פילים בגינה, חסדים קטנים, לראות את הים והגופה בספרייה - ספרים חדשים בהוצאת עם עובד.

 

פילים בגינה מאת רומית סמסון

בימים אלו רואה אור הספר פילים בגינה מאת רומית סמסון בהוצאת עם עובד. 

"לוסי בלעה ביס גדול, הניחה את המזלג ליד הצלחת, הושיטה אל שירה את כף ידה והניחה אותה על לחייהּ. "את לא נראית נורא,״ אמרה, "ואת העיגולים השחורים סיוון תסתיר לך בקלות עם קצת קרם בסיס וקונסילר, תוסיף לך סומק וליפסטיק, תאמיני לי שתהיי יותר יפה מאושרית. אבל למה העיגולים? את לא ישנה קצת יותר טוב עכשיו?"
שירה משכה בכתפיה. "לא יודעת. קצת,״ אמרה, "כמה שנים של שינה טובה צריך בשביל למחוק עיגולים שחורים? אוהדי מתעורר כמעט כל לילה ובא לישון איתנו. לא שזה מפריע לי, את יודעת שאני רגילה.״
"לא רק שאת רגילה,״ פסקה לוסי, "את גם אוהבת את זה. השאלה היא מה הוד מעלתו אומר?" לוסי לגמה לגימה ארוכה של קפה בהיר, הצלחת הגדולה שלפניה כבר כמעט התרוקנה." (מתוך פרק ראשון בספר)

בעבר התעמתו שניהם בבית המשפט, ובלי כפפות: שירה היועמ"שית של העירייה ואלעד שייצג את התושבים, אבל כבר אז התייחסו זה לזה מעבר לתפקידיהם במשפט. כיום אלעד עבר צד, וכסגן ראש העיר הוא מתוודע אט־אט לכל סודות המערכת, גם לאפלים שבהם. הקשר ביניהם מתהדק, אף שיהיה קשה מאוד לממש אותו: אם ירצו להקים יחד משפחה – הוא, הרווק, והיא האם לשלושה – יצטרכו להתגבר לא רק על הרגלי הרווקות שלו אלא גם על האובדן הגדול שחוותה עם ילדיה. חברו הטוב של אלעד מפקפק בסיכוייהם, וגם חברותיה של שירה דואגות לה ומעלות ספקות, וברקע כוחות חזקים מנסים להטות בכל דרך את תוצאות המכרז של העירייה ואינם מהססים לשלוח רמזים מאיימים אליה – ודווקא אל מוקד כאבה.

רומית סמסון, ילידת 1962, נולדה בקריית שמונה וגדלה בנצרת עילית. עורכת דין במקצועה ועובדת כבר כ-25 שנה בשירות המשפטי בעיריית נתניה, וכיום המשנה ליועצת המשפטית של העירייה. נשואה, אם לארבעה וסבתא לאחת, מתגוררת בכרכור

"תגלית ספרותית" ו"סינדרלה ספרותית" הכריזו המבקרים על רומית סמסון עוד בספרה הראשון, ושופטי פרס ספיר העניקו לה על המטבח האחורי את הפרס לספרי ביכורים.

הרבה דינמיקה ומעברים בין זמנים מאפיינים את הספר פילים בגינה. כמו קודמו המטבח האחורי הספר נוגע ועצוב, מאוד אנושי עד מהפנט (את הקורא) ומנוע ממנו להפסיק ולקרא עד הסוף.

"פילים בגינה" מאת רומית סמסון, הוצאת עם עובד, לרכישה לחצו כאן.

חסדים קטנים מאת הת'ר גודנקאוף
האם די בטעות אנוש אחת טרגית להסיט חיים שלמים ממסלולם?
אלן היא עובדת סוציאלית מסורה ששמה הטוב הולך לפניה. עשרות משפחות חבות לה תודה, והתובעים המחוזיים נועצים בה מדי שבוע כדי לדעת את מי יש להרחיק ממשפחתו, מי מסוכן לילדיו ומי זקוק לתמיכה. משפחתה שלה מבולגנת ככל המשפחות, בעלה מאמן את קבוצת הנוער המקומית, וילדיה המתוקים מעירים אותה בשאגות בכל בוקר. בחלומותיה הפרועים ביותר לא דמיינה שכל זה יילקח ממנה ברגעים אחדים, שצו הרחקה ימנע אותה מלראות את אהוביה, שעמיתים ומכרים ידונו בעניינה המשפטי בכובד ראש.
בו בזמן...

"חודשים אחרי המשפט, קארן, המפקחת שלי, ג'ו ואפילו בעלי — לא היו מוכנים להקשיב עוד לדיבוריי הבלתי פוסקים אשר לחשדותיי. "הפתולוג לא אמר שהפציעות עולות בקנה אחד עם נפילה כתוצאה מתאונה?" שאל אדם כשהעליתי את חשדותיי בפעם המיליון בערך. ניסיתי להסביר שהפתולוג היה מותש מעבודת יתר באותה תקופה, ושיצא לו שם של מי שבוחר במוצא העצל בקביעת ממצאיו. אדם לא גילה אהדה. "אלן", אמר, "את תהיי חולה מזה בסוף. את מוכרחה להפסיק להתעסק בילדה הזאת. את היחידה שעושה את זה". (מתוך פרק ראשון בספר)

ג'ני בת העשר למדה להיזהר מעובדות סוציאליות. בחייה הקצרים היא נדדה בין מוטלים מרופטים לחניונים שכוחי אל. אביה שותה ונעלם מדי שבוע, ואימהּ נטשה אותה לפני שנים, אך שניהם עדיפים ממשפחות האומנה שייעדה לה מחלקת הרווחה. חששותיה מתגשמים כשאביה נעצר והיא מוצאת את עצמה באוטובוס בנסיעת לילה אל קצה הארץ, נתונה למבטי העוברים ושבים, חשופה ומבודדת. הדבר האחרון שהיא רוצה הוא להיפגש עם עובדת סוציאלית.
המפגש המקרי בין השתיים – שעולמן קורס באחת ועליהן לשרוד בקור רוח רגע אחר רגע – מזמן להן רגעים של חסדים קטנים.

"ג'ני התחילה לאכול בשתיקה — היא לא הייתה בטוחה מתי היא ואביה יאכלו את הארוחה המלאה הבאה. בעוד שמונה שעות הם ַ בטח י ְחלקו שקית צ'יפס ומקל בשר מיובש. בטנה הייתה מלאה עד אפס מקום ולשונה סמיכה מרוב סירופ. אביה לא הפסיק לדבר על איווה ואיזה יופי הולך להיות שם, על "ג'ון דיר" שמשלמים חמישה עשר דולר לשעה ועל איך הם יעברו לגור בדירה, אבל רק לזמן קצר. ברגע שיסתדרו, הם יעברו לבית, עם חדר משלה וחצר. ג'ני רצתה לשאול אם תהיה פינת אוכל קטנה לארוחות הבוקר. זה נשמע נעים וחמים, פינה קטנה במטבח וסביבה חלונות שטופי שמש. אבל בטנה כאבה, והיא לא רצתה שיחשוב שהיא תומכת בתוכנית בשום מובן. היא ליקקה את אצבעותיה הנוטפות סירופ, זו אחר זו. "מתי אנחנו יוצאים?" שאלה מתוך קבלת הדין". (מתוך פרק שני בספר)
רומן מרגש ורב־עוצמה שאינו מרפה לרגע, על אימהוּת וצדק ועל ערעור הביטחון בחסדים הקטנים, המובנים מאליהם.

אהבתי את הספר מאוד, מצאתי את עצמי דומעת ומזדהה עם הכאב, העצב מילא אותי וקרב אותי לדמויות. ספר נוגע, רגיש ומרגש. ממליצה בחום. 

"חסדים קטנים" מאת הת'ר גודנקאוף, תרגום שאול לוין, הוצאת עם עובד, לרכישה לחצו כאן






לראות את הים מאת יוסי סוכרי
שתי נשים ושני גברים מקבלים יום אחד בשורה שמשנה את חייהם מן היסוד. איך יגיב כל אחד מהם? קירה, סטודנטית לתאולוגיה בקיימברידג' שרגילה להצליח בכול ובלי שום עזרה, עומדת למבחן שלא התנסתה בו מעולם; גבריאלה, שעוד מגששת את דרכה בסצנת המוזיקה של תל אביב, מנסה למצוא בבשורה שקיבלה משמעות נוספת; ז'אן מישל, כדורסלן עבר שנחלץ מחיי עוני בפריז אל ליגת הכדורסל הטובה בעולם, יודע שתהילתו כבר מאחוריו ותוהה אם יצליח להתמודד עם מה שבפתח; ואילו רון, עורך דין תל־אביבי שכל חייו התחבט בשאלות קיומיות ומוסריות, יתמודד עכשיו עם השאלה הגדולה מכולן.

"היא החלה צועדת באיטיות לעבר דירתה, מתאמצת לנוד בראשה לתלמידים ולתלמידות שבירכו אותה לשלום. כאשר ראתה כעבור חמש דקות את פרופסור איימיס, ניסתה להשפיל את מבטה כדי שלא תבחין בה. אבל פרופסור איימיס כבר התקדמה לעברה בהליכה זקופה שהדגישה את גובהה ואת רזונה, וכשהתקרבה כדי מטרים אחדים ממנה אמרה לה, בלא להבחין בדבר ממה שעובר עליה: "היי קירה, בדיוק חיפשתי אותך, מה שלומך? את הולכת להיות עוזרת הוראה שלי, תמיד רציתי עוזרת הוראה כמוך. מבריקה ומעמיקה. כבר דיברתי על זה עם ראש החוג. בשנה הבאה את תהיי בקטגוריה אחרת לגמרי." קירה הסיטה את שערה השחור מעיניה, הרימה את פניה המושפלות, שהיו לבנות מתמיד, וחילצה מעצמה בכוח מלמול: "תודה רבה... פרופסור איימיס," ובליבה זחלו המילים: רק לא קטגוריה אחרת לגמרי. אלוהים, בבקשה, תעשה שהיא טועה". (מתוך פרק ראשון בספר) 

גיבוריו של הספר הזה, כל אחד ממקומו, מגילו ומניסיון חייו, עסוקים בשאלה מה עשו בחייהם עד כה ומה עוד ירצו לעשות. האם תשנה הבשורה את מסלול חייהם או שהם ישובו לשלוט בו? לבסוף הם יגיעו לבוסטון, ושם תלווה אותם ג'יין האוסטרלית - עדיין אין לדעת עד מתי ולאן בדיוק ומי מכולם יראה את הים.

יוסי סוכרי, הוא סופר ישראלי. היה כדורסלן בצעירותו בנבחרת הקדטים של ישראל ובנבחרת הנוער של מכבי תל אביב. למד בחוג לפילוסופיה ובמכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים באוניברסיטת תל אביב. במהלך השנים לימד במוסדות שונים: במכללה למנהל, בצלאל, קמרה אובסקורה, אוניברסיטת בן-גוריון ובית הספר לאמנויות מנשר. מרצה לפרנסתו בחברות ובארגונים. פרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאים פוליטיים, מדיניים וחינוכיים בעיתונים שונים, בעיקר בעיתון הארץ.זוכה פרס ברנר ופרס ראש הממשלה, מעז להתמודד עם נושא אוניברסלי מן החשובים שיש ומאיר אותו ביד בוטחת מחמש זוויות בלתי נשכחות.

"לראות את הים" מאת יוסי סוכרי, הוצאת עם עובד לרכישה לחצו כאן






הגופה בספרייה מאת אגטה כריסטי

אני אוהבת ספרי מתח וברגע שאני מתחילה לקרא כבר קשה לי להפסיק והכל הופך שולי ולא חשוב.

"מצחה של גברת בנטרי התקמט בשנתה. משהו מטריד הסתנן לתוך החלום, משהו שאינו בעיתו. צעדים במסדרון, צעדים חפוזים ומוקדמים מדי. אוזניה האזינו בלי ידיעתה והמתינו לצלצול החרסינה של כלי התה, אך הכלים לא הצטלצלו.
נשמעה הדפיקה על הדלת. מעומק חלומה אמרה גברת בנטרי: "יבוא". הדלת נפתחה — עכשיו יישמע קרקוש הווילונות המוסטים.
אבל טבעות הווילון לא קרקשו. מתוך האפלולית הירקרקה נשמע קולה של מרי — קול מתנשף, היסטרי: "אוי, גברתי, אוי, גברתי, יש גופה בספרייה".
ואז, בפרץ יבבות, יצאה מרי מהחדר בריצה". (מתוך פרק ראשון בספר)

בוקר אחד מוצאים קולונל בנטרי ואשתו גופת צעירה בלונדינית בספריית ביתם. היא לבושה שמלת ערב יפה ומאופרת בכבדות. מיהי האישה הזאת? כיצד הגיעה לספרייה שלהם? וכיצד מותה קשור לגופת נערה אחרת, שמתגלה כעבור זמן קצר במכונית שרופה?
גברת בנטרי מזעיקה את מיס מארפל לפתור את התעלומה, לפני שהלשונות הרעות בכפר יתחילו לרנן.

"הגופה בספרייה", אחד מספריה הנודעים והאהובים של אגתה כריסטי, ראה אור במהדורות רבות ועוּבד לטלוויזיה כמה פעמים. אגתה מרי קלאריסה כריסטי (1890 –1976) הייתה סופרת ומחזאית בריטית, שהתפרסמה בעיקר בשל עשרות סיפורי הבלשים שכתבה. היא חיברה 78 רומנים בלשיים, רומן ריגול אחד, 19 מחזות והרבה סיפורי מתח קצרים.
נוהגים לכנותה מלכת ספרי המסתורין, ותפוצת ספריה בעולם עצומה: 78 ספריה תורגמו ל-44 שפות ונמכרו בכ-2 מיליארד עותקים, המקנים לה את שיא גינס במכירות לסופר. בשנת 1971 הוענק לכריסטי תואר אבירות מתאם מסדר האימפריה הבריטית.

אוהבת את אגטה כריסטי וקוראת אותה שנים. ללא ספק היא אשת המתח בספרות ואין מי שישווה לה בתחום. קראתי את הגופה בספרייה בעודי שבויה ומרותקת. ללא ספק עוד סיפורת מתח של אגטה, במיטבה!

"הגופה בספרייה" מאת אגטה כריסטי, תרגום מיכל אלפון, הוצאת עם עובד, לרכישה לחצו כאן























ריקי ברוך