מפעל העננים של גברת לילינבלום, ולטמייסטר, את חירותי וקיץ 69 - ספרים חדשים בהמלצה.

 

"מפעל העננים של גברת לילינבלום"  מאת עידו גפן

"מפעל העננים של גברת לילינבלום" ספרו השני של עידו גפן, הוא סיפור על עולם ההייטק הישראלי ועל מי שנשארים מחוץ לשעריו, על משבר האקלים ויחסי הפריפריה עם המרכז, על אישה אחת לא צעירה שסוף־סוף מעיזה לפרוץ את הגבולות בחייה, ועל הבן שלה המנסה למצוא את מקומו בעולם שלה ובעולמו שלו.

"נראה שרק על עובדה אחת לא היה ויכוח - שָׂרַי לילנבלום הופיעה בלב המכתש הגדול, שלושה ימים אחרי שנעלמה, יושבת על כיסא נוח, עם חלוק בצבע בורדו וכוס מרטיני ביד."
איש בעיירה הקטנה בדרום לא יודע לאן ומדוע נעלמה המורה המקומית לרובוטיקה, אבל שָׂרַי שותקת. היא ממשיכה לשתוק גם כשמתברר שבזמן שנעלמה המציאה מכשיר שהופך חול לעננים, וגם כשיזם בינלאומי מתחייב לשלם לה 20 מיליון דולר אם "מכונת העננים" שלה תמטיר גשם.
האם מדובר בטכנולוגיה פורצת דרך או באחיזת עיניים? לא ברור. כששרי מחליטה להקים סטארט־אפ שינסה לעמוד באתגר, בנה עילי נחוש לעזור ולהגן על הרוח היצירתית של אמו, אבל גם חושש שחלומותיה וסודותיה יגררו את המשפחה כולה לתהום כלכלית.

"מפעל העננים של גברת לילינבלום" הוא רומן חברתי מרתק המביא עלילה מסקרנת המתנהלת במדבר בעיירה דרומית קטנה, כתוב נפלא שמעניק חווית קריאה והשראה. 
בספרו השני עידו גפן ממשיך להלך על הגבול המטושטש שבין מציאות לחלום. בעדינות, רגישות והומור רך הוא רוקם סיפור יפהפה על משפחה ועל אהבה, על פשטות וקִדמה ועל פחדים וחמלה.

ספר נוגע ממליצה בחום. 

עידו גפן, יליד 1992, הוא דוקטורנט לקוגניציה באוניברסיטת קולומביה ומכון צוקרמן למדעי המוח בניו יורק. ספרו הראשון, חוף הים של ירושלים, תורגם לכמה שפות וזכה באהבת הקהל ובפרסים ספרותיים חשובים בארץ ובארצות הברית. 

"חץ מדויק, שלוח היטב היישר למקום שבו שומרים הקוראים חלומות, זיכרונות ואת מטח רסיסי הרגש שמעוררים בהם סיפורים טובים במיוחד."
- אריאנה מלמד, הארץ, על ספרו הראשון ״חוף הים של ירושלים".

 "מפעל העננים של גברת לילינבלום" מאת עידו גפן, כנרת זמורה מוציאים לאור, לרכישה לחצו כאן.

"את חירותי" מאת אפרים (זיגי) זינגר

בימים אלו ממש רואה אור  הספר "את חירותי" מאת אפרים (זיגי) זינגר.
הייתי אז בת 16. אני זוכרת היטב את אירועי מלחמת יום הכיפורים בה לקחתי חלק בעורף פעיל במסגרת העבודה במשקים במושב בו גדלתי וכמ"מית בגדנ"ע. 

שעת בוקר מוקדמת של ערב יום כיפור, 1973, יוצא חייל המודיעין אפרים (זיגי) זינגר מהבסיס ברמת הגולן לבית הוריו בכפר סבא, אבל ברגע האחרון הוא משנה כיוון ומחליט לעשות את החג עם חברתו שושי, בבסיס שבו היא משרתת בצפת. שם מתרחשת תפנית נוספת בעלילה: זיגי מתבקש להחליף את אחד החיילים במוצב החרמון. 48 שעות אחר כך ימצא את עצמו בשבי הסורי.

"רבים מהשבויים מספרים על תחושת השפלה. אני חייב להודות, שמעולם לא הרגשתי תחושה כזו. לרגע לא נתתי לעצמי להרגיש מושפל. שוב ושוב הזכרתי לעצמי: זה משחק שיש בו סוהרים, חוקרים ושבויים וכל אחד מהצדדים מבצע את התפקיד שהוטל עליו. לסוהר שמכה אותי אין שום דבר אישי נגדי. הוא רק עושה את תפקידו. בחלוקת הקלפים פשוט נפל בחלקי הקלף הכי לא נכון. גם בעיניים מכוסות, כשהקלצ'ניקוב מכוון לרקה, ידעתי שזה עדיין חלק ממשחק תפקידים. האופטימיות הנצחית הזו, הילדותית משהו, יחד עם הבנת כללי המשחק, שמרו עליי. ידעתי בביטחון שיש גם מחר, ואם לא מחר - אז מחרתיים. (מתוך פרק ראשון בספר)

שמונה חודשים יעברו עליו בכלא אלמאזה בדמשק, בתא אחד עם 28 שבויים, בתנאים קשים, תחת עינויים וחקירות, אבל הוא לא יאבד את התקווה והאמונה שהוא ישרוד, וישרוד טוב, ויחזור אליה. היא מצידה תתעד ביומנה – בטלטלה רגשית שנעה בין אי־הידיעה, אות החיים מהשבויים ומסע הדילוגים של מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר - את הפחדים, הציפייה והגעגועים לאהובה. כשיחזור, עם קטעי היומן שהחביא עבורה בקפל מכנסיו, תגיד לו: "ממשיכים מהמקום שבו הפסקנו". והם המשיכו ובנו חיים טובים ומלאים, שהשבי לא היה נוכח בהם, ובכל זאת ליווה אותם כצל.

כמעט 50 שנה אחרי, כשהם הורים לארבעה ילדים וסבים לשמונה, יוצאים זיגי ושושי למסע משותף, שבו לראשונה כל אחד מהם שומע את גרסתו המלאה של השני לאירועים. במקביל, מתכתבים זיכרונותיו של זיגי השבוי עם חייו של זיגי הבוגר. וכך חוזר אליו מראה דגל ישראל הבלוי מעל מוצב החרמון כשהוא צועד גאה כמנכ"ל הוועד האולימפי מאחורי הדגל המתנופף בגאון בטקסי הפתיחה של האולימפיאדות.
זה סיפור של שבי ומלחמה, אבל גם סיפור של אהבה, שמוכיח שאפשר לצמוח מהמקומות האפלים ביותר.

המון כוח, תקווה ואמונה חזקה ליוו אותי בקריאת הספר "את חירותי" הייתי אופטימית

ת עד דמעות. ארבע שנים אחרי שהתגייס ונפל בשבי, עשיתי אני בצבא בדיוק את אותו מסלול שהתחיל ב"תקופת המעבר, בבה"ד 15 ובקורס רושם ב' שבסופו ירדתי לשרות ב"אום חשיבה" בסיני ביולי 1977 שם שרתתי עד חתימת הסכם השלום עם מצרים. 

מלחמת יום הכיפורים חרוטה אצלי בגוף גם כשהייתי רק נערה צעירה מעורה ומעורבת בהכל. אצלנו במושב היינו כוח מוביל שלקח על עצמו לטפל בכל מה שהגברים המגויסים השאירו מאחות. 

חווית השבי של זיגי טלטלה אותי אישית. היומנים, הזיכרונות, ההתמודדות עם העינויים הקשים (הסורים אכזריים במיוחד) הקרב על החרמון - "העיניים של המדינה" והחזרה לחיים חדשים בתקווה שמה שהיה באלמזה נשאר שם, הפך לסיפור מרגש (לא רומן) השווה קריאה!

ממליצה מאוד!

אפרים (זיגי) זינגר, יליד 1954, בן יחיד להורים ניצולי שואה, שימש יו"ר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, היה שליח הסוכנות לבוסטון וכיהן במשך יותר מ־20 שנה כמנכ"ל הוועד האולימפי בישראל. במסגרת תפקידו עמד בראש משלחת ישראל לחמישה משחקים אולימפיים ומילא תפקידים בכירים בוועד האולימפי האירופאי והעולמי.

"את חירותי" מאת אפרים (זיגי) זינגר. כנרת זמורה מוציאים לאור, לרכישה לחצו כאן.

"ולטמייסטר" מאת יורם רוזנר

גל חום קטסטרופלי מתרגש על ישראל.
השריפות מכתרות גם את מושב אביצדק, שם גרים הפרופסור הצעיר דן גדרון ורעייתו אלינור. הוא - נוקשה וקמוץ מילים, בן לשושלת של גיבורי ופושעי מלחמה. היא - מראיינת טלוויזיה נבונה וחדת לשון. כשכביש הגישה נסגר, נתקע בביתם גם האסיסטנט של דן, בחור רך ונעים הליכות, המאוהב באלינור עד כלות.
כאשר האש מתקרבת ומאיימת להצית את הבתים, התושבים מתפלגים לשני מחנות עוינים: אלה התובעים הימלטות משותפת מהמושב ומולם אלה הנחושים להישאר. דן מבקש להתייצב בראש ולאחד את כולם, אלא שתושב אלים וכריזמטי - אסיר לשעבר ושמו סטאד – קורא עליו תיגר, משפיל אותו לעין כול ומשתלט על המושב.
בעוד אנשיו של סטאד אוכפים את מרותו בפלגנות ובאכזריות שרק כאוס מסוגל להנביט, מעטה גבריותו של דן נסדק - ותוכו הרך נגלה. האסיסטנט המהוסס הולך ומתקרב לפרופסור השבור, וזוכה להזדמנות להיות לגיבור בעצמו.

"נעמד מול השער וחיפש לחצן פעמון שיודיע על בואו. לשווא. חשב לאזור אומץ ולהסיט את הבריח ולהיכנס, אבל צל זז במלונה והעלה קול רטינה עמוק. אסף נרתע. ביקש להתקשר לפרופסור גדרון בנייד, אלא שבזמן שידו עשתה את דרכה אל הכיס נזכר שהפרופסור התקשר ממספר לא מזוהה. מה יעשה? הכניס את הידיים לכיסים וקרא, "פרופסור גדרון," ושוב, "פרופסור גדרון," ובכל פעם שקרא פלג גופו העליון השתחווה מעט קדימה, כאילו כדי להתקרב עוד קצת אל הבית. המתין — שום דבר. אז קרא שוב, אבל צריך לומר שהתבייש לצעוק חזק ובעצם יצאו לו מין צווחות כפותות. אם לוקחים בחשבון את המרחק אל הבית ואת החלונות המוגפים בשל החום, לא צעק מספיק חזק.
עמד אובד עצות, גם ככה הוא באיחור." (עמוד 12 בספר)

ספרו של יורם רוזנר הוא מופת של כתיבה חיה וגמישה, עתירת משחקי לשון, השתקפויות והשתקפויות שמנגד, גרוטסקות ורגעי חסד: יצירה עזה ומלאת חמלה, מצחיקה ומבעיתה, מותחת ומקורית. סיפור על גבריות ותשליליה, על כוח, חולשה וכל מה שאנושי.

הרבה חום, תרתיי משמע, יש ברומן החברתי של רוזנר, רומן משולש של ניצני גבריות.

בכתיבה קולחת רווית הומור לצד פחד וחמלה. אהבתי את הספר וגמעתי אותו באחת.

"הרומן של רוזנר בוער. האש שלו מעוררת ומפשיטה, מכלה ומתיכה; בחוּמה בני אדם עוברים את גלגול־הצורה הקשה מכולם - גלגולו של אדם בעצמו. והקורא, מהופנט אל הבערה, הולך ומתקרב אליה בלי משים עם כל עמוד שהוא הופך בספר המסעיר הזה."
עודד וולקשטיין

"ולטמייסטר" מאת יורם רוזנר, כנרת זמורה מוציאים לאור, לרכישה לחצו כאן.








"קיץ 69" מאת אלין הילדרברנד

גם כשקשה לי לרוב התחבר לרומן היסטורי, זכיתי הפעם לחוות קריאה אחרת. בימים אלו רואה אור הספר "קיץ 69" מאת אלין הילדרברנד בתרגומו של גיא הרלינג.

"אני אוהב אותך, אמא," טייגר אומר.

התגובה המתבקשת לטייגר היא גם אני אוהבת אותך, אבל במקום זה קייט אומרת, "אני מצטערת." היא מחבקת את טייגר כל כך חזק, שהיא מרגישה את הצלעות שלו מתחת לז'קט הקל שהוא לובש. "אני כל כך מצטערת, מתוק."

טייגר נותן לה נשיקה במצח ולא מרפֶּה מהיד ממש עד השנייה האחרונה. כשהוא נכנס לבסוף, קייט ממהרת להיכנס בחזרה למכונית. מבעד לחלון היא רואה את טייגר צועד לעבר הדלת הפתוחה. איש במדים חומים נובח עליו משהו, וטייגר מזדקף ומיישר את הכתפיים. קייט בוהה באצבעותיה, שלופתות את ההגה. היא לא מסוגלת להביט ולראות איך הוא נעלם." (מתוך פרק ראשון בספר)

ברוכים הבאים לקיץ הסוער ביותר של המאה העשרים, קיץ 1969!
ועבור משפחת לוין, זהו קיץ תזזיתי במיוחד.
מדי שנה ילדי המשפחה מצפים לבלות בבית ההיסטורי של סבתם במרכז העיר ננטקט. אלא שהשנה המציאות אינה משתפת פעולה.
בּלֵייר, האחות הבכורה שבבוסטון, בהיריון עם תאומים, ולא מסוגלת לנסוע. האחות האמצעית קירבּי, שנקלעה למערבולת של מחאות זכויות האזרח ונחושה בדעתה להיות עצמאית, מחליטה לעבוד בקיץ במרתה'ס ויניארד. הבן היחיד, טַייגֶר, הוא חייל שנשלח לווייטנאם. וג'סי בת השלוש־עשרה מרגישה פתאום כמו בת יחידה, מרותקת לבית עם סבתהּ הלא מתַקשרת ואִמה המודאגת, שכל אחת מהן מסתירה סוד מטריד.
הקיץ הולך ומתחמם, וג'סי ומשפחתה חווים תהפוכות דרמטיות שישנו את חייהם לעד.

אלין הילדרברנד, ילידת 1969, מסצ'וסטס, היא סופרת אמריקנית שכל ספריה הופיעו ברשימות רבי־המכר של הניו יורק טיימס. בעברית ראו אור ספריה תאומות זהות והזוג המושלם. הילדרברנד ניצלה את חמישים שנותיה כדי לכתוב עשרים ושלושה רומנים ולגדל שלושה ילדים באי ננטקט.

"סיפור סוחף, משעשע, נועז, על משפחה מלוכדת אחת בקיץ אמריקני איקוני!"
-מגזין פיפל

"אי־הבנות, סודות ובחירות שגויות עושים את הרומן החצוף והממכר הזה לקריאת חובה!"
-לייבררי ג'ורנל

ברומן ההיסטורי הראשון שלה, אלין הילדרברנד זוכה שוב בתואר 'מלכת רומן־הקיץ'.

"קיץ 69" מאת אלין הילדרברנד, כנרת זמורה הוצאת ספרים, לרכישה לחצו כאן

ריקי ברוך