למטה מפרה - תעוד מרתק על הישרדותם של בני משפחת מורילס במלחמת העולם השנייה.

כל יהודי העיירה היו אמורים למות. גירושם ממנה סימן את תחילת ביצוע גזר דינם. הגירוש השני כוון להשלמתו.
היו שקראו תיגר על הגורל המצטייר, ונמלטו טרם עוצר. חיפשו מפלט בשדות, לאחר מכן בכפרים שבקרבת העיירה.
על אף עונש המוות הצפוי למסייעים, נמצאו אמיצים שהעניקו מקלט, מסתור מציל חיים, ברוב המקרים לאדם אחד או שניים בלבד. הנחבאים, חייהם תלויים על בלימה, התקיימו בדוחק חומרי ונפשי קיצוני. מקצתם נאלצו להסתכן בגיחות ליליות כדי להשיג מזון.
בחלוף זמן התגבהו הרעב, הקור ועוינותם של חלק מהמקומיים למשוכה כמעט בלתי עבירה.
מעטים מאוד הצליחו לשרוד באזור המדובר.

יוסף החזיק בעדינות בידו של מוניאק, ברוניה פסעה לצידם. מדי פעם העיף מבט סביב, אולם לא הבחין בדבר חריג או כזה שמשך את תשומת ליבו. קיווה לא להיתקל במי ממכריו או בשוטר פולני. חלפו על פני הפנייה שמאלה לאופטקוביץ והמשיכו ישר.

השעה הייתה מעט אחרי שתים עשרה וחצי בצהריים. יוסף הכיר על בורייה את השגרה של הכפריים בימי ראשון – בעשר נפתחת התפילה, וקצת לפני שתים עשרה, עם סיום הדרשה של הכומר, מתחילה נהירת האנשים בחזרה הביתה. חלקם מתגודדים פרק זמן נוסף ליד הכנסייה, וחלקם שמים פעמיהם ישירות לבתיהם.

סיפורם הייחודי המובא כאן נדון אף הוא להתנדף כלא היה, אלמלא נחשף חלקית במפגש משפחתי, יותר מחמישים שנים לאחר שכל זה תם.

"בשנת 2000 התכנסנו כדי לתעד את הפרק הייחודי הזה בהיסטוריה המשפחתית" (עמוד 164 בספר)

נראה היה שמאוחר מדי, שכל מי שיכול להשיב ולשפוך אור נוסף כבר אינו בין החיים.
תקווה תמימה למצוא את הפרטים החסרים ואת הפולנים העלומים שהושיטו יד בתקופה האפלה, הובילה למסע מתמשך בניסיון להתחקות אחר עקבות שאולי לא מחה הזמן – על פני האדמה ובזיכרונם של אנשים.
ליקוט בדלי מידע ורמזים פתח צוהר אל ההתרחשויות המרתקות שנקברו תחת אבק השנים.
סיפור שהוא אולי מופרך למקרא, אולם אמיתי לחלוטין.

"אתם זוכרים את התקופה בה נאלצנו לישון ביער?" שאל, אף שהתשובה הייתה ברורה מאליה. תלו בו עיניהם בלא שהשיבו, ממתינים שימשיך. "אי אפשר להישאר בפרושוביץ. בדיוק כפי שקרה אז, גם מחר יגרשו את כל היהודים מהעיירה, אבל הפעם כנראה לא נוכל לחזור לדירה שלנו. נצטרך למצוא מקום אחר", ניסה לתמצת את מורכבות המצב. התהייה בעיני הילדים הבהירה שהם מצפים לקצת יותר. התלבט בינו לבין עצמו עד כמה לפרט, והפטיר רק "זה הבית שלנו כרגע".

אפילו לא ניסיתי להסביר לעצמי את הסיבה לתחושה שליוותה אותי לאורך הקריאה בספר: אירועי השבת השחורה ריחפו מעל ולא הרפו.

כבר קראתי ספרים שנגעו בשואה. אופייני לי שבכל סיפור משפחתי, אני עושה הקבלה לסיפור חיי באופן שמקרב אותי לכתוב ממקום אישי.

בספר "למטה מפרה" מביא מורילס תיעוד כואב ומרתק של מסע שורשים משפחתי, בתקופת מלחמת העולם השנייה, שואת יהודי פולין.

הספר לא היה לי קל לקריאה: המנוסה אל החיים, המאבק לשרוד, התקווה שלא עזבה, הכוחות והאומץ שהניעו את הרצון העז לחיות ולעלות לארץ ישראל. 

"יוסף ומוניאק, יחד עם דבורה וסאלק, הגיעו לישראל באונייה "תאודור הרצל" לקראת פסח שנת 1949וצורפו לרבים אחרים שכבר הצטופפו במחנה העולים "שער העלייה" שבחיפה" (עמוד 154 בספר)

אני רואה חשיבות עליונה, ערכית וחינוכית בכתיבתם של ספרים ומחקרים, והפקתם של סרטים שעיניינם השואה. ככל שחולפות השנים פוחתות העדויות, ומקומם של בני הדור השני והשלישי נעשה משמעותי יותר לתיעוד לדורות הבאים.

סיפורה של משפחת מורילס הוא מסמך רהוט ונוגע ללב. תעצומות הנפש והדבקות בחיים של היהודים שנאלצו לנוס מפני הנאצים ותועדו בזכות מסע מרתק, חיפוש מידע ועדויות של כותב הספר לתולדות משפחתו. הספר מביא עימו תקווה שאולי מאד חסרה לנו בימים אלו במדינה.

המלצה עם המשמעות שנותרה בי גם אחרי שסיימתי לקרא.

"למטה מפרה" מאת ערן מורילס, לרכישה לחצו כאן

את הספר מלווה האתר

ריקי ברוך