סָאלאם, מאמא וחיי עם פרנסיסקו גויה - ספרים חדשים בהמלצה

 

סָאלאם, מאמא מאת גולנאז האשמזדה בונדה

"נשארה לך מקסימום חצי שנה לחיות..."

כך מתחיל סיפורה של נאהיד, גיבורת הרומן "סָאלאם, מאמא", שחובט בקוראיו כמו מכת אגרוף כבר בתחילתו. נאהיד, העומדת במרכז הרומן הסוער הזה, היא גרושה בת חמישים מעיר קטנה בשוודיה, ואם לבת יחידה. היא מתבשרת שיש לה סרטן בשלבים מתקדמים, והרופאה טוענת שלמעשה נותרו לה רק שישה חודשים לחיות. "תסתמי את הפה!" עונה לה נאהיד. "אין לך שום מושג כמה זמן אחיה. את לא אלוהים!"

"היא אמרה את הדברים כמו שמבשרים בשורה טריוויאלית, גם אם מצערת. כמו שהגננות במעון נהגו לומר כשאָרָם נחבלה. בעצב. מהול בקצת רגשי אשמה. היא לא הביטה בי כשהיא אמרה זאת. היא נעצה מבט בצג המחשב שלה. כאילו שם חבויה האמת. כאילו הצג הוא זה שנפגע. ואז הדמעות התחילו לזלוג במורד לחייה, והיא השפילה את עיניה אל חיקה. עכשיו היא הקורבן. זאת שזקוקה לנחמה.

תסתמי את הפה! רציתי לצעוק. מי את שתגידי לי שאני הולכת למות? מי את שתבכי? כאילו שהחיים שלי איכשהו קשורים אלייך. אבל לא צעקתי. לא בפעם ההיא. הפתעתי את עצמי.

"אני רוצה לדבר עם הממונה עלייך," אמרתי תחת זאת." (מתוך פרק ראשון בספר)

חייה של נאהיד היו רצופי טרגדיות ואובדנים, וזכרונם צף ועולה בעקבות ההודעה על מחלתה. היא גדלה במשפחה ברוכת בנות באיראן, אך עם עליית חומייני לשלטון נמלטה מהמדינה בשל פעילות מחתרתית, יחד עם בעלה הצעיר ובתם התינוקת. הם מצאו מקלט מדיני בשוודיה, אך ההשתלבות במדינה כפליטים היתה קשה, ובמהרה החלה נאהיד לסבול מאלימות מצד בעלה לשעבר. כעת, כשהיא עומדת על סף מוות, היא מתמלאת בזעם נורא על העולם ועל גורלה – ובמיוחד על בתה, ארם, שמנסה ככל יכולתה להקל עליה, אך לתחושתה של נאהיד לא שותפה לצערה. "אני שוכבת לי כאן והכול סביבי מתמוטט [...] וגם אז היא לא באה אלי בריצה, אלא עומדת מחוץ לחדר."

"שלפתי את השפתון ומרחתי אותו על שפתַי. להראות לה שאני חזקה. ואז הלכתי. חלפתי על פניה. הן קראו אחרי, אבל המשכתי ללכת. מהר, מהר, כדי שלא אסתובב ואשליך את עצמי אל בין זרועותיה ואתחנן לנחמה. להבטחות מחממות ולנחמה."

קראתי את הספר בנשימה עצורה ולא יכולתי להסירו מידי. חיים סבוכים מלאי אתגרים, יחסים כואבים בין אם לבתה ותקווה שעוד יהיה טוב... השאלה: מתי?

עצב רב והזדהות עם כאבה של גיבורת הספר שב וריתק אותי לדף, ועוד דף ועוד פרק עד לסופו הלא צפוי.

קחו אותו ביום גשם מתחת לפוך ותצללו מבלי לשים לב מה קורה מסביב. ספר מצוין.

"סָאלאם, מאמא", מאת גולנאז האשמזדה בונדה, הוא רומן סוחט דמעות על יחסים טעונים וסבוכים בין אם לבת, שמגולל חשבון נפש נוקב של אישה בודדה, ששילמה מחיר כבד על עצמאותה. אישה שלא יודעת איך עליה לחיות כעת ואיך עליה למות. זהו סיפור שכתוב בכנות מצמררת, על אהבה, אשמה וחלומות לעתיד טוב יותר. הוא ספוג כולו בצער ובכאב – אך סופו המפתיע דווקא מנחם. הרומן זכה בפרסים, תורגם ל-52 שפות והוכתר כ"יצירת מופת" בעיתון "הטיימס".

"סָאלאם, מאמא", מאת גולנאז האשמזדה בונדה, אחוזת בית-ספרים, תרגום משבדית רות שפירא, לרכישה במחיר הנחה לחצו כאן.

חיי עם פרנסיסקו גויה מאת רירי סילביה מנור

"זכרתי כל פרט ופרט בתמונה. פרנסיסקו גויה צייר את עצמו כגבר בשיא נעוריו, בפנים מוארות, עצמות לחיים בולטות ושפתיים בשרניות. היה משהו כל כך חי, יהיר ופרובוקטיבי בכל הווייתו - "ראו מי אני וכמה אני שמח שהנני חי!" הוא היה לבוש בבגד אדום של מאיו, אדום יותר מהאדרת שנופפו הצעירים לפני השור. הבגד של גויה היה צמוד לגופו המוצק, וגרביו הלבנים חשפו רגליים חזקות ושריריות. כה שריריות היו, שכמו דחסו מטה את האדמה שעליה דרך. מובן שציפיתי לזהות אותו מיד, הרי הצייר הזה התפרסם בזכות הדיוקנאות שבהם צייר את עצמו, את האחרים ואת עולמם הפנימי כפי שהשתקף בפניהם." מתוך פרק ראשון בספר)

"זה טקסט מפתיע מאוד, מקורי מאוד. המחברת רירי סילביה מנור מצאה דרך ייחודית לספר על אמן דגול מבעד לעיניה של מאהבת־מעריצה, הכותבת אליו ועליו כמאתיים שנה אחרי מותו."
- ירון לונדון

פרנסיסקו גויה למי שטרם הכיר היה אופן וצייר שנולד בספרד ופעל במאות ה18-19 לאורך תקופה ארוכה היה צייר החצר של בית המלוכה בספרד. ב-1792לקה בחרשות. לאחר שהחלים גויה ממחלתו פרשה עליו את חסותה הדוכסית מאלבה. שניים מהדיוקנים המוצלחים ביותר שצייר גויה ב-1795 וב-1797 מתארים את הדוכסית היפה שיש הסבורים שהייתה עבור האמן לא רק פטרונית אלא גם מאהבת.

בשנת 1800 צייר גויה שתיים מיצירותיו המפורסמות ביותר: המחאה הלבושה והמחאה העירומה. עירום כפי שהופיע ב"מאחה העירומה" היה נדיר ולא מקובל באמנות הספרדית בתקופה שבה צויר. האינקוויזיציה חקרה את גויה בשל כך, ולא הענישה אותו. 

בתקופת שלטון הדיכוי של פרננדו צייר גויה ציורים דתיים מאוד. גויה קידם את התפתחות הציור לוויתור על פרטים וקווי מתאר לשם הדגשת צורה ואופי בעזרת אור וצל, מתוך שימוש מועט בצבעים. הוא הקדים בכך את האימפרסיוניסטים.

"אני רוצה להביע בזאת את התנצלותי בפני פרנסיסקו גויה. (כותבת המחברת במבוא לספר)
רגשותיו של אדם הם כל מה שיכול להיות מורכב, בלתי־צפוי וקשה לפענוח.
אולי היתה זאת חוצפה מצדי שניסיתי לקרבו, לקרוא את מכתביו האינטימיים, לנחש את הריגושים שאותם חווה ולנסות לשחזר את שותפיו המשוערים, המתועדים והלא־מתועדים.
ברם יש לי נסיבות מקילות: אני מאוהבת, וכאשר אתה אוהב, אתה עושה הכול כדי להיות כמה שיותר זמן במחיצת מושא אהבתך." - המחברת

רירי סילביה מנור לבית אברפלד היא גם סופרת ומשוררת בשתי שפות, עברית ורומנית, וגם רופאה, מייסדת הנוירו־אופתלמולוגיה בישראל, פרופסור באוניברסיטת תל אביב, כלת פרס מפעל חיים ברפואת עיניים ודוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה לרפואה של בוקרשט.
עד כה פרסמה ארבעה ספרי שירה וזכתה בפרס לוסיאן בלאגה ברומניה ובפרס עופר לידר בישראל.
כמו כן פרסמה בישראל וברומניה את הרומן להתראות פליני, שהיה לרב־מכר וזיכה אותה בפרס הספר הטוב של השנה ברומניה.

"חיי עם פרנסיסקו גויה" מאת רירי סילביה מנור, הוצאת משכל ידיעות ספרים, לרכישה לחצו כאן.

ריקי ברוך,