השבוע הגיע לידי ספרו החדש של ד"ר ארנון גרוס: קריאת כיוון: על מצבם של עמנו ומדינתנו ניתוח עכשווי והצעות פעולה". ניצלתי את מזג האויר הסגרירי והמנוחה שנטלתי על עצמי, הצטנפתי מתחת לשמיכה כשעיפרון ביד ימין והספר ביד שמאל, וצללתי לקריאה. קל זה לא היה לי.
"ישראל חזקה ומשגשגת מהווה מקור כוח לעם היהודי, ואם תפעל נכון תגביר את סיכויי הישרדותו בעולם גם במצב הנוכחי. " כותב ד"ר ארנון גרוס בעמוד 15 בספר.
הכיצד?ראשית, על ישראל להמשיך להגדיר את עצמה כמדינת הלאום של העם היהודי, בצד היותה מדינת כל אזרחיה בתוקף משטרה הדמוקרטי.
שנית, בתור מדינת הלאום של העם היהודי, על ישראל להיות למרכז תרבותי לעם היהודי כולו בכל ארצות הפזורה.
שלישית, על ישראל להמשיך לשמש כארץ מקלט לכל יהודי שמעוניין בכך, מצד אחד, ולסייע לקהילות יהודיות במצוקה בחו"ל עד לקצה גבול יכולתה, מצד שני.
רביעית, על ישראל ליצור שותפויות כלכליות עם קהילות יהודיות בחו"ל ולסייע לשגשוגן.
חמישית, על ישראל למלא תפקיד מפתח בהעמקת הקשרים החברתיים בין קהילות היהודים בעולם, ובינן לישראל, במטרה ליצור תודעה יהודית ערה משותפת ולהחיות קהילות מדולדלות, בין השאר על ידי עידוד מפגשים ופעילויות בין צעירים וצעירות מקהילות שונות בעולם.
שישית, על מדינת ישראל ליטול לידיה את הטיפול בגיורם של הלא־יהודים המעוניינים בכך על פי קני־מידה שייקבעו. (ציטוטים מתוך פרק ראשון בספר עמודים 15-17)
שישית, על מדינת ישראל ליטול לידיה את הטיפול בגיורם של הלא־יהודים המעוניינים בכך על פי קני־מידה שייקבעו. (ציטוטים מתוך פרק ראשון בספר עמודים 15-17)
הדרך לפתרון אותו מנסח גרוס בספרו לא הייתה לי קלה כלל ועיקר. עובדות שנוסחו עוררו בי את הדאגה למצב המדינה בהווה ובעתיד. אני "מלח הארץ" בשורשי ותפיסתי, נולדתי להורים שברחו מהגולה בילדותם, לחמו בפלמ"ח ולאחר שהקימו את קיבוץ בית גוברין, עברו למושב והקימו שבט גדול של ילדים, נכדים ונינים המחוברים לקרקע ולשורשים. מעצם תפיסתי זו אני מתקשה לקבל את הקביעה לפיה "חייבת להיות הכרה הדדית במעמדם השווה של שני העמים בארץ הזו, זה לצד זה" (עמוד 29 בספר)
מבחינתי מעמדנו אינו שווה! ישראל היא מדינת העם היהודי.
ספרי הלימוד ברשות הפלסטינאית מטיפים כנגד הדה-לגיטימציה בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ולכן מדייק גרוס בדבריו כי הנסיגות החד צדדיות שנעשו בעבר לטובת סיום הסכסוך כביכול,הוכיחו שההפך הוא.
קושי נוסף שחזר בספר התייחס למצבנו הירוד מול דעת הקהל העולמית עד כדי סכנה! (עמוד 54 בספר) מיידע שקרי על ישראל ותקשורת עוינת בעולם הפכו בעשור האחרון למסע הכפשה עולמי נגדנו ולכן מדייק גרוס "יש לקבוע את הלחימה בו כמאמץ אסטרטגי מרכזי".
הסכמתי מאוד לקביעתו של גרוס באשר לחשיבותם של השטחים השמורים כפי שהוא מכנה אותם בעמוד 94 בספר, שטחי יהודה ושומרון. אכן אנו מנועים לפנות משם את צה"ל כל עוד אין פתרון מעשי אין מניעה חוקית להתיישבות יהודים במקום.
היה לי מאד קשה להסכים עם ההצעה הזו. לא יכולה לראות בחזוני האישי מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל הדמוקרטית. אני בעד ההתיישבות ביהודה ושומרון ורצועת עזה. אחותי הבכורה היא ממפוני פתחת רפיח של אז, שם הלכו להתיישב כבר בשנת 1972 ופונו בהסכם השלום עם מצרים. לאחר פינויים הקימו יישוב חדש לתפארת, המושב נתיב העשרה שבעוטף עזה שם הם מתגוררים עד היום (40 שנה!!) עם ילדיהם הנשואים ועשרה נכדים.
לצד כל העובדות והסכנות שעלו כאן בספר סיכם גרוס: יש כאן עוד הרבה מה לעשות ומידת ההצלחה תהיה כמידת המאמץ.
ד"ר ארנון גרוס הוא יליד חיפה 1949. בעל תואר ד"ר בלימודי המזרח הקרוב מאוניברסיטת פרינסטון ותואר מ.א. במינהל ציבורי מאוניברסיטת הרווארד. שירת כקצין בחיל המודיעין בסדיר ובמילואים ועבד כעיתונאי בקול ישראל בערבית קרוב ל-40 שנה, כולל בתפקידי ניהול שם. חקר במשך למעלה מעשרים שנה את היחס ל"אחר" ולשלום בספרי לימוד במזה"ת.
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה