל בתוכו לילות חסרי מנוחה, שמות של חברים שלא שבו ודממה כבדה. המשתלה הקטנה שהקים נהפכה לכל עולמו: בין רוזמרין לערוגות הגינה הוא מטפל בצמחים ומוצא בהם שלווה שאינה תלויה באיש.
"הפעם ריקי באה למועדון עם מטרה ברורה. זה מכבר הבחינה בגבר אחד, שונה, ושמו דניאל. הוא תמיד היה שם, אבל מעולם לא נטל חלק בחגיגות הבשר. ישב בצד, קרוב אך רחוק, שתקן ומהורהר. כשכולם פרצו בצחוק, הוא פלט גיחוך יבש, ספק כחכוח.
כשהסיגריה המגולגלת עברה ביניהם, העביר אותה מיד הלאה. רק לעתים, בלחץ החברים, שאף ממנה, עיניו מזדגגות. אבל גם אז לא שר איתם את המנון השטות:
"ריקי, ריקי,
אל תפסיקי,
בואי, קחי עוד שכטה
נעשה חיים בצוותא."
כשהסערה הפנימית גואה ומאיימת להטביע אותו, דניאל עוזב. תיק גב, מעט כסף, טיסה אחת. בלי יעד. בלי לדעת שתקווה יכולה לנבוט גם באדמה חרוכה.
"איפה הבית" הוא רומן נוגע ללב. השילוב הכל כך ישראלי של מלחמה, הלם קרב ומערכות יחסים שרק מבקשות לחזור הביתה, אקטואלי היום, לצערי, יותר מתמיד. החיילים בחרבות הברזל (כמו גם במלחמת לבנון השנייה, יום הכיפורים וששת הימים) בקשו רק שקט!
שרה אהרוני עושה זאת שוב. היא רוקמת ברגישותה המוכרת, סיפור אודות קשר אנושי כשהשאיפה הכל כך בסיסית ויצרית בו היא למצא בית שיגדיר ויעניק את אותה שייכות נכספת.
קראתי את הספר בימים של אזעקות ונכנסתי איתו גם לממד כשניתנה האות.
בעדינות, ברוך ובכתיבה פיוטית מצליחה אהרוני לגעת בפצעים החשופים האנושיים שכה רבים בינינו עוד נושאים. דרך דמויות חבולות מחד ומלאות תקווה מאידך נפרש סיפור על מסע ריפוי בחיפוש אחר ביטחון.
ואם לרגע שכחתם אז שרה אהרוני מזכירה לנו שהבית של כל אחד מאיתנו, הוא המקום בו הלב מוצא מנוחה וקבלה.
גם אם זה לא אסקפיזם לשמו, זוהי המלצה עם אמפטיה, חיבור ותקווה לאור.
הפרי הזר מאת ג'וג'ו מויס
שנות החמישים של המאה העשרים. בעיירת הנופש הרדומה מרהאם החיים זורמים על מי מנוחות. כל איש ואישה יודעים את מקומם. לוטי סוויפט, שאומצה על ידי משפחת הולדן המכובדת, מקבלת עליה בשמחה את הסדר הקיים, בעוד סיליה, בתם של בני הזוג הולדן, היתה שמחה לפרוץ את המגבלות שהוא מטיל.
"תסתכלי על החצאית שלה," לחשה סיליה ונעצה מרפק בלוטי. היא הגיעה כמעט עד לעקביה והיתה בהדפס של ענפי ערבה. היה בה משהו מיושן באופן מוזר.
לוטי בחנה את שאר בגדיה של האישה: נעליה היו בסגנון אדוארדיאני, והיא ענדה מחרוזת ארוכה של חרוזי ענבר עגולים. "בוהמיינים!" היא לחשה בשמחה.
"בואי, פרנסס. נכניס אותך פנימה לפני שתדממי על כל הריפוד." הצעיר תקע את הסיגריה שלו בצד הפה, אחז בעדינות במרפקה ועזר לה לצאת מהמכונית".
מויס עושה זאת שוב ובגדול.
"נפלא." – Publishers Weekly
"העולם שיש" מאת גילי רומן
"בסבב הבא היא כבר היתה יעילה יותר וממוקדת מטרה, כמו שהיא יודעת להיות, והתיישבה מולו על המזרן שמול המאוורר הגדול. הרוח העיפה לו את הבלורית מצד לצד, למי בגיל שלהם יש עוד בלורית, למי. היא ניסתה למקד את דעתה המוסחת כדי להקשיב לו כשדיבר על אשתו. הם בהפסקה, או פרודים, הוא אמר, והיא צחקה ואמרה שזה הבדל גדול וקיוותה שיבין את הרמז. הוא צחק בעיניים עצובות וסיפר לה על הבגידה; איך גילה ואיך רצה לסלוח וניסה, אבל ללא הצלחה. היא שאלה אותו אם הוא רוצה להחזיר לה. ומיד אחרי ששאלה חשבה שאולי זאת היתה שאלה חצופה. הוא ענה שלא, הוא רוצה להחזיר לעצמו בחזרה, רק שהוא עוד לא יודע את מה. הוא כל כך יפה, חשבה בזמן שדיבר, והיה לה ברור שהדבר האחרון שהיא רוצה לעצמה עכשיו זה גבר מתוסבך ופגוע. אבל כמה סקסית הפגיעוּת הזאת, אלוהים ישמור. היא בקושי שמה לב שהם לא הספיקו להגיע לתור שלה, ובזמן שכולם חזרו לכיסאות שלהם הוא אמר לה, "נמשיך בבריכה."" (מתוך הכל בסדר)
איך מתמודדים עם עולם שנשבר? כשהבלתי סביר נעשה שגרתי והרגיל מרגיש כאבסורד, כיצד ניתן להתבונן בכנות במציאות שלנו כפי שהיא?
העולם שיש הוא קובץ סיפורים קצרים שחודרים ברגישות לעומקם של החיים, של מערכות יחסים, של אהבות ושל אובדנים. מתוך מבוכה אל מול העולם, גילי רומן כותב במבט צלול על אנשים שמלחמה עוברת דרכם וחושף את הפגיעות ואת היופי שבתוך ההישרדות.
יש משהו ממכר בסיפורים קצרים. היכולת להגיע לשיא הסיפור בפרק זמן קצר ולשמור על סקרנות מתמדת מרתק אותי ומאפשר לי להתנייד עם הספר למקומות פיזיים בהם יש לי עצירה או המתנה למשהו: בתור לרופא, לשיננית, בדואר, בקופה, בהמתנה לנכד שיסיים את החוג וכמובן ברגעים שהכי נכון לי עם עצמי.
בסיפור "ניקוי יבש" גבר אלמן נאחז בזיכרונה של אשתו דרך בגדיה, עד כי הגבול בין אבל לאובססיה מיטשטש; בסיפור "זה לא אמור להיות ככה" ארבע דמויות ישראליות זרות מתכנסות לשיחה תחת עץ כדי להבין איך ממשיכים לחיות עם פגיעה בלתי ישירה; ובסיפור "על הגריל" אם צעירה נסחפת למרדף אחר חטיף אהוב במטרה להגן על נפשו של בנה בשגרת מתקפות הטילים.
כל המציאות של החיים ארוזה בספרו של רומן בתשעה עשר סיפורים קצרים של הישרדות פיזית ורגשית שפוגשת את גיבורי הסיפור במקום כלשהו בחייהם.
גילי רומן ניהל את בית הספר הבינלאומי בכפר הירוק ואת אגף אסטרטגיה של משרד החינוך וכיום עובד בקרן מנדל למנהיגות. במהלך המלחמה לקח חלק פעיל במאמץ לשחרור החטופים, בהם אחותו ירדן רומן, שנחטפה מקיבוץ בארי בשבעה באוקטובר וחזרה מהשבי ב־29 בנובמבר 2023.
העולם שיש הוא ספרו השני. קדם לו אחרון מסוגו (בהוצאת מעוף, 2021)
ריקי ברוך



אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה