צווחת עדן ובאמצע הלילה, בקרקעיתו - שני ספרי שירה חדשים מאת מאיה מנדלוביץ'

צווחת עדן - שירים

הַשִּׁדְרָה שֶׁל הָעוֹלָם

אוֹקְטוֹבֶּר 23

הַשִּׁדְרָה שֶׁל הָעוֹלָם בָּהֲקָה

מוּל הַשֶּׁמֶשׁ

לַהַב הִתְנַשֵּׂא וְהֶחְזִיר אוֹר  

לִגְבָהִים 

חֶלְקִיקֵי אֲוִיר נִלְכְּדוּ בָּעֲנָנִים

מְפֻחָמִים

צִוְחַת הָעוֹרֵב רָקְעָה בָּאֲדָמָה

נִקְרְעוּ רְקִיעִים,

שָׁאַלְנוּ

אֵיפֹה הַיְּלָדִים? ( מתוך השדרה של העולם עמוד 11 בספר)

"צווחת עדן, ספר שיריה של מאיה מנדלוביץ' נברא על פי תהום. זהו ספר שעומד על הקצה, על הסף, נאחז בהכרה המרעישה אודות חיינו - באחרית או בראשית - עומד על מפתן הולדת או חורבן.

ספר שמוליך את השפה מתוך השבר של ה-7 באוקטובר אל ניצני האור. "

תהילים כרע ברך", כותבת מאיה, "עיני הארץ כבו"... ומנגד: "יש שובל לאורך החוף הגומע את הגלים". 

שירתה של מנדלוביץ' מורכבת מאוד. היא מדברת במלוא הכנות על אהבה, על פצע ילדוּת, על הורות, טבע, עולם, תוך ניסיון לחתור ולאחוז בחומק ובבלתי ניתן לתיאור. וכל זאת, בלשון עשירה, חושנית, רבוּדת אמת.

"זה אתה או דמיוני 

המשתקף במראות אינסוף של רוחי 

 כשאני שוקעת באהבתי אליך?"

 

"אני חושבת שאלוהים מדבר אלינו דרך אנשים 

 מדומם משיב את פניו 

לעולם בין מיתרי הנגע האניגמטי 

 נשב דוממים"

יש משהו בשירים של מאיה שהפך לי את הבטן והחזיר אותי למקומות ומראות, זיכרונות ואירועים לא קלים שהיינו עדים להם בשנה וחצי האחרונות. גם אם לא נכתבו אודותיהם באופן ישיר, יש בשירים הרבה כוח ורמיזות שמעוררות את הלב והראש להתמודדות רגשית גם אחרי שתמה הקריאה.

כתיבה נוקבת, ישירה וכואבת.

"צווחת עדן" שירים מאת מאיה מנדלוביץ', בתמיכת קרן גולדברג ובהוצאת עיתון 77, לרכישה לחצו כאן

באמצע הלילה, בקרקעיתו

שיריה של מאיה מנדלוביץ' נוגעים ללא הרף בקו הרך שבין עולמות - בין צלילות לחלום, בין קצה למרכז, בין שייכות לנבדלות, ובמילים אחרות: בחופש. זהו חופש לנוע בין קצוות, לגעת בגשרים וגבולות, תוך התייחסות מרתקת לבית, למשפחה, לאימהות ולזהות האישית. השפה השירית של מנדלוביץ' אינטימית, חושנית ובעיקר מוזיקלית מאוד. היא נוקטת רטוריקה נפלאה, החגה באופן צלול ובהיר במעגלים של קשב ודיוק מחשבה למחשבה, בזרימה רכה, שוטפת וקשובה מאוד לתחביר השירי.

באופן יוצא דופן מוציאה לאור מאיה מנדלוביץ' במקביל את שני ספרי שירה הראשונים – 'באמצע הלילה, בקרקעיתו' ו'צווחת עדן' – שני ספרי שירה המאירים את פניה של המשוררת, פנים המפוצלים בין אור לעלטה, ומעמידים דיוקן מרתק של משוררת נפלאה, רגישה עד קצה, העומדת בכוח ספרותי רב." - יקיר בן-משה

חופש
אֵין הַחֹפֶשׁ שֶׁל הַפַּרְפַּר בִּיכֹלֶת הַתְּעוּפָה לַמֶּרְחַקִּים
כִּי אִם בְּרִפְרוּף כְּנָפָיו הַחֲמַקְמַקּוֹת,
בְּדַקּוּת כָּזוֹ אוֹ אַחֶרֶת
שֶׁל אִי תְּפִיסָתוֹ בַּמֶּרְחָב,
בְּדַקּוֹת כָּאֵלֶּה
בִּזְהַבְהַבּוּת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ בְּזָוִיתָן עָלָיו
בִּנְקֻדָּה בָּהּ פּוֹגְשׁוֹת בּוֹ עֵינַי,
בַּהֲנָפוֹת כְּנָפָיו הַקְּטַנְטַנּוֹת הַמֻּגְבָּלוֹת בַּמֶּרְחָב,
בְּרִקּוּדוֹ הַפְּשׁוּט תְּנוּעָה,
בַּדִּיאָלוֹג הָאִלֵּם מוּל פַּרְפַּר שֶׁאִתּוֹ בִּתְעוּפָה,
וּשְׁנֵיהֶם מַרְקִידִים אֶת הַשָּׁמַיִם הַנְּמוּכִים
אֲשֶׁר מוּל עֵינַי נִפְתָּחִים,
הֵם מֻטְמָעִים בִּי
וַאֲנִי יוֹדַעַת חֹפֶשׁ מַהוּ.

חמישה שערים לספר המאוד משמעותי הזה: כמעט ונפלתי, למחוק את הריק, גופי נצמד, האויר עומד, בנות הים, והיה ולא קם. 

בשיריו מתרכזת מאיה בתא המשפחתי, ילדים, הורים ולא רק. שוב כמו בצווחת עדן מככבים בספר הנשים ומקומן בשירה העברית. (מאד אוהבת את זה|)

צמד ספרים נפלא לאוהבי השירה האישית נשית ולא רק.

באופן יוצא דופן מוציאה לאור מאיה מנדלוביץ' במקביל את שני ספרי שיריה הראשונים – צווחת עדן ובאמצע הלילה, בקרקעיתו המאירים את פניה של המשוררת, פנים המפוצלים בין אור לעלטה, ומעמידים דיוקן מרתק של משוררת נפלאה, רגישה עד קצה, העומדת בכוח ספרותי רב." - יקיר בן-משה

"באמצע הלילה, בקרקעיתו" מאת מאיה מנדלוביץ', בתמיכת קרן גולדברג יצחק לייב ובהוצאת עיתון 77 לרכישה לחצו כאן.

ריקי ברוך

"השעה החלשה" מאת דינה עזריאל

 

"אנחנו עומדים על גדת הדניסטר. 'אלפי עולמות מקבילים מתקיימים בכל רגע נתון. כל מה שאת צריכה לעשות הוא למצמץ שלוש פעמים,' אומר קינמון, ממצמץ שלוש פעמים ונעלם. רפסודה ארוכה מבצבצת מתוך הערפל. הצוקים מלאים צללים אפורים. על הבתים למעלה מישהו כתב באותיות גדולות, 'אל תחצו!' בנהר משתקפת בבואה שבורה, חיה קדמונית, זרועות וראשים. עכשיו מתקרבת הגדה השנייה, מתחילה להשתקף במים במהופך, ואני כבר יודעת – מה שישר והגיוני מצדו האחד של הדניסטר מתעקם במימיו ועומד על ראשו בצדו האחר. אני ממצמצת שלוש פעמים."

"מכבי האש מפלסים את דרכם מהבניין בין השכנים שעומדים על הגשר בכניסה לבלוק. במרכז ההתקהלות, על כיסא מתקפל, יושבת סבתא קירה ומחייכת ככלת יום הולדת. פיל אמייל צבעוני מונח על ברכיה, רגליו על תצלום ישן, ובין אצבעותיה נקמטים כמה פתקים צבעוניים. עשן עדיין מיתמר מהחלון עם עציצי הגרניום המפויחים. "עכשיו מגיעים?" היא קוראת אלי. "הייתי מזמינה אותך לתה. אבל נותנים פה רק מים." מריה עומדת לידה, בוכה. "אחרי אוכל היא היתה יושנת," אומרת מריה, "אז אני הלכתי רק עד סופר בשביל חלב," היא מצביעה על סופר ספיר שמעבר לכביש. "בחיי," היא מצטלבת."

נדמה שענת, גיבורת השעה החלשה, מתמרנת היטב במסגרת הבורגנית של חיי משפחה וקריירה, אולם כוחות אחרים מניעים את חייה, ומה שחשבה לקרקע יציבה הולך ונסדק. מבין הסדקים עולה קולו הנשכח של תיאו סבה, השולח אותה למסע אל ההרים ברומניה – שם נהג להתבודד – הרחק מדרך המלך של ההיסטוריה, הרחק מיאשי או מטרנסניסטריה.

"אני מנופפת לסבתא קירה והיא משיבה בנפנוף מקל ההליכה שלה ונראית נרגשת. אני צועדת על הגשר לעבר הבניין ששט לעברי, רועד קצת, מרצד, כאילו ניתק ממקומו, ולרגע קט הוא נראה לי כמו שנראה אז, מזמן, כילדה - מבעד לאישונים המורחבים."

השעה החלשה הוא סיפור על זהות וזרות, המסופר מפיהם של ענת, סבתה הדמנטית קירה וקינמון – חתול פילוסוף שמתווך מורשת משפחתית אפלה ומגדיר מחדש את מושג הזמן. דינה עזריאל מצליחה לייצר טריו שמורכב ממלודיות שונות הנשזרות לכלל סיפור אחד.

כמה כייף לקרא אותו. הרומן כתוב בלשון ציורית ופיוטית, לוקח את היומיומי אל מחוזות הפנטזיה, מערער על תפיסת הזמן הכרונולוגית-קווית ומציע במקומה תפיסה ריטואלית-מעגלית המאפשרת איחוי של מקומות ושל קרעי זיכרון.

הרומן המשפחתי מעמיד מול עיני הקורא טראומה בין דורית. ארבעה דורות לאורך מאה שנה, כשהערים ירושלים, יאשי ופסגות הקרפטים מחברים ביניהם על רקע שואת יהדות רומניה שכמעט ולא זכתה לייצוג בספרות העברית. (זוכרת שסיקרתי לפני שנה ספר שעסק כולו בשואת יהודי רומניה) הרומן פותח דלת למרחב תרבותי ופולקלוריסטי אחר, של אגדות עם וטבע פראי, ונע בין עבר והווה ובין מציאות ופנטזיה.

הספר ואני:
אהבתי את הספר מאוד. הוא עורר בי זכרונות ורגשות מעברי הפרטי. לאורך הקריאה שבתי וראיתי את ההיסטוריה הבן דורית אליה אני משתייכת. סיפור האנטישמיות של הורי בגלות (אמא שברחה מדמשק בגיל 11 ואבא שסבל בתורכיה מאנטישמית של בתחילת המאה ה19), וגם אם אינו משתבץ תחת הכותרת שואה, עדיין חזק וגורלי לכל השבט הגדול שהקימו הורי מאז שנפגשו בטרם התגייסו ולחמו במסגרת הפלמ"ח.

אהבתי מאוד את הסבתא הדימנטית. עוצמתה הזכירה לי שוב ושוב את אימי הדומיננטית (וממש לא דימנטית!) .
מצאתי את הספר מעצים את ערך המשפחה. גם כשהוא רוחני במידת מה. הוא קולח, מרתק, שזור הומור, עמוס זיכרונות עד שנגע בי בלב ובבטן. הספר מאיר נקודות היסטוריות שלא הכרתי, מרגש, מסקרן ומעניין מאוד!
ממליצה בחום.


דינה עזריאל היא אדריכלית, מתרגמת ועורכת ירושלמית, חברת מערכת "המוסך" – מוסף לספרות. זהו רומן הביכורים שלה.
"השעה החלשה" מאת דינה עזריאל הוצאת "ידיעות ספרים", סדרת "ניירות ערך", לרכישה לחצו כאן.

ריקי ברוך

שמלה בתפירת עילית ואנתרופוקן התינוק האחרון - ספרים חדשים בהמלצה חמה במיוחד.

שמלה בתפירת עילית מאת אורנה מרקוס בן-צבי

בת צעירה לניצולי שואה, ילד ממשפחה קשת יום שעלתה ממרוקו, חייל קרבי משוחרר ועורך דין מצליח. אלו ואחרים גיבורי הספורים בספר שמלה בתפירת עילית, אסופת סיפורים.

המחברת רוקמת עלילות המביאות לידי ביטוי את דמותה של החברה הישראלית, על פסיפס התרבויות, אורחות החיים ותפיסות העולם השונות המתקיימות בתוכה.

חמלה, אנושיות, אהבת אדם ואהבת הארץ – הם יסודות הנמשכים כחוט השני לאורך הסיפורים, והם מקשרים בין הגיבורים והעלילות, ללא הבדל מגזרי, עדתי או דתי.

הספר ואני:

"...והקצין המשיך בטון נמוך. הוא דקלם את המילים וזה נשמע כאילו מכונה מדברת אלינו, לא בן אדם: "בהוראת המושל הכללי, אנחנו מוסרים לכם צו חירום. לא תוכלו להישאר כאן. כל היהודים אשר הגיעו לרודוס לאחר שנת 1920 חייבים לעזוב את האי בתוך שלושים יום. תחתמו בבקשה, שניכם, על קבלת הצו. הינה לכם עט". מתוך הסיפור שנגע בי מאד  "קפטיקאס דה פרסה".

אבא שלי עשה את כל שביכולתו לעזוב את ארץ מולדתו תורכיה בגיל 15 כדי לעלות לארץ ישראל. מגיל מאד צעיר, לא יכל היה לשאת את היחס האנטישמי בבית הספר בו למד וחיפש כל דרך לשכנע את הוריו שיחתמו לו על אשרת עליה לארץ. בשנת 1944 עלה אבא לישראל, פגש את אמא שברחה בגיל 11 מהגטו היהודי בדמשק לבדה ללא הורים. השניים התגייסו יחד לפלמ"ח הקימו את קיבוץ בית גוברין, עברו למושב והקימו שבט גדול של ילדים נכדים ונינים. 

כל אלו ולא רק הביאו אותי להתרגשות גדולה והזדהות עם עלילת הסיפור הראשון באסופת הסיפורים המרתקת - "קפטיקאס דה פרסה".


מה יכולנו לעשות? שום דבר. מבולבלים והמומים לקחנו ממנו את העט וחתמנו על אותה פיסת נייר, פיסת נייר ארורה שהרסה את חיינו. הם לקחו את הנייר, הפנו אלינו את הגב וירדו מהר במדרגות, ירדו ונעלמו. זהו. כמו רוח חזקה שמחריבה את הכול ונעלמת... ואני, הרגשתי פתאום כמו אז, באיזמיר, לפני עשרים שנה, שמישהו בא ומחריב ברגע אחד את כל מה שבניתי במשך שנים ארוכות.

שנינו לא יכולנו להוציא הגה מרוב הלם. נחנקנו. המילים נתקעו לנו בגרון ויצא לנו רק בכי חרישי, ודמעות הציפו לנו את הפנים." (מתוך הסיפור "קפטיקאס דה פרסה" בעמודים 16-17 בספר) 

עוד סיפורים בספר: מי אתה בשבילה? המטבע? חשבון ישן, שמלה בתפירה עילית ועוד. 

הספר מציג את פניה הרבות של החברה הישראלית כחברת מהגרים. חברה המהווה כור היתוך אנושי תוסס ומתפתח, ואת מרקם החיים המורכב והיפה שנבנה בה מאז הקמתה.

הספר נגע בי והשיב אותי למחוזות ילדותי. כתיבתו מרתקת, אותנטית, קולחת וממכרת.

ממליצה בחום! 

המחברת, אורנה מרקוס בן-צבי, היא אשת חינוך בדימוס, בעלת תואר שלישי בתחום היסטוריה ומגדר. זהו ספר הפרוזה הראשון מפרי עטה. שני ספריה הראשונים: להגביה עוף במסלול החיים – האתגר ומנהיגות במפנים – לחיות בשמחה ובהגשמה עצמית עוסקים במנהיגות אישית ובהגשמה עצמית, והם יצאו לאור בישראל ובחו"ל.

"שמלה בתפירת עילית" מאת אורנה מרקוס בן-צבי, הוצא עצמית, לרכישה לחצו כאן 







אנתרופוקן התינוק האחרון מאת דן עוגן

בכל שנותיי במערכת החינוך כמורה לגאוגרפיה ואיכות הסביבה בחטיבה, לא דמיינתי את אותה החלטת או"ם שתתרגש על כדור הארץ בעוד 26 שנה.

כשמדברים על עידנים גאולוגיים במבט לאחור מגיעים לעידן שלנו הוא האַנְתְרוֹפּוֹקֶן (מיוונית: "אנתרופוס" – אדם, "קן" – חדש) המתאר את התקופה הגאולוגית החדשה בסוף הרביעון, המתאפיינת בהשפעה חסרת תקדים של האדם על כדור הארץ.

ד“ר יאנסן הפעיל את המצגת והולוגרמה של כדור הארץ הופיעה באוויר לפני הפודיום במרכז אולם המליאה בניו יורק. “הסתכלו על הכוכב שלנו. הוא סיפק לנו מזון, שתייה, פרנסה, מחסה, יופי ואהבה. הכוכב המיוחד הזה הוא הפיקדון שקיבלנו כמובן מאליו, וכל שנדרש מאיתנו כדיירים בו היה לשמור עליו, כדי שהוא יאפשר לנו להמשיך להתקיים,“ אמר והישיר מבט למצלמות. “ואנחנו, בני האדם, יכולנו לשמור עליו, אבל נכשלנו! נכון, למדנו איך ליצור דברים מדהימים. בנינו בעזרת חשיבה, לימוד והמון יצירתיות עולם נוח יותר וזמין יותר, שישרת אותנו. למדנו לנצל את השפע והטוב שיש לכוכב הזה להציע. רתמנו את הכוכב לשרת את איכות החיים שלנו כבני אדם, ואת הצורך המתמיד שלנו לשפר אותה.“ (עמוד 12 בספר)

"וכעת נותר רק לעדכן את המליאה המכובדת בשיברון לב בהחלטה הראשונה לשנת 2050, ההחלטה שתשנה את פני הכדור שלנו, את פני הקהילה, את החברים, את המשפחה ואף אותנו, לעד. מכובדיי, זו העת להיות טובים ולהפיק את המרב מההווה, כאנשים וכקהילה.

החל מ־1 בינואר 2051 לא תותר ילודת אדם חדשה על פני כדור הארץ.“

התלחשויות ופרצי בכי חנוקים שטפו את המליאה, אך ד“ר יאנסן לא סיים. נאומו נשא פרטים אופרטיביים לקיום ההחלטה, זאת כבר איש לא שמע. העולם הטלטל ונאלם דום. מבחינת המאזינים והצופים, סיים הד“ר את דבריו."

(מתוך פרק ראשון עמוד 17 בספר)

הודעת או"ם חריגה קוטעת את חלומם של אדם, איש סייבר, ושל אשתו, אביגיל, להביא ילד לעולם.

במרחק מאות קילומטרים מהם מקבל לוקאס, מדריך צלילה לאלפיון העליון, הזדמנות פז לשנות את מסלול חייו. השינוי נושא בחובו תג מחיר גבוה במיוחד, בעוד שהאוליגרך שעבורו הוא עובד מתכנן מהלך שישנה את פני האנושות לנצח.
הסיפור חובק העולם מציב את הדמויות שבו בפני דילמות ומשברים. העלילות משתלבות זו בזו באופן בלתי צפוי.

אנתרופוקן - התינוק האחרון, מתאר את התפוררות המין האנושי נוכח כוחו של הטבע שנהרס במו ידיו של האדם. הספר, פרי דמיונו של הסופר, מבוסס על פרטים מתוך מציאות גאולוגית קיימת ובעקבות מחקרים אשר מעידים על הסכנות שייגרמו עקב ההתחממות הגלובלית אשר נתונה בסופו של דבר בידי האדם.

דן עוגן, מנהל שיווק ודיגיטל גלובלי מרמת גן ואב לשלושה. אנתרופוקן התינוק האחרון הוא ספר הביכורים שלו.

בקריאת הספר הדמיוני הזה ניתנה לי הזדמנות פז לחזור לימי ההוראה ולמחקרי הקיימות שערכו תלמידי במסגרת פרויקטים מתקדמים בחשיבה סביבתית עתידית שהובלתי. החור באוזון, החינוך למחזור והפחתת מזהמים באוויר, בים, בקרקע בתעשייה והיכן לא. 

דומה כי בהתאם לעלילה המבעיתה, שאינה רחוקה כל כך מהמציאות, מצליח דן עוגן בספר ביכוריו, לטלטל את כל מי שמבין את חומרת ההחלטה הדמיונית, הסוחפת אותו לקריאת עלילת מתח שעוצרת נשימה.

ממליצה מאד!

"אנתרופוקן - התינוק האחרון" מאת דן עוגן, הוצאת ספרי ניב, לרכישה לחצו כאן.

ריקי ברוך

אתונה וספרטה בחיי רופא עיניים ישראלי, הרצח המשולש במכון הסודי וככה סתם ספר שירים

אתונה וספרטה בחיי רופא עיניים ישראלי מאת פרופ' גיורא טרייסטר

בספר "אתונה וספרטה בחיי רופא עיניים ישראלי" מאת פרופ' גיורא טרייסטר שיצא לאור בהוצאת ספרי ניב, יוצאים הקוראים למסע מרתק, שמחבר בין חוויות יוצאות דופן של שליחות, רפואה, אקדמיה ועשייה צבאית וביטחונית בארץ ובעולם.

דרך עיניו של אדם שחי חיים לא שגרתיים מגולל פרופ' טרייסטר את סיפורו של רופא שהצליח לשלב בין שליחות לאומית, קריירה רפואית פורצת דרך, ואידיאליזם שלא נכנע לתכתיבי המציאות.

אחת התחנות המרכזיות בספר היא השליחות בכורדיסטן העיראקית בה סייע גיורא למוסד הישראלי. בתנאים קשים של סיכון מתמיד נדרש לשלב בין עבודתו כרופא לבין פעילות חשאית למען מדינת ישראל. השליחות הזאת התגלתה כאחת החוויות המשמעותיות בחייו בה נדרש להתמודד לא רק עם אתגרים רפואיים, אלא גם עם פעילות ביטחונית דחופה עליה קיבל הרופא ציון לשבח מראש המוסד מאיר עמית.

כורדיסטן הייתה זירה מורכבת. באמצעות כתיבה ישירה ומפורטת מעביר גיורא את המתח והדרמה שחווה באותם ימים לצד הערכה עמוקה כלפי העם הכורדי שתמיכתו בישראל ממשיכה גם כיום. מנהיגה לשעבר של כורדיסטן העיראקית מסעוד בארזאני היה נער נחמד בן 20 שאהב לשהות ולעקוב אחר העבודה במרפאה ובבית חולים שדה שהקים גיורא במקום.

לאחר כורדיסטן הגיע תורן של שליחויות בשוודיה בה המשיך לשלב בין תפקידו כרופא לבין סיוע למוסד. הספר מתאר כיצד נדרש לנצל את כישוריו הן כרופא והן כאדם בעל תבונה דיפלומטית כדי לקדם משימות ביטחוניות. בשוודיה מתאר גיורא את האתגר במעבר בין העולמות ממדינה מוכת קונפליקט כמו כורדיסטן לסביבה המנומסת והמסודרת של אירופה וגם שם לא חסרה דרמה.

תפקידיו הצבאיים של פרופ' טרייסטר זכו לנוכחות בולטת בספר. אחד משיאי הקריירה שלו היה שירותו כרופא בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים. תפקיד שמילא בלב לבם של קרבות ומבצעים צבאיים. גיורא מתאר כיצד תפקד לא רק כרופא, אלא גם כחבר לוחם שמלווה את חבריו לשדה הקרב בפעולות תגמול שונות.



במלחמת ששת הימים היה גיורא כאמור בשליחות בכורדיסטן וחגג את כיבוש ירושלים והכותל המערבי עם הצוות שלו בהרמת כוסית קוניאק בראש הר גבוה לא רחוק מבית החולים שדה שהקים באזור.
בהמשך במלחמת יום כיפור שירת כרופא אוגדתי בצפון תעלת סואץ בקו טסה-בלוזה. התקופה הזאת הייתה רוויית אתגרים: חיילים פצועים, קשיים לוגיסטיים ודרישות אינסופיות מצד הכוחות בשטח.
לאחר המלחמה היה שותף בהקמת אוגדה חדשה בצה"ל ושרת בתפקיד כפול הן כרופא אוגדתי וכמג"ד גדוד רפואה (גר"פ) חדש שהקים בקשיים רבים.

ספרו של פרופ' גיורא טרייסטר הוא לא רק אוטוביוגרפיה, אלא גם מסמך היסטורי חשוב בו מוארות פינות פחות מוכרות בסיפור הישראלי. הוא מספק הצצה נדירה לעולמות של רפואה, צבא ושליחויות ביטחוניות עלומות ומשאיר את הקוראים בתחושת השראה עמוקה.

פעילותו הביטחונית לא הפריעה להתקדמותו במסלול הרפואי והאקדמי. פרופ' גיורא טרייסטר היה פרופסור מן המניין בחוג לרפואת עיניים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, מנהל מחלקת העיניים במרכז הרפואי שיבא, מנהל מכון העיניים של מכבי/אסותא, מנהל המכון האוניברסיטאי לחקר מחלות העיניים והמלחמה בעיוורון, מייסד ונשיא החברה הבינלאומית לחבלות עיניים שבמסגרתה ארגן 13 כינוסים בינלאומיים ממומבאי הודו ועד קנקון מקסיקו, חבר נבחר של "היכל התהילה האמריקאי" לרופאי רשתית העין וגם הצליח לשלב קריירה רפואית ענפה זאת בשירות רב שנים בצבא קבע שכללה תפקיד רב חשיבות של רופא ראשי של גייסות השריון. השכלתו המקצועית הייתה רחבה ופורצת גבולות. נקודות ציון מעניינות שהרכיבו את מומחיותו הבלעדית של פרופ' גיורא טרייסטר היו בין היתר גילוי חומר חדש שהופרש מקשתית העין כבסיס לכל הטיפות הפרוסטגלנדיניות בהן משתמשים היום להורדת לחץ העין במחלת הגלאוקומה. הוא למד בלונדון והביא לארץ את הטכניקה החדשה בזמנו של שימוש באקספלנט וקריו (הקפאה) בניתוחי רשתית. בין השנים 1976-1975 השתלם לאורך שנה בארה"ב וגולת הכותרת של פעילותו כמנתח עיניים לאחר השתלמות זאת הייתה הכנסתו לישראל של ניתוח הויטרקטמיה - הרחקת זגוגית העין, שהיה אז ניתוח נדיר גם בעולם והציל מאות פצועי עיניים מעיוורון.

פרופ' גיורא טרייסטר: "מדינת היהודים העברית שהוקמה ב־1948 לאחר מלחמת שחרור קשה שגבתה 6,000 קורבנות צעירים ממשיכה עד היום להיות סימביוזה בין אתונה וספרטה שנעה כמטוטלת בין היותה מדינת איכות ותרבות שהעם שמאכלס אותה נקרא 'עם ההייטק' לבין מדינה נרדפת על ידי אויבים שמונים מאות מיליוני מוסלמים שמאיימים להשמידה ושנלחמת ברציפות על חייה עד עצם היום הזה. ככל אזרחיה לא יכולים גם הרופאים לעסוק במקצועם בלבד ועליהם לשרת בצבא ובכוחות הביטחון ככל אזרח אחר. שמו של הספר משקף את הדואליות שעמדה במרכז חיי - בין הצד האקדמי, הרציונלי והתרבותי של אתונה לבין הצד הלוחמני והמעשי של ספרטה. בספר אני מתאר כיצד שני העולמות האלה השתלבו בחיי והובילו אותי להשפעה משמעותית בתחומים שונים".

איש מופת

ספר מרתק!

"אתונה וספרטה בחיי רופא עיניים ישראלי" מאת פרופ' גיורא טרייסטר. הוצאת ספרי ניב, 317 עמודים. מחיר לצרכן 88 ₪ להשיג באתר ההוצאה או באתר הספרים הבינלאומי אמזון.

הרצח המשולש במכון הסודי מאת ד"ר יהושע גוזס

"הרצח המשולש במכון הסודי" מאת ד"ר יהושע גוזס בהוצאת ספרי ניב, הוא ספר מתח מרתק שעלילתו מתרחשת באחד המכונים הביולוגיים הסודיים והדמיוני בשם "מרעין בישין".

עובדי המכון הביולוגי הסודי וגמלאיו שראו את מודעות האבל הוכו בתדהמה. שלושה גמלאים שנפטרו ביום אחד היה אירוע חריג מאוד בכל קנה מידה וברור היה לכולם שלא יכול להיות שזה אירוע אקראי ששלושה מדענים בכירים לשעבר מהמכון קופצים אל מותם באותה שעה, כל אחד מביתו. בחדרי הקפה בכל המחלקות נפוצו כל מיני ספקולציות - ברית התאבדות, המלמ"ב (הממונה על הביטחון במשרד הביטחון), השב"כ, ה־CIA ותיאוריות מופרכות נוספות.

נערכה חקירת משטרה בעקבות מוות מוזר זה. החקירה שללה את האפשרות לברית התאבדות וקבעה שהיה זה רצח.
הספר עוסק בחקירת עובדי המכון הסודי שהיו מסוכסכים עם העובדים שקפצו אל מותם. במהלך החקירה מתגלות שחיתויות של שימוש לרעה בכספי ציבור וגם נחשף טרור תעסוקתי בו התעללו המנהלים בעובדים באופן שיטתי לאורך זמן. בסופה הגיעה החקירה למבוי סתום וברור היה שהרוצח היה אחד העובדים שהתעללו בו, אבל לא הצליחו למצוא את זהותו של הרוצח ורק לאחר כ-10 שנים התברר מי היה הרוצח.

ד"ר יהושע גוזס קיבל דוקטורט בביולוגיה ממכון ויצמן למדע בשנת 1979, השתלם בבית הספר לרפואה של הרווארד ובמכון סקריפס שבלה הויה, קליפורניה. לאחר שלוש שנות השתלמות החל לעבוד במכון הביולוגי בנס-ציונה - אחד המכונים הסודיים ביותר במדינה. ד"ר גוזס עבד במכון זה כמדען בכיר בביולוגיה במשך כ-22 שנה. רוב עבודת המחקר שלו התרכזה בחיידק האנתרקס. במהלך עבודתו במכון הביולוגי חשף ד"ר גוזס שחיתות, אבל ככל חושפי השחיתות בישראל במקום לקבל פרס נרדף והוחרם.

דר’ גוזס: "כל הסיפור בספר זה הוא דמיוני לחלוטין, אבל אין ספק שלשם כתיבת הספר הסתייעתי בניסיוני ובחוויותיי במכון הביולוגי בנס-ציונה".

"הרצח המשולש במכון הסודי" מאת ד"ר יהושע גוזס. הוצאת ספרי ניב, 172 עמודים. מחיר לצרכן 86 ₪ להשיג באתר ההוצאה ובחנויות הספרים המקוונות.

ככה סתם -שירים מאת אלישע נקר

אָנוּ רְגוּעִים, מֻנְּתָה וַעֲדָה לְחֵקֶר הָאֵרוּעִים.
בְּרֹאשָׁהּ עוֹמְדִים שׁוֹפְטִים מְכֻבָּדִים.
הִיא לָנוּ מַסְקְנוֹתֶיהָ תַּגִּישׁ,
אָנוּ עַם רָגִישׁ וְלֹא אָדִישׁ.
אָנוּ רַק מֻטְרָדִים
מִי יִבְדֹּק אֶת הַשּׁוֹפְטִים.

שירים נוקבים, כנים, ביקורתיים ומטלטלים על המציאות – זו שבחיינו וזו שבמוחנו – נאספו לקובץ זה מאת אלישע נקר. נקר אינו מתבייש לנקוט עמדה ביחס לנושאים שנויים במחלוקת, והוא עושה זאת ביד אומן, עם חריזה משובחת, הומור מושחז ואמירות לא שגרתיות.

אֱמוּנָה וְאֵמוּן
הָאֱמוּנָה תָּמִיד בַּסְּבִיבָה
הָאֵמוּן הוֹלֵךְ וּבָא
הָאֱמוּנָה עִוֶּרֶת,
הָאֵמוּן נוֹהֵג אַחֶרֶת.

הָאֵמוּן מוּבָן
וְלֹא בִּזְכוּת מִצְווֹת קִים.
בְּעוֹד הָאֱמוּנָה לְלֹא מִצְווֹת
הִיא אִי-אֵמוּן בַּדָּתוֹת.

הָאֵמוּן זָמִין לַכֹּל
הֶעָבָר יוֹצְרוֹ אוֹ מְבַטְּלוֹ.
הָאֱמוּנָה זְקוּקָה לִתְפִלּוֹת
וּלְסִפּוּרֵי נִסִּים וְנִפְלָאוֹת.... (עמוד 42 בספר)

בין השירים: האבן, השוליים, שיט תענוגות" אמונה ואמון, ככה סתם, ועדת חקירה, זה לא חלום, התמונות שעל הקיר, נפלאות התבונה, מצלמות אינן דומעות ועוד....

אלישע נקר, יליד עיראק, עלה לארץ בגיל 3 וכבר 70 שנה מלווה את ארצו, שביחס אליה נכתבו רבים משיריו.

"ככה סתם" מאת אלישע נקר, ספרי ניב, לרכישה לחצו כאן

המלחמה - 50 שנה למלחמת יום הכיפורים , חרבות ברזל- לבבות שבורים, והנקמה לובשת פראדה - ספרים בהמלצה חמה

 

חרבות ברזל, לבבות שבורים מיכאל בר־זהר

מלחמת ישראל בציר הרשע

"ליאור וחמישה בחורים הסתתרו בשיחים. הם שהו שם שבע שעות. סמוך להם המשיכו המחבלים לשרוף את מכוניות קורבנותיהם, והפכו את שטח המסיבה והשמחה לסצנה מתוך "התופת" של דנטה.

אבות, אמהות, אחים ואחיות, שהוזעקו על ידי קריאות טלפוניות היסטריות מבניהם ומבנותיהם, חששו מהגרוע מכול. הם נחפזו לבתי חולים, הזעיקו חברים, התקשרו למשטרה, לצבא, לרשויות, והכול ללא תוצאות.
היכן היו כוחות ההצלה? היכן היו סיירות הקומנדו האגדיות, יחידות המשטרה הנבחרות, חיל האוויר? היכן היה צה"ל האדיר, הצבא החזק במזרח התיכון?" מתוך פרולוג)

בימים אלו רואה אור "חרבות ברזל, לבבות שבורים" מאת פרופ' מיכאל בר-זהר, ספר נוקב, שדי לקרא את כותרתו ולהביט בתמונת הכריכה כדי להבין מה טמון בין דפיו של הספר.

התחלתי לכתוב את הספר הזה ב־8 באוקטובר 2023, לאחר לילה ללא שינה, כותב בר-זוהר במבוא לספר. ראיתי בערוץ בינלאומי את הזוועות ביישובי עוטף עזה, ולשם שינוי, את ההפגנות הרועשות בזכות החמאס בבירות העולם.

ידעתי שיש מי שיזייפו ויעוותו את הפרק הסוער הזה בהיסטוריה על ידי שקרים וחדשות כוזבות, בגלל רגשות קיצוניים, קנאות נבערת, שנאה עיוורת של אחדים והערצה טיפשית של אחרים. חשתי שתפקידי הוא לומר את האמת אודות אותם מאורעות מטלטלים שזעזעו את העולם. אבל לומר את האמת עכשיו, היום, לא בעוד שנה או שנתיים או חמש. עכשיו.

ההיסטוריה יכולה לחכות שנים עד שרוב העובדות האמיתיות יצאו לאור ויהיו זמינות לחוקרים. אבל הספר הזה לא יכול לחכות. חדשות כוזבות וסיפורים שקריים מציפים את התקשורת, את האוניברסיטאות, את המוחות של פתאים צעירים ופעילים בוגרים.

בעת שכתבתי את הספר הזה רציתי שהקוראים שלי יעקבו אחר המאורעות בדיוק כמו שעקבתי אני, ינשמו את האווירה, יחיו את החודשים הדרמטיים האלה לצדי, יחושו את הכאב, הנחישות, המאבק הפנימי וחשבון הנפש של הישראלים. ניסיתי לכתוב את האמת. ניסיתי להיות אובייקטיבי, אך לא ניטרלי. איש לא יכול להיות ניטרלי. לעולם לא. (בר זוהר מתוך המבוא לספר)

הספר ואני

בזמן שאני כותבת שורות אלו חזרו בתחילת השבוע  3 חטופות מאותה שבת שחורה!

גם אחרי שהכרתי את חלק מהתיאורים הקשים, הפרסומים והאירועים הקשים, ונגע בי המחיר הכבד ששלמה אוכלוסייה גדולה של אזרחים, אידיאליסטים - מלח הארץ, וטובי החיילות והחיילים שישבו באותה שבת על משמרתם ונרצחו בדם קר, חוויתי מחדש את אותה חוויה מטלטלת, הכאב, הדמעות והכעס הבלתי נגמר שיש בי כלפי כל האחראים לפשלה הנוראית הזו שגבתה מחירים שאין להם אח ורע בהיסטוריה היהודית מאז קום המדינה.

יש לי משפחה גדולה בעוטף עזה, לאורך כל השבת ההיא, כאשר חדירות הרחפנים למושב נתיב העשרה לא פסקו ומחיר הנרצחים עלה, היו כולם צפונים בממדים מצפים להודעה שהסכנה חלפה. במושב אחר ולא הרחק משם נפגע ישירות ביתה של אימי הקשישה בת 93, מרקטה שנפלה בפתחו. גם אמא בגילה המתקדם, כמו כל משפחתי הגדולה במושב נתיב העשרה - הפכו למפונים מחוסרי בית לאורך חודשים ממושכים, וחלקם אף בחרו שלא לשוב עד היום.

הספר "חרבות ברזל, לבבות שבורים" שהוא פיסת היסטוריה שנכתבה בזמן אמת, מנוסחת בהתאם לדעותיו של הכותב ולא תמיד מצטלבת עם עובדות שהתרחשו בפועל. הספר כתוב יפה, והייתי ממליצה לכל היהודים המתגוררים מעבר לים וחיים שם על סיר הבשר הרחק מרצף אזעקות, פיגועים, מניפולציות שלטוניות של מנהיגי המלחמה,  לקנות בדחיפות את הספר כדי לקרא את המסמך המצמרר הזה ולהעביר אותו לשכניהם הלא יהודים כדי שיבינו מי התוקף האכזר ומי הנתקף מאז אותה שבת.

אני לא יכולה לומר שנהניתי מהספר. אני בהחלט יכולה לומר שכאבתי, בכיתי , כעסתי ועדיין כועסת מאוד ומשננת שוב ושוב במוחי את השאלה "איך זה קרה לנו"? וכמה יקר מחיר היוהרה של כל מי שגרמו לנו לחוות את הטרגדיה הבלתי גמורה הזו. עד מתי נאבד עוד ועוד חטופים שנמקים במנהרות העזה באין תנאים ובסבל שאין מילים לתארו. אני כועסת על המנהיגות שאינה מתרכזת בעשייה הקיומית הזו ולא מוצאת נחמה גם לא באחרית הספר שה"עלילה שלו" פתוחה והיסטריה של השוכנים לאורך כל גבולות ישראל נכתבת בימים אלו מחדש.  

פרופ' מיכאל בר-זהר היה חבר כנסת ויו"ר ועדת החינוך והתרבות, דובר משרד הביטחון, מרצה באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת אמורי שבארה"ב. בר-זהר השתתף בארבע מלחמות ישראל. הוא הביוגרף הרשמי של דוד בן-גוריון ושל שמעון פרס וכתב למעלה מ-35 ספרי תעודה, כעשרה רומנים, תסריטים ושני מחזות. ספריו תורגמו ליותר מ-30 שפות. בר-זהר קיבל את פרס סוקולוב, פרס האקדמיה הצרפתית, פרס בן-גוריון, פרס ראש הממשלה, האות הגבוה של נשיא בולגריה ותואר אביר לגיון הכבוד הצרפתי.

"חרבות ברזל, לבבות שבורים" מאת מיכאל בר־זהר, ידיעות ספרים לרכישה לחצו כאן.

המלחמה - 50 שנה למלחמת יום הכיפורים מאת ניסים משעל

הייתי בת 16 כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים באותה שבת באוקטובר 1973. זוכרת את עצמי יושבת בחדר לומדת למבחן בהיסטוריה שהיה אמור להתקיים למחרת ולא התקיים מעולם. בשעה 14:00 נשמעה אזעקה מפתיעה ואני ניגשתי לתריסים התבוננתי בחצר המשק וניסיתי להבין למה.

הרבה זיכרונות מלווים אותי מהמלחמה הזו. 

אצלנו במושב התגייסנו כל בני הנוער ולקחנו אחריות על משקי החקלאות של כל מי שהוקפץ בצו 8 ולא חזר  חודשים רבים גם אחרי הפסקת האש.

דקה לפני אותה שבת שחורה של השבעה באוקטובר (2023) ציינו כאן 50 שנה למלחמה ההיא שגבתה מאתנו מחירים כבדים לנוכח מומנט ההפתעה שהיה טרגי עוד יותר בשבת שלמחרת.

מעולם לא השתחררנו מהמלחמה ההיא, זו שנגעה באימת הקיום היהודי, כדבריו של המשורר חיים גורי. כל מי שחי אז זוכר את האזעקה ההיא, שבשתיים בצהריים פילחה את דממת יום הכיפורים והִכתה מדינה שלמה בהלם. הכול השתנה אחרי אותה מלחמה, שהחלה בהפתעה איומה והסתיימה כנגד כל הסיכויים בניצחון מוחץ בשתי החזיתות ' מצרים וסוריה.

"הכל היה ידוע, גלוי וחשוף – ולמרות זרת, מדינת ישראל נפלה קורבן לתרגיל הטעיה שביצע נשיא מצרים אנואר סאדאת. הסימנים שמצרים וסוריה עומדות לפתוח במלחמה הלכו והתרבו מיום ליום. התצפיות הצה"ליות הבחינו בתגבור משמעותי של כוחות האויב, בהצטיידות באמצעי לחימה ובהצבתם לאורך תעלת סואץ.

הדיווחים המודיעיניים העידו על כוננות גבוהה בשני הצבאות ועל אימונים שמאותתים על כוונה לפתוח במלחמה. חוסיין מלך ירדן הזהיר אישית את גולדה מאיר מפני המלחמה המתקרב. סאדאת אף הודיע מעל כל במה אפשרית כי זו כוונתו וכי הוא מוכן להקריב מיליון חיילים מצרים למען החזרת סיני.

יום לפני פרוץ המלחמה היועצים הרוסים, שאימנו את צבא מצרים בהפעלת הנשק הסובייטי, עזבו במפתיע. ולמרות כל זאת, ההערכה של אגף המודיעין נשארה כשהייתה: סבירות נמוכה למלחמה.

ראש אמ"ן, אלי זעירא, וקציניו הבכירים דבקו בהערכה שאין שום סיכוי למלחמה ושכל ההיערכות המצרית המוגברת היא חלק מתרגיל צבאי. התרגיל הצבעי המצרי אכן התרחש, אלא שמתוכו יצאה מצרים למלחמה.

לא רק מישראל הסתיר סאדאת את כוונתו האמיתית, אלא גם מצבאו. רק שלושה ימים לפני המלחמה עודכנו מפקדי הארמיות שמדובר במלחמה ולא בתרגיל. למחרת עודכנו מפקדי הדיוויזיות, ורק יום אחד לפני המלחמה עודכנו גם שאר המפקדים. גיחת צילום שבוצעה יום לפני המלחמה חשפה היערכות חסרת תקדים בצדה השני של תעלת סואץ: טילים הוצבו על משגרים, כוחות ארטילריה, שריון וחי"ר קודמו לעבר התעלה, ציוד צליחה וגשרים מתקפלים רוכזו תחת רשתות הסוואה.

הכתובת לא רק הייתה על הקיר – היא נפרסה לאורך עשרות רבות של קילומטרים. הכל העיד על הכנות מובהקות למלחמה."

נשמע לכם מוכר?

צילום חנניה הרמן

" בפתיח לספר כותב ניסים משעל: 

השתתפתי במלחמת יום הכיפורים כצנחן באזור תעלת סואץ. ראיתי את זוועות המלחמה, את ההרוגים, שמעתי את צעקות הפצועים, חשתי את ההלם שפקד את כולנו וכעבור תקופה קצרה חלחלה בתוכנו עוצמת המחדל.

אני זוכר גם רגע אחד של תקווה כשנשלחנו לאבטח את השיחות להפסקת אש בין ישראל למצרים בקילומטר ה-101. ראיתי מקרוב את המשלחת הישראלית, בראשותו של אלוף אהרן יריב, ואת המשלחת המצרית, בראשותו של גנרל מוחמד אל-גמאסי. גל של שמחה הציף אותנו, כל כך רצינו שהכל יסתיים ונוכל להשתחרר הביתה.

לאחר השחרור התחלנו להבין את התוצאות הרות הגורל של המלחמה: ההרוגים והפצועים, התפקוד הכושל של מדינאים ומצביאים שהנהיגו את המדינה ובהם האמנו ובטחנו, הצלקות שנותרו בגופנו ובנשמתנו. ראינו איך הקונצנזס הלאומי בכל הנוגע לביטחון ישראל בכלל, ולמלחמות בפרט, נסדק, וסימני שאלה רבים ריחפנו מעל ראשינו.
ואז החלו גלי המחאה שהובילו חיילי המילואים, ובראשם מוטי אשכנזי, שתבעו את התפטרותן של ראש הממשלה גולדה מאיר ושל שר הביטחון משה דיין." 

חטיבה 14 בסיני (מקור צילום לא ידוע)

במלאת 50 שנה למלחמה שטלטלה את ישראל, בחרנו להתמקד בתיעוד הכרונולוגי שלה ממרחק הזמן. בעזרת מסמכים, פרוטוקולים, דוחות מודיעיניים, תחקירים צה"ליים, עדויות משטחי הלחימה, הקלטות מחדרי הפיקוד, יומנים, ארכיונים, ישיבות ממשלה וישיבות קבינט, ביקשנו לחזור לאותה מלחמה שכל מי שחי בתקופתה עדיין נושא עמו את זיכרונותיה.

יותר מ-2,500 חללים גבתה המלחמה, יותר מ-7,000 פצועים, כ-300 שבויים, 16 שמוגדרים עד היום כנעדרים ועשרות אלפי משפחות שחייהן השתנו לעד.

מדינת ישראל מעולם לא שבה להיות אותה מדינה שהיתה ערב מלחמת יום הכיפורים. היא הסתיימה אמנם בניצחון ישראלי, אך הותירה אחריה טראומה לאומית וצלקת כואבת. צלקת בת 50 שנה.

מצאתי את האלבום כמסמך חשוב שאלמלא יצא דקה לפני אותה שבת שחורה של השבעה באוקטובר והיה מגיע לידי כל מי שאמור היה להיות מופקד על בטחוננו בצמרת צהל ובצמרת המדינית- אולי הייתה נחסכת מאיתנו אותה טרגדיה שאנו מתנהלים בתוכה כבר כבר למעלה מ475 ימים.

"המלחמה - 50 שנה למלחמת יום הכיפורים" מאת ניסים משעל, ידיעות ספרים,  לרכישה לחצו כאן

הנקמה לובשת פראדה מאת לורן וייסברגר
ואולי אחרי שסקרתי מעל שני ספרים נוקבים, פוצעים וכואבים לכל ישראלי באשר הוא, אקח לי רגע של מציאות לפיה יש בעולם גם חיים אחרים שלא מכירים את הצרות שלנו ועסוקים בזוטות ונקמות

הכול מוכן להשקה החמה ביותר של העונה:
לאטה גדול (עם שני סוכר)? יש.
מעיל טרנץ' של גוצ'י (זרוק ברישול על גב הכיסא)? יש.
דרישות שערורייתיות ולא הגיוניות? ברור שיש.

חלף כמעט עשור מאז שאנדי סאקס התפטרה מהעבודה ש"בחורות היו מוכנות למות בשבילה". בגיל שלושים היא עורכת מגזין אופנה מצליח להפליא ועובדת בשיתוף פעולה הדוק עם חברתה הטובה אמילי, עוד ניצולת "ראנוויי". והדובדבן שבקצפת – אנדי פגשה את אהבת חייה: מקס הריסון, נצר למשפחת מדיה אגדית; מצליחן, מפוצץ בביטחון עצמי ונראה כמו דוגמן הלבשה תחתונה.

נראה שחייה עלו על המסלול הנכון, אם רק תצליח לא להיתקל במירנדה פריסטלי, הבוסית מהגיהינום שלה לשעבר. אבל ייתכן שהמזל הפסיק להאיר לאנדי פנים. מירנדה פריסטלי היא לא מסוג הנשים שמתחבאות מאחורי הקלעים.
היא חזרה... והיא שטנית יותר מאי־פעם.

הנקמה לובשת פראדה  הוא שילוב של הומור, אופנה וחיים אמריקאים אופייניים המתוארים היטיב בעלילת הרומן הנהדר הזה. 

נהניתי לחוות שעות של בריחה מהמציאות היומיומית שלנו כפי שסקרתי מעל.

ספר נהדר, קריא, סוחף, מצחיק, כלילי לקריאה.

ממליצה מאד.

לורן וייסברגר היא מחברת רב־המכר #1 של "הניו יורק טיימס", השטן לובשת פראדה, שעובד לסרט שובר קופות בכיכובן של מריל סטריפ ואן האת'וויי. ספריה של וייסברגר תורגמו לארבעים שפות ונמכרו ביותר מ־13 מיליון עותקים ברחבי העולם. היא בוגרת אוניברסיטת קורנל ומתגוררת בקונטיקט עם בעלה ושני ילדיה.

"הנקמה לובשת פראדה" מאת לורן וייסברגר. ידיעות ספרים, לרכישה לחצו כאן

ריקי ברוך

כל הדרך עד אלי - ספר שירים חדש מאת לילה-לאה גמליאלי

 

בתחילת השבוע הגיע לידיי ספר השירים "כל הדרך עד אלי".

פתחתי את הספר והתיישבתי מול המסך בצפייה דרוכה לקראת שובן של הצעירות שנחטפו בשבעה באוקטובר. ושרדו את התופת. 

דקות אחר כך שהתרכזתי בקריאה, פגשתי בספר אישי-נשי שנגע בי בבטן, בראש ובלב ושלח אותי לרגעי מחשבה גם לפני השינה. 

רָצִיתִי לְסַפֵּר לְךָ
שֶׁהָרֹב הַמֻּחְלָט
שֶׁל יוֹמִי
הוּא
יְלָדִים
בִּשּׁוּלִים
כְּבִיסוֹת
תַּחְתּוֹנִים
אֵין לִי נִשְׂגָּבוּת
אֶלָּא בְּתוֹכָם
וְכָל זֶה
רָאוּי
לִהְיוֹת
שִׁירָה

​

הכתיבה של לִילה-לאה גמליאלי מגיעה מתוכה ומתוך חווית האימהות לארבעה ילדים בת זוג ואישה בעולם. במפגש עם האיש, הילדים והחיים נדלקים ניצוצות, נוצרת חוויה משמעותית, משנה ומגבשת עצמיות. הכתיבה מתרחשת במרחב שבין הידיים העסוקות במלאכות הבית ובילדים לבין הראש הממריא אל מחוזות אחרים.

לִילה משוחחת עם הגדרות, תפיסות ותפקידים של נשיות ומחפשת בהם את הפתח והמוצא להיות האישה שהיא. בהסכמה לזוגיות ולאימהות מוצאת לִילה את הדרך לגילוי התשוקות והמאוויים העמוקים ביותר שלה. דווקא על האישה, שמילאה את "טופס הנורמליות" עד תומו - התחתנה, הביאה ילדים ורכשה מקצוע - מונחים האישי והפוליטי, העולם וסידרו החדש.

מִתַּחַת לִדְחִיסוּת בֶּחָזֶה
לְחָלָל שֶׁבַּבֶּטֶן
בַּחֹשֶׁךְ שֶׁל הַנַּרְתִּיק
מְחַכֶּה לִי
בַּיִת.

שישה שערים לספר השירים האישי וכל כך אוניברסלי כמו גם שמו - "כל הדרך עד אלי". 

גם כשפער הגילים ביני ובין הכותבת ניכר בהוויית החיים, מצאתי את עצמי מזדהה, חוברת למילים, מפרשת את עצמי במחשבות וכל כך רוצה לקבל את האמיתות שמתומללות לשורות מבלי שאפול לרגעי העצב.

יש ממש בנשיות 

יש באימהות עצב

ויש בהן המון שמחה גם כשהדרך לשם מאד ארוכה. 

"...מָה יָכֹלְתִּי לְהַגִּיד?

שֶׁלְּפָחוֹת שְׁנָתַיִם

אֲנִי מְנַסֶּה

לְהַתִּיר

סְבָכִים וְשַׁלְשְׁלָאוֹת

לְשַׁכְנֵעַ אֶת הָאַגָּן

שֶׁמֻּתָּר לוֹ לָנוּעַ

בְּחָפְשִׁיּוּת,

לְשַׁקֵּם כָּנָף פְּצוּעָה

לִנְשֹׁם

לְהַאֲמִין

שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ שָׁמַיִם

שֶׁמְּחַכִּים לִתְעוּפָה שֶׁלִּי."

השיר "עפה על עצמי", שאחריתו מצוטטת מעל, הוא אחד השירים שגרם לי להזדהות מוחלטת ולאמונה שתמיד ובכל גיל אפשר לחזור ולחדש מעוף ולהגיע למקומות חדשים.

הספר הנפלא מעוטר בתצלומי דמויות שכל דמות היא יצירת אומנות מעשה ידי המשוררת ובזכות עצמה.

הספר נוגע, מעז, מיישר מבט למציאות מבלי להתייפייף ומכאן כוחו והשראתו.

הספר נשאר אצלי לצד המיטה כדי שבכל שעה שאצטרך אוכל להזכיר לי מי אני - עבר-הווה עתיד.

ומה בהמלצה?

בטח ובטח שלכל אם ואישה באשר היא ומאידך גם לכם הגברים יש מה להשכיל בין השורות.

"כל הדרך עד אלי" מאת לילה-לאה גמליאלי, הוצאת אש קטנה 77,  עריכה אפרת מישורי לרכישה לחצו כאן

ריקי ברוך

"אליעזר והגזר" יוצא במהדורה חגיגית ומחודשת

"אליעזר והגזר" יוצא במהדורה חגיגית ומחודשת - לרגל 60 שנים ליציאתו הראשונה לאור

ספר הילדים הקלאסי "אליעזר והגזר" אשר יצא לאור לראשונה בשנת 1964, יוצא עתה במהדורה חדשה עם איורים מרהיבים של המאיירת הילה מעוז, המעניקים לסיפור המוכר נופך רענן ועכשווי.

"אליעזר והגזר" נחשב לאחד מאבני היסוד של ספרות הילדים הישראלית. הספר, שנכתב על ידי הסופר והמשורר לוין קיפניס, מספר על שיתוף פעולה משפחתי שמוביל להצלחה משותפת. המסר הפשוט אך האוניברסלי של הספר נוגע בלבבות קוראים בכל הגילאים. מאז יציאתו לאור לראשונה בהוצאת שמואל זימזון מבית ספר לכל, הספר הפך לרב־מכר ולחלק בלתי נפרד מתרבות הילדות בישראל.

הייתי בגיל 6 כאשר הספר ראה אור לראשונה. גדלתי עליו ואני זוכרת עד היום את הפעילות היצירתית שעשינו בגן הילדים במושב עם הגננת ורדינה שכמעט ואין כיום גננות שכמותה.

המחזנו את העלילה והיא הפכה לנכס צאן ברזל בילדותינו שלנו ובכל הדורות הבאים אחרינו.

ילדי שלי שהם בעשור הרביעי לחייהם, גדלו על הספר כמוני וכמותם נהנים ממנו גם כל נכדי. 

השבוע כאשר הגיעה המהדורה החדשה לסיקור והתרשמות, ישבתי עם נכדתי בת השלש רובין, קראנו, המחזנו צחקנו ואחר כך גם שרנו את השיר. הספר החדש-ישן העניק לנו זמן איכות ושמחה גדולה.

לוין קיפניס, מהיוצרים הבולטים והמשפיעים בספרות הילדים העברית של המאה ה־20, כתב מאות שירים, סיפורים וספרים שהעשירו את עולמם של ילדים לאורך דורות. עד היום הם נלמדים בבתי ספר ומשמשים השראה גם למאיירים ולסופרי ילדים.

מהדורת 2025 מביאה איורים חדשים ומרגשים של הילה מעוז, המאיירת הידועה ביכולתה להפיח חיים בטקסטים קלאסיים באמצעות סגנון ייחודי ועשיר בפרטים. האיורים החדשים במהדורה זו משמרים את הקסם של הסיפור המקורי, תוך הוספת רובד עכשווי שמושך גם את עיניהם של הורים ומחנכים.

לצד זאת, איוריה של פזית מלר דושי משנת 1986, שהפכו לאייקוניים בזכות חום, צבעוניות ודינמיות שמזוהים עימם עד היום. המהדורה המחודשת מצליחה לכבד את המסורת האיורית שהותירה פזית מלר דושי אשר איירה את "אליעזר והגזר" בשנת 1986, ובו בזמן להעניק לסיפור פרשנות חדשה המתאימה לרוח הזמן.

המהדורה החדשה של "אליעזר והגזר" לא רק מחייה את הסיפור הקלאסי, אלא גם מהווה הזדמנות להעניק לילדים של היום חוויית קריאה מרתקת ומעשירה. הטקסט המוכר, בשילוב איורים חדשים, יוצר חיבור מחודש לדורות חדשים של קוראים. הספר משמש כהזמנה להורים, לילדים ולמחנכים לגלות מחדש את הסיפור האהוב וליהנות מחוויה ויזואלית ורגשית מיוחדת.
כריכה קשה, 88 שקל.


"אליעזר והגזר" מאת לוין קיפניס, איור ועיצוב הילה מעוז, להשיג באתר ברשתות ובחנויות הספרים הנבחרות.

ריקי ברוך

שעוני נוכחות רומן חדש לסופר יואב אבני

 

""חזרנו!" ועל רקע מחיאות הכפיים ובחיוך מהוקצע הכריז המנחה: "מייד יצטרפו אליי חברי הפאנל, שינתחו את חמשיר הנבואה השבועי שכותבת עבורנו האחת והיחידה," הוא הביט בציפייה מעלה, אל המסך הענק התלוי באולפן, שהבהב וריצד עד שהתייצבה במרכזו דמות פלטינה ארוכת שיער ועצמות לחיים. "מה שלומך?" שאל את בת שיחו.

"נהדר," התמוגגה על רקע מחיאות הכפיים, וקולה, המוכר כל כך לבועז, היה דבש פרחֵי הדרים חשמליים ולא ניכר בה כל מאמץ סרק להיראות או להישמע אנושית.

"לפני שאזמין את השאר, האם תוכלי להקריא לנו את הנבואה החדשה? כמו תמיד, לפני הפרסומות בחרתי שורה אחת מתוכה: 'בֵּין הַסִּיבִים עוֹלִים שְׁלוֹשָׁה' - נפלא ומסקרן כהרגלך - אבל הרי כדאי לקרוא את כל החמש, לא?"

"כדאי מאוד," הסכימה, ולאחר כחכוח מדויק ומתוזמן דקלמה את חמשירה:

"מִישׁוֹר הַזְּמַן אֵינוֹ מִישׁוֹר,

צְבָעָיו אֵינָם לָבָן/שָׁחֹר.

בֵּין הַסִּיבִים עוֹלִים שְׁלוֹשָׁה,

שִׁמְרוּ נַפְשָׁם בְּבַקָּשָׁה.

תַּפְקִיד לָהֶם לַחֲזֹר."

"יִשְׂרָאֵיי!" הודה המנחה למערכת הבינה המלאכותית, "ה־AI של המדינה!" (מתוך פרק ראשון בספר)

"בועז, מה בדיוק עבר לך בראש כשאמרת דבר כזה? ועוד בשידור?! תמלא אחר הוראות המאבטחים ותארוז חפצים אישיים."

כשבועז מזומן לשיחת פיטורים נזעמת בחברה שבה עבד במשך שנים בפיתוח יִשְׂרָאֵיי, המוכרת גם כ"AI של המדינה", הכול במשרדו המוכר והנוח נראה לו כמו "חפץ אישי", אפילו הדלת. החלון. האוויר. הזמן שחלף. הוא מושלך החוצה לעת עֶרֶב, אל שממת אזור התעשייה ללא טלפון, חסַר רכב, ואם עליו לנחֵש בקרוב מאוד גם נטול זוגיות. העתיד הופך למאיים ומדאיג.

 

אלא שאז הוא נתקל בשלישייה שמעוררת בו דווקא תהיות לגבי העבר: שוטרת שאיבדה את זיכרונה בשנות ה־ 80 ואולי טוב שכך, גנדרן צרפתי מן המאה ה־ 19 , ורועה צאן תנ"כי, לבוש שריון ועוטה ציצית. בועז חייב לבנות מבראשית את חייו המתפרקים מול עיניו, אך הוא סקרן לפענח מדוע הגיעו השלושה דווקא אליו – כאן ועכשיו.
מהו התפקיד המיועד להם? והאם גם לו יש כזה? ככל שקורות חייהם מתבהרים, נותרים בידי בועז שלושה קצות חוט וניסיון אחד בלבד להשחילם יחד, דרך לולאת זמן אחת. בחברתם, הופך ההווה מפתיע מרגע לרגע.

יש משהו בסיפורי הייטק שעם השנים מעוררים בי יתר סקרנות אולי בזכות העובדה שמרבית שנות הקריירה שלי התמקדו בתחום החינוך וההוראה הרחק מחיי ההייטקסטים המכורים ומחוברים למשרה ולמקום העבודה כאילו אחד הם. (ראה בני הצעיר!)

השבוע הגיע לסיקור ספרו החדש הסוחף והמרתק של יואב אבני-"שעוני נוכחות". 

רצף של תעלומות, דמויות וחמשירים גדשו את הספר וריתקו אותי לעולם שהידע שלי אודותיו דל מעצם גילי ועיסוקיי האחרים.

אהבתי את הספר מאד. הוא הכניס לרגעי הקריאה שלי רעננות בצורת דמויות מפתיעות והוויה שעוררה בי סקרנות לדעת אודותיה עוד יותר.

שעוני נוכחות, הרומן החדש של יואב אבני, עובר בעדינות ובתחכום ממשרד ההייטק המקובע אל חיי העיר המסחררים, ויש בו תעלומה ומתח, דמיון ומציאות, ואהבה בלתי צפויה – ארוכת שנים וחדשה.

למדתי ונהניתי מאד!

ממליצה בחום!

יואב אבני (נולד ב-24 לנובמבר 1969) הוא סופר, מנחה כותבים ומתרגם. זוכה פרס גפן על ספריו "הרצל אמר" ו-"החמישית של צ'ונג לוי", מחבר רב המכר "שלושה דברים לאי בודד". לראיון אישי לחצו כאן

"שעוני נוכחות" מאת יואב אבני, הוצאת כתר, לרכישה לחצו כאן

ריקי ברוך

הלביאות מטהראן מאת מרג'אן כמאלי

שנתיים חלפו מאז שקראתי את ספרה הראשון של מרג'אן כמאלי החנות למכשירי כתיבה בטהראן, השבוע כשהגיע ספרה החדש - "הלביאות מטהראן" ייחלתי לעצמי שאהנה לפחות כמו אז. לשמחתי נהנתי עוד יותר! 

"התמונה האחרונה שחקוקה בזיכרוני מהחיים ההם היא תמונה מטושטשת ומעורפלת של בית האחוזה, בלוויית קול הבכי של אמא שלי בזמן שהתרחקנו מהמקום.

בלילה הראשון בדירתנו שבמרכז העיר, אמא שלי ואני התגלגלנו לרצפה מהמזרן שעכשיו נאלצנו לישון עליו יחד. היא נעצה מבט ברצפה. "אלי, חשבת פעם שיבוא יום ואמא שלך, הצאצאית של נאסֶר אַ־דין שָׁאה, תגור בשכונת עוני?"

עדיין ניסיתי אז להבין את המוות של אבא שלי. "בהתחלה זאת היתה סתם הצטננות, נכון? הכורכום שפוררתי לו בתוך התה המתוק היה אמור להוריד לו את החום. למה זה לא קרה?"

"עשו לנו צֵ'שְׁם בָּד, עין הרע, אלי ג'וּן. הטילו עלינו קללה. זה הכול."

"כל כך הייתי רוצה שהוא יהיה כאן איתנו."

משפחתה של אלי בת השבע חיה בטהראן של שנות החמישים בנוחות רבה עד למותו בטרם עת של האב, אז נאלצות אלי ואמה לעבור לדירה זעירה במרכז העיר. השתיים נמצאות במלחמת הישרדות, ואלי משתוקקת לחברה שתקל את בדידותה.

"היו רק מעט דברים שהסעירו אותי יותר מהמחשבה שאהיה תלמידה ואמצא חבֵרה. רציתי ללמוד הכול. רציתי להיות התלמידה הכי טובה שלמדה בבית הספר הזה אי־פעם. וחשבתי איך נלך לכל מקום יחד - החברה החדשה שלי ואני. נשחק בחמש אבנים כמו הילדות בשכונה. אולי דוד מסעוד ייתן לי כסף לקנות גלידה." (מתוך פרק ראשון בספר)

למרבה המזל, ביום הראשון ללימודים היא פוגשת את הומא מלאת שמחת החיים. בין שתי הבנות נקשרת ידידות אמיצה והן משחקות יחד, לומדות לבשל במטבח ביתה החמים של הומא, משוטטות בין הדוכנים הססגוניים של הבזאר הגדול וחולקות את שאיפתן להיות "נשים אריות" – לביאות. זאת ילדות קסומה בתקופה שלפני ההפיכה.

אולם כאשר ניתנת לאלי ולאמה הזדמנות לחזור לחייהן הבורגניים הקודמים, אלי מותירה את זיכרונות הילדות ואת חברותה עם הומא מאחור וכובשת לעצמה עמדת השפעה בתיכון הבנות הטוב ביותר בעיר.

שנים לאחר מכן, כשהומא שבה ומופיעה בעולמה של אלי, המפגש המחודש משנה את מהלך חייהן. עתה, בהתקרב נקודת הרתיחה הפוליטית באיראן, למעשה בגידה אחד יהיו השלכות עצומות.

על רקע סמטאות השוק גדושות התבלינים ואפופות הניחוחות של טהראן, רוקמת מרג'אן כמאלי ביד אמן סיפור על חברות ועל העצמה נשית.

 
כבר שנים שיש לי סקרנות לא מוסברת ללמוד ולהכיר יותר את אורחות חייהן של נשים מוסלמיות בכלל, ואת אורחותיהן של נשות איראן בפרט. משהו בסקרנות הזו ניכר לנוכח הדיסוננס שבהווייתה ודמותה של איראן לעומת אורחות החיים בה. 

"הלביאות מטהרן" הוא שם מדויק לעלילה של רומן היסטורי המתפרש על פני שלושה עשורים עתירי תהפוכות פוליטיות וחברתיות בבירת איראן כשבמרכזו קשר מפעים ומרגש על ידידות עמוקה, מחויבות בגידה וגאולה.

מסתבר איפה שהעצמה נשית אינה מצטמצמת לעולם המערבי. ברומן הסוחף והנוגע ללב, ניכרים ביטוי העוצמה הנשית כחוט המקשר את קו העלילה גם בנסיבות הבגידה והשלכותיה על השתיים.

ממליצה בחום.

מרג'אן כמאלי, בת להורים יוצאי איראן, שחייתה בטורקיה, באיראן, בגרמניה ובקניה, מתגוררת בבוסטון. ספרה הראשון, החנות למכשירי כתיבה בטהראן, תורגם לעשרים שפות והיה לרב־מכר בינלאומי.

 "הלביאות מטהראן" מאת מרג'אן כמאלי, ידיעות ספרים לרכישה לחצו כאן

רחל בעקבות אוצר המילים האבוד מאת לירז רז - ספר ילדים בהמלצה חמה

גדלתי את ילדי כמו גם את תלמידי לאורך 25 שנות חינוך, על טוהר וטהרת השפה העברית. עברית טובה היא ערך בזכות עצמו. לעתים אני מוצאת אותה משנה פנים, צורה ומשתנה לנוכח המציאות הצברית עד שגם האקדמיה ללשון עברית מתגמשת ומוסיפה מילים שלא נכונו לה/לנו בעבר.

השבוע הגיע לידי ספר ילדים חשוב - רחל בעקבות אוצר המילים האבוד, סיפור הלוקח את הילדים למסע בזמן בין סמטאותיה של ירושלים בשנת 1900 לתל אביב של היום, תוך כדי גילויים על תחייתה של השפה העברית, על משפחת בן יהודה ועל תחנות ילדותו של איתמר בן אב”י – הילד העברי הראשון. נינתו רחל שגדלה בתל אביב אוהבת לגלוש על גלים ולגלוש ברשתות החברתיות.

“שָׁלוֹם לָךְ רָחֵל, זֶה אֲנִי, סַבָּא-רַבָּא אִיתָמָר. אַתְּ יוֹדַעַת, גַּם אֲנִי הָיִיתִי פַּעַם יֶלֶד. כֵּן-כֵּן, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁכֻּלָּם פַּעַם הָיוּ יְלָדִים, אֲבָל אֲנִי הָיִיתִי הַיֶּלֶד הָעִבְרִי הָרִאשׁוֹן, וְהִגִּיעָה שְׁמוּעָה לְאָזְנַי מֵעָנָן מְחֻפָּשׂ לְגִ’ירָף, שֶׁאַתְּ רוֹצָה לְהַמְצִיא כָּמוֹנִי מִלִּים חֲדָשׁוֹת – אַךְ לִפְנֵי כֵן יֵשׁ לִי מְשִׂימָה חֲשׁוּבָה בִּשְׁבִילֵךְ: אֲנִי זָקוּק לְעֶזְרָתֵךְ לִמְצֹא אֶת אוֹצַר הַמִּלִּים הָאָבוּד שֶׁלִּי”.

 רחל מסתקרנת להמציא מילים בעברית. איתמר הסבא רבא מתגלה לרחל בחלום והם יוצאים תחילה למסע משותף לחפש את אוצר המילים האבוד של איתמר.
רחל פונה לעזרתם של הילדים ומזמינה אותם להמציא ולחדש מילים בעברית ולהפנותם לאקדמיה ללשון העברית במעטפה מבוילת וממוענת שמצורפת לספר זה.

חשוב לי לציין כי גם כאשר הספר ראה אור לפני למעלה משלש שנים, מקומו וחשיבותו תקפים יותר ויותר ככל שהשפה העברית מתפתחת לכיוונים חדשים בזכות הדורות החדשים לנולדים כאן. לראייתי, "רחל בעקבות אוצר המילים האבוד" הוא ספר היסטוריה חשוב לכל ילדי ישראל וברור לי שהספר שברשותי ילך עם נכדי הבכור לגן הילדים לשעת פעילות חשובה מעין כמותה (יותר משעה!)

הספר מתאים לילדים בראשית קריאה, הוא מסקרן מאוד, הרפתקני מעורר שיח עם ההורים, הסבים או הצוות בגן. 

לספר מצורפת מעטפה מבוילת וממוענת לאקדמיה ללשון העברית שמזמינה את הילדים להוסיף ולחדש מילים עבריות. (מעודד פעילות, סקרנות, יצירתיות ומאדיר את חשיבותה של השפה בקרב הילדים.)
ממליצה מאד!

לירז רז, גדלה למרגלות מצודת הים באשדוד, ובנערותה בקיבוץ הצופה אל הלבנון. בעלת תואר ראשון במדעי החברה ותואר שני בממשל. נשואה לפרופ׳ איתמר רז, נכדו הבכור של איתמר בן אב״י ונינו של אליעזר בן יהודה, אימא של רחל בת אבי רז, גיבורת הספר.

"רחל בעקבות אוצר המילים האבוד" מאת לירז רז, הוצאת ניב, לרכישה לחצו כאן

ריקי ברוך

רווח של חמש מאת טלי כהן צדק - ספר מדוייק ונוגע ללב במציאות הישראלית

 

תמיד יש לרווח סוף!

נתי מתכננת תוכנית כך שהבן שלה ישרת ברווח שבין המלחמות.

"הסתובבתי והתחלתי ללכת בחזרה הביתה. במהירות. העגלה קפצה על האבנים, התנדנדה מצד לצד ואיבדה שיווי משקל, אבל לא האטתי. דנה בכתה. לא עצרתי להרגיע אותה. דחפתי לה מוצץ והמשכתי לשעוט למטה, בירידה, באמצע הכביש, בדרך שעד לפני מספר דקות היתה יפה ועכשיו לא היתה יפה בכלל, מרימה את העגלה בידיים מעל בורות שלא היו שם קודם וגרמי מדרגות תלולים רק כדי לקצר במעט את הזמן הזה, של חוסר הידיעה, דרך הבית של אביגיל ודורי, דרך הבית של שני ואורי, עד הדלת שלנו, עם העציצים, עם שטיח הכניסה, לגלות שאתה לא שם.
עידוווו! צעקתי. עידוווו!"

"לא ישנתי באותו לילה, עידו. מתישהו, אולי בשתיים לפנות בוקר, פתחתי את הדלת שאני לא פותחת אף פעם בלי לדפוק, נכנסתי לחדר, הרטבתי את כף היד ברוק וקירבתי אותה לפנים שלך. ליד האף. ליד הפה. לבדוק שאתה נושם. אחת. שתיים. שלוש. אוויר. אחת. שתיים. שלוש. אוויר. כמו כשהיית תינוק. אולי זה מגעיל אותך, אבל החלטתי שאספר לך הכול."

כשעידו, בנה הבכור של נתי, מגיע לגיל שש־עשרה – מסתיים מבצע צוק איתן. היא בוחנת באימה את ההתנהלות החוזרת של מדינת ישראל אל מול האיום העזתי, ומבינה שהרווח הקבוע בין מבצע למבצע עומד להסתיים בדיוק כשהוא אמור להתגייס. היא יודעת שעידו יתנדב ליחידה קרבית, היא יודעת שאם יהיה מבצע תהיה כניסה קרקעית, והיא יודעת מה המחיר הנורא, הבלתי נסבל, שגובה תמרון בסמטאות עזה. עד לאן תרחיק לכת אם על מנת להגן על בנה? נתי לא מוכנה לעמוד מנגד. היא אוספת מידע, מבצעת את ההכנות הנדרשות, ומחכה לרגע הנכון – נחושה לממש את תוכניתה לגרום למדינת ישראל לצאת לפעולה צבאית שלא התכוונה לצאת אליה, ולהציל את עידו מהעתיד הצפוי לו.

נתי מדברת אל עידו בנה. ממרחק הזמן היא פונה אליו, מספרת לו מה עשתה ומנסה להסביר לו, ואולי גם לעצמה, למה. 
רווח של חמש נוגע בכנות ובאומץ בנושא אימהות בכלל, ובמדינת ישראל בפרט. הוא מתעמת עם שאלות מוסר, אתוס, גורל ואהבה. הספר זכה בפרס משכנות שאננים לפרוזה עברית לשנת תשפ״ד.

השבוע כששמות נוספים "הותרו לפרסום" וראיתי את אימו של אחד הנופלים, רק בן 19 במותו, מבכה את בנה עד אובדן חושים, "חזרתי" לסיפורה של נתי מזדהה עם חוסר האונים שמלווה את כל האימהות ששולחות את ילדיהן לצבא. 

"רווח של חמש" הוא רומן ישראלי נוקב, מטלטל, ומדויק מאין כמותו. 

במקביל לקריאה ולאמפטיה, חוויתי את קשת הרגשות שניסחה כהן-צדק בהתנהלותה של נתי. 

מציאות חיינו המאתגרת שבה וחוזרת באופנים שונים של מבצעים/מלחמות ואני לא יכולה שלא להתייחס לשבעה באוקטובר ולמחיר הכבד ששלמו כאן אימהות, אבות, ילדים, תינוקות, חיילים, חיילות ולא רק.

המדינה שלנו מאכלסת אימהות שהמחשבה על גורל-עתיד ילדיהן בנות כבנים כבר, בצאתן מחדר הלידה.

ספר מעולה, סוחף נוקב ומאד עצוב.

טלי כהן צדק ספרה הראשון ״בתוך הבטן של הדג״ יצא בהוצאת פרדס בתמיכת קרן קק״ל, זכה בפרס שרת התרבות לספר ביכורים ובמלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית.

"רווח של חמש" מאת טלי כהן צדק, הוצאת שתיים לרכישה לחצו כאן 

ריקי ברוך