בַּשְּׁכוּנָה הַמְּהֻגֶּנֶת שֶׁל יַלְדוּתִי
הָיִינוּ רְגִילִים לִרְאוֹת צַלָּקוֹתוּמוּמִים שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים,
וְהֵבַנּוּ מֻקְדָּם
שֶׁיֵּשׁ גַּם כָּאֵלֶּה שֶׁלֹּא רוֹאִים
כִּי הֵם בִּפְנִים
בַּשְּׁכוּנָה הַמְּהֻגֶּנֶת שֶׁל יַלְדוּתִי
צְעָקוֹת טְרוּפוֹת בַּלֵּילוֹת
וּדְמָעוֹת חֲנוּקוֹת בַּיָּמִים
הָיוּ חֵלֶק מֵהַנּוֹף הָאוּרְבָּנִי,
וְחָשַׁבְנוּ שֶׁזֶּה הָעוֹלָם
וְעִם זֶה חַיִּים.
כְּשֶׁהַהוֹרִים נִפְגְּשׁוּ עִם מַכָּרִים
בַּדִּירוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל פַּעַם,
הָיִינוּ מַקְשִׁיבִים מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת
לִבְלִילָה מוּזָרָה שֶׁל יִידִישׁ-פּוֹלָנִית-עִבְרִית,
בְּטוּחִים שֶׁזּוֹ שָׂפָה סוֹדִית שֶׁל מְבֻגָּרִים.
בַּשְּׁכוּנָה הַמְּהֻגֶּנֶת שֶׁל יַלְדוּתִי
גָּדַלְנוּ חָפְשִׁיִּים וּמְאֻשָּׁרִים,
גִּדּוּלֵי פֶּרֶק, כְּמוֹ חֲתוּלֵי-רְחוֹב,
פִּרְחֵי בַּר, שֶׁבְּנִגּוּד לָנוּ זָכוּ לְחֹק הֲגָנַת-הַטֶּבַע,
וְחִפַּשְׂנוּ רַק שֶׁמֶשׁ, הַרְבֵּה שֶׁמֶשׁ.
כִּי לֹא רָצִינוּ לִחְיוֹת בַּצֵּל.
* בית ילדות.
.jpg)
ארבעה שערים לספר "שרשים מתארכים באוויר", ספר שירים הנוגע בפצעים שלא הגלידו, מטלטל ונע בספירלה שבין גוף לרוח. נעמי לבנון-קשת, דור שני לשואה, נוגעת באופן ישיר, חושני וחכם בתנועה העמוקה שבין שורשים לאוויר, בין אדמה לצמרות, בין משפחה לזרות; ובאופן קונקרטי: בין היות ילדה בכורה להורים ניצולי שואה לבין האפשרות "להתארך", לפתוח חלון, לגמוע אוויר ולהתריס על תשוקת החיים כנגד המוות.
זהו ספר על תנועה גדולה, תנועת חיים מהפנים אל החוץ, ספר על בית שהוא שפה. יסוד בית.
"כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים הַהוֹרִים שֶׁל רֻבֵּנוּ בָּאוּ מִ'שָּׁם'", היא כותבת בפתח הספר ומובילה אותנו למסע לבריאת ארץ ה'כאן'.
מהי ארץ ה'כאן'?
זו ארץ חמקמקה אך הכרחית. פעם היא נחבאת בקיפולי זרועות האב המחבק, פעם במזוודה כחושה ופעם 'באוהל מועד פרטי'; ובאופן העמוק ביותר היא נמצאת בשפה. ארץ ה'כאן' של נעמי לבנון-קשת מגולמת במשכן העברית, בלשון השירה. שרשים מתארכים באוויר הוא למעשה ספר שמוליך אותנו מן המצוקה אל התקווה, מן האבדן אל הזהות – בורא עולם חדש מתוך עולם חרב. וכיום, בימים קשים ומרים בישראל, האין כולנו זקוקים לכך?
מצאתי בספר סוג של אלבום תמונות של ילדה לשורדי שואה, שיש בו הרבה מעבר לשירה נוקבת. יש בו עבר ויש בו הווה. השירים מנסחים שילוב של שירה סובייקטיבית אודות אירועים תיעודיים מההיסטוריה היהודית. אני מוצאת בספר שירים ההופכים אותו לספר אישי חזק, רגיש, צובט ומעורר הרבה מחשבות. יש בו תיעוד אותנטי לאירועים מבית הוריה מי ששרדו ומי שלא (הסבתא למשל). עד שהוא נתפס בעיני כאלבום זיכרון ומסמך היסטורי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה