עד שתדעי לכתוב אהבה, הגורם הבלתי סביר, קרדיט וסיפורים מבית הקפה - ספרים חדשים בהמלצה חמה.

עד שתדעי לכתוב אהבה מאת גבריאלה אביגדור-רותם
קיץ אחד בחייה של ילדה בת כמעט שבע, בקיבוץ צעיר בדרום הארץ. קיבוץ ללא עץ וללא צל, שמקימיו, חלוצים מדרום אמריקה, שעלו ארצה ב־1949, הקימוהו על אדמת לס בהירה, קרוב מאוד לרצועת עזה ולעיר אשקלון, שנקראה אז בפי כול מג'דל־אשקלון.

"ראשונה יורדת מעל הנדנדה ברגליים נוקשות. אני שונאת אותך, היא אומרת לה, אני לא אתנדנד עלייך יותר בחיים! הנדנדה שסיימה להסתחרר ולשחרר את השרשראות הקלועות, נעה־נדה, חורקת־לוחשת, ממש מתחנפת. ראשונה נעתרת, מתיישבת על הקרש, מטה גופה לאחור ומרימה רגליים עד שהיא אופקית אל מול שמים הנעים קלות כאילו כל השמים עשויים עננים. האוויר מתחת לגוף מתנדנד וזז והאוויר מעל לגוף רך ורוחף, מזל שאבא של רותי בנה את הנדנדה הזאת לבית־ילדים בגלל שהוא עובד בנגרייה." (מתוך פרק ראשון בספר)

הילדה ששמה "ראשונה", בהיותה הילדה הראשונה של הקיבוץ, היא סקרנית, דעתנית ועצמאית. בשל תכונותיה אלו ובשל דמיונה העשיר, שניזון מקריאה של ספרים לגילה ושלא לגילה, ובשל המציאות החברתית המורכבת שבה היא חיה, היא נקלעת לפרשה של ניסיון בריחה וגנבה לכאורה, ומאמציה להיחלץ מהפרשה רק מסבכים אותה יותר.

הרומן עד שתדעי לכתוב אהבה, שטמונים בו פרטים מחייה של הסופרת גבריאלה אביגור־רותם, מוגש לנו דרך תודעתה ושפתה של הילדה ראשונה. זו בוראת עבורנו מציאות המושפעת מגיבורי ספרות ילדים וממשפטים תמוהים של חברים, מעברית גבוהה ונמלצת של ספרים מתורגמים ומזו השגויה והמשובשת של הילדים ושל חברי הקיבוץ. וגם מאור הסנוורים של הקיץ ומסיוטי הלילה בבית הילדים ומשלל חוויותיה של ראשונה.
ראשונה מתנסה בקנאה, במבוכה, בעלבון, בתחרותיות, ברגשות אשמה, ומגלה שהאהבה עוברת לפעמים כמו פרפר מפרח לפרח, וכנראה שייקח זמן עד שתדע לכתוב אהבה.

גבריאלה אביגור־רותם, שקנתה לעצמה משכבר מוניטין של סופרת משובחת, העושה פלאות בשפה העברית, מתמודדת כאן, לראשונה בקריירה הספרותית העשירה שלה, עם תקופת ילדותה, שהיא גם תקופת ילדותה של מדינת ישראל. בית הילדים בקיבוץ הבדיוני שלה, הוא בית גידול גם לילדי הקיבוץ, שהוריהם חיים בו בנפרד מהם, וגם ל"ילדי חוץ"; ילדים שהגיעו לקיבוץ בעל כורחם, ממשפחות הרוסות, ממקומות ומרקעים שונים, ואחד מהם, שכתר עוקצני מעטר את ראשו, נופל קורבן לאי־הבנות ולדעות קדומות.

גם הורי שלי היו ממקימי קיבוץ מיד עם שחרורם מהפלמ"ח. אחותי הבכורה סמדר היתה הבת ראשונה של קיבוץ בית גוברין הדרומי ותמונתה התנוססה על גבי עיתון "למרחב" של אותן שנים. התחברתי לספר ממקום אישי. אהבתי את העלילה גם אם הייתה דמיונית מביאה סיפורים מרגשים, שאינם רחוקים מאותה מציאות של אותם שנים ואולי גם בשל כך הרגשתי חלק ואמפטיה גדולה לסיפור.

הכתיבה קולחת, נוגעת ומקדמת עניין. אהבתי.

"עד שתדעי לכתוב אהבה" מאת גבריאלה אביגדור-רותם, פרוזה-מקור, הוצאת כנרת זמורה דביר. לרכישה לחצו כאן.

הגורם הבלתי סביר מאת מיכל לוי-שלו

"התיק הזה מקולל," אמר לבסוף בקול סדוק. "כל מי שנוגע בו נפגע, מת... גם אני שילמתי מחיר אישי יקר. התקרבתי מדי, לא ראיתי דברים..."
איש לא שיער בנפשו שהסרקופג, ארון הקבורה הנדיר והיפהפה שקיבל מוזיאון בניו יורק בהשאלה מרשות העתיקות הישראלית, יטמון בחובו סוד אפל ומצמרר. במהלך שיקוף פשוט בשדה התעופה, נפתחת קופת שרצים של הסתרות ושקרים השולחים זרועות הרחק אל העבר.
מיהי הגופה המסתורית בארון הקבורה המרהיב, וכיצד הגיעה לשם?

מה שמתחיל עבור רב פקד שולי ברזני, ראש הצוות ביאחב"ל, כהסחת דעת מחקירת פשע מאורגן, הופך עד מהרה לתעלומה מסובכת ותובענית. ראיות שהתקררו זה מכבר, כתבי חידה עתיקים, מאבקי אגו ויוקרה ואמיתות היסטוריות המבקשות לראות אור, אך מוסתרות היטב תחת תלי־תלים של הטעיות; כמרים, אקדמאים, הוזים ומטורפים, נזירות, שודדי עתיקות ובחורה אחת צופנת סוד — כולם מציפים ומסחררים את שולי וצוותו. ככל שהחקירה מתקדמת ושולי מתקרב עד כדי אובדן האובייקטיביות, כמעט, נדמה שהסרקופג על רזיו הרבים, רק הולך ומתרחק ממנו...

"פרנק עיין במהירות במסמכים. "סַרְקוֹפָג אבן, ארון קבורה עתיק מהמאה הרביעית לספירה," מילמל תוך כדי קריאה. אחר כך בדק את הגודל והמשקל. "קרוב לשלושה טון! חתיכת קבר." תמונות מודפסות של הסרקופג לפני אריזתו ובזמן האריזה התלוו לניירת. פרנק ראה גילופים עדינים של מלאכים מכונפים אוחזים שרשראות עלים צפופות ומכסה דמוי גגון משולש בעל קרניים מעוגלות בארבע הפינות שסגר את הארון. המכסה והארון היו מהודקים זה לזה ברצועות מתכת סגורות בחותם. "רק המכסה שוקל יותר מחצי טון," המשיך לקרוא. שוב עילעל בניירות קדימה ואחורה. "אני רואה שעשו בישראל את כל הבדיקות הנדרשות. תא לחץ, בדיקת תכולת הארגז, אבל... אין פה שיקוף. לא העבירו את המשלוח הזה במכונת שיקוף." הוא הרים את ראשו וראה את רוב מנסה למצוא תשובה מתאימה. "ממש לא ברור לי," הודה, "נראה שהם הסתפקו בבדיקה חיצונית בלבד." (מתוך פרק ראשון בספר) 

הגורם הבלתי סביר, הספר השני בעלילותיו של רב פקד שולי ברזני, הזאב הבודד והרגיש, המכור לעבודתו ביאחב"ל, ניחן בעלילה קצבית, מקורית ומפתיעה. לוי־שלו ממשיכה לשרטט ביד יציבה ובוטחת עלילת מתח נפתלת, הנטועה היטב במציאות הישראלית, אך בה בעת מרחיקה עוף אל מעבר לזמן ולמקום, ומגלה שכולנו, בני האדם, רק פיונים במשחק האקראי והגדול שנקרא "החיים".

הספר מצויין! אמנם אודה שלא קראתי את ספרה הראשון אבל מהקצב, המתח והעניין שגדשו את "הגורם הבלתי סביר" יכולתי ללמוד רבות על הכותבת המופלאה. הספר מותח, קצבי, נוקב ומחזיק את הקורא על רף גבוה של ציפייה לעתיד להתרחש. אל תוותרו על הספר. 

מיכל לוי-שלו נולדה בתל אביב וגדלה בשכונת מעוז אביב. בתחילת שנות השמונים סיימה לימודי עיצוב טקסטיל ב"שנקר" ועבדה שנים כמעצבת. הגורם הבלתי סביר הוא ספרה השני; קדם לו ידי הכובסת, המגולל אף הוא את עלילותיו של שולי ברזני, וראה גם הוא אור בהוצאת כנרת, זמורה, דביר.

"הגורם הבלתי סביר" מאת מיכל לוי-שלו, פרוזה-מקור, מתח ופעולה, הוצאת כנרת זמורה דביר, לרכישה לחצו כאן 






קרדיט מאת ליעד שהם

אצבע כרותה שמתגלה במקרה ביער ראש העין מובילה את פקד ענת נחמיאס, החוקרת האהובה של שהם, לחקירה נפתלת ורבת תהפוכות, שמתנהלת בין חברות הייטק שמגלגלות סכומי עתק, לאולפני טלוויזיה זוהרים. בהיריון מתקדם וכשהיא מתמודדת עם משבר בחייה האישיים, היא מוצאת את עצמה רודפת אחרי רודפי חלומות.

יש מי שלא מספיקה להם אצבע. הם רוצים את כל היד.

לפקד ענת נחמיאס נמאס: מהאגו הפגוע של המפקד שלה, מהמשטרה, שלא סולחת לה על טעויות העבר, מבעלה שמתעניין רק בסטרטאפ שלו, מלהרגיש ענקית ומגושמת.
כשהיא נקראת לבחון ממצא יוצא דופן ביער ראש העין, ענת מקווה להסחת דעת מכל זה, אבל חושדת שמתחת לפני השטח מחכים סודות אפלים. כדי לחשוף אותם יהיה עליה לפענח פשעים שהועלמו, לצרף רסיסי חלומות שהתרסקו ולפרום שקרים שהסתבכו.
בהריון מתקדם וכשהיא מתמודדת עם משבר בחייה האישיים, ענת יוצאת לחקירה שתיקח אותה מחברות ביוטק שמגלגלות סכומי עתק לחדרי מיון, מאולפני טלוויזיה נוצצים לחדרי מתים, ומזוהר לזיוף.
החוקרת האהובה חוזרת ביצירה מורכבת ומתעתעת הבוחנת את המחיר שאנו נדרשים לשלם כדי לספר את הסיפור שלנו.

"לפני שלושה ימים התקשר והעיר אותה בשתיים בלילה כדי להגיד לה שיש לו פיצוח: הוא מצא סיפור מושלם, כזה שיש בו כל מה שחיפשו. לאחר שתיאר לה בהתרגשות את הנרטיב שבנה, היא הודתה שהסיפור מוצלח, אבל באותה נשימה גם הודיעה לו שאין סיכוי שתספר אותו. היא לא מוכנה לעוות את האמת עד כדי כך, ובוודאי לא לקחת חוויה כל כך טראומטית ולהפוך אותה לכלי שיווקי.

מאז הוא אינו מפסיק ללחוץ עליה. כדי להצליח צריך לשקר, אפילו להרוג, זה ג'ונגל שם. אנחנו לא ממציאים את החוקים, הם נקבעו כבר לפנינו. אנחנו רק משחקים את המשחק כדי לשרוד." (עמוד 13 בספר) 

מתח, מתח, ושוב מתח. אוהבת את הסגנון הזה שמשאיר אותי כל הזמן על "אש קטנה" (שלא לומר אש בוערת...) ומעורר בי את הסקרנות לקרא כבר את השלב הבא בעלילה.  קרדיט הוא ספר מתח סוחף וקולח הבנוי כהלכה. השפה קולחת, מקרבת, יש בה הומור, נחישות, תחכום, שנינות וישראליות שאני כל כך מתחברת אליה תמיד. 

קרדיט הוא ספר המתח השניים עשר של ליעד שהם, מחבר רבי־המכר עד מפתח, משפט חוזר, מראית עין ועיר מקלט, שהפך לסדרת טלוויזיה. ספריו של ליעד שהם עובדו לטלוויזיה ותיאטרון, תורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה בינלאומית.

"קרדיט" מאת ליעד שהם, מתח ופעולה, הוצאת כנרת זמורה דביר, לרכישה לחצו כאן.

סיפורים מבית הקפה מאת טושיקאזו קאוואגוצ'י
אילו יכולתם לחזור אחורה בזמן, את מי הייתם רוצה לפגוש?

בבית קפה בסמטה אחורית בטוקיו מרחף באוויר, משעות הבוקר המוקדמות, ניחוחו המתוק של קפה. כבר יותר ממאה שנה מגישים שם קפה מבושל בקפידה. האגדה המקומית מספרת, שהמקום מציע משהו נוסף מלבד קפה - הזדמנות למסע בזמן.


"קיוקו דיברה כאילו זכות ההחלטה בנוגע לחזרה לעבר שייכת לה ולקאזו בלבד. אבל קאזו לא ענתה. תחת זאת היא דיברה בנימה קרירה ונוקשה.

"אתה יודע שגם אם תחזור לעבר, המציאות לא תשתנה, נכון?"

מה שהתכוונה אליו הוא, אתה יודע שאינך יכול למנוע מחברך למות!

לקוחות רבים כל כך באו לבית הקפה בתקווה לחזור לעבר ולמנוע ממישהו למות. בכל אחת מן הפעמים האלה קאזו הסבירה את הכלל.

היא לא היתה אטומה לצערם של אנשים שאיבדו מישהו יקר להם. פשוט לא היתה שום דרך לעקוף את הכלל הזה - לא חשוב מי היית, לא חשוב מה הסיבה" (עמוד 21 בספר)

עם פרצופים מוכרים וחדשים כאחד, סיפורים מבית הקפה עוקב אחר סיפורם של ארבעה לקוחות שמבקשים לנצל את המסע בזמן ולחוות שוב רגעים עם משפחה, חברים ואוהבים שאינם עוד. על כל אחד מהם להתמודד עם העבר כדי להמשיך בחייו. אבל למסע בזמן יש מגבלות, והוא כרוך בסיכונים. ודבר לא ישנה את ההווה.

הרומן החדש, הנוגה ומחמם הלב, של קאוואגוצ'י מזמין שוב את הקורא לשאול את עצמו, "מה הייתם עושים אילו יכולתם לנסוע אחורה בזמן?״

בסמטה אחורית בטוקיו עומד בית קפה שמגיש קפה מבושל בקפידה כבר יותר ממאה שנה. האגדה המקומית מספרת, שהמקום מציע משהו נוסף מלבד קפה ־ הזדמנות למסע בזמן, אך ללא יכולת לשנות את ההווה. עם כמה דמויות שהכרנו בלפני שקפה יתקרר, לצד חדשות, סיפורים מבית הקפה עוקב אחר סיפורם של ארבעה לקוחות שמבקשים לנצל את המסע בזמן ולחוות שוב רגעים עם משפחה, חברים ואוהבים שאינם עוד. על כל אחד מהם להתמודד עם העבר כדי להמשיך בחייו.

טושיקאזו קאוואגוצ'י, יליד אוסקה, יפן, הוא מחזאי וסופר שהפיק, ביים וכתב לקבוצת תיאטרון. ספר ביכוריו, לפני שהקפה יתקרר, עובד ממחזה עטור פרסים שכתב, ונמכר עד כה במיליוני עותקים ברחבי העולם. הספר עובד לקולנוע ביפן, ומעובד בימים אלה לסדרת טלוויזיה אמריקנית.

בסיפורים מבית הקפה חוזר קאוואגוצ'י לבית הקפה פוּניקוּלי פוּניקוּלה, וממשיך לרתק בסיפוריו על הפלא שמסתתר באירועים הבלתי צפויים של החיים ובמתנות הגורל. "קסמו המהדהד של הספר מספק מזור רגשי מתמשך." בוקליסט

אני מכורה לקפה של בית קפה ופוקדת את מקומי הקבוע בקפה השכונתי בכל בוקר. דומה כי יש משהו במקום החמים והדחוס הזה שתמיד כייף לי לחזור אליו, וזו גם הסיבה שהספר "סיפורים מבית הקפה" ליווה אותי לאותו בית קפה בו גמעתי בימים האחרונים תוך כדי קריאה.

האמת היא שהרבה דמיונות או פנטזיה יש בספר ואולי זה ייחודו של הסיפור. הוא עדין, נוגע ללב מותיר את הקורא במחשבות ויש בו הומור לצד ציניות, תמימות שאולי מכאן נובע ייחודו.

ספר מצוין לצד הקפה שלך בבית הקפה. 

"כמו הטיפול הטוב ביותר שניתן להשיג: עיבוד מחדש של החיים ושל אירועי העבר, במבט מפוכח... נדיר להיתקל בנרטיבים כאלה שמסתיימים בדמעות של שמחה." הניו יורק טיימס

"קאוואגוצ'י מצא דרך ייחודית לתמרן ז'אנר נפוץ כמו מסע בזמן, ומתמקד בכוחם של החיים והאופטימיות." לייבררי ג'ורנל

"סיפורים מבית הקפה" מאת טושיקאזו קאוואגוצ'י, פרוזה, תרגום מאת שאול לוין, הוצאת כנרת, זמורה דביר, לרכישה לחצו כאן.

ריקי ברוך