יש משהו ברומנים משפחתיים שמהסוג של עמליה שאני תמיד ששה לקראתם. עוזבת את כל מטלות היום ומצטנפת לתוכי עם תה חם מסרבת להניח את הספר מידיי. השבוע הגיע לידי הרומן המשפחתי "עמליה" מאת נירית וייס ואני התנתקתי מהסובב וצללתי לתוכו.
"עמליה" הוא רומן על ילדוּת והתבגרות בקיבוץ של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, ועד למלחמת לבנון הראשונה. קולה של הילדה המספרת בספר בוחן את חברת המופת של ״הקיבוצים של פעם״, בהומור, באירוניה, בכאב ובתהייה.
אני מכירה היטב את הימים ההם. אמנם נולדתי וגדלתי במושב אבל הורי לוחמי הפלמ"ח ושתי אחיותיי הבוגרות, חוו מקרוב את חיי הקיבוץ של שנות ה50-60 בקיבוץ בית גוברין. דומה כי אל אף הסיפורים הלא מעודדים על מטפלות בבתי הילדים בקיבוץ, משום מה קסם לי לאורך שנים רבות להיות חלק מההוואי הקיבוצי. בשלב מסוים הבנתי שהחלום הזה הוא "סתם חלום" ומוטב לו שלא יתממש, כי מה רע לי היכן שאני חיה ומתנהלת? עצמאית בכל שניה ביממה ולא תלויה בהחלטות קיבוץ, מחויבויות לחברות או תלות בלינה המשותפת.
"עמליה הייתה כל כך אפורה וחיוורת באותו הבוקר.
עננים שחורים גוועו לה מתחת לעיניים, שנודדות לה בלילות. עמליה יודעת ששום דבר לא יוכל לעצור אותנו מלזנק החוצה ולהתפלש בתוך הטיפות הגדולות, שתכף ומיד ייעלמו במדבר הקמצן שלנו.
אבל עמליה מתוחה מאוד היום, והגרון שלה לא מפסיק לבלוע. אולי דמעות. ודווקא היום בא הגשם במטח פראי.
רצפת המרפסת נמלאה בבוץ דביק. משב חזק של רוח חמה העלה עמוד אבק על המרפסת הגועשת, גורר עמו עלים יבשים אל סִפָּהּ של הדלת הפרוצה, והטיח אותה במפץ נורא אל המשקוף. עמליה צעקה. מתוך הבטן יצאו לה הצעקות, הצטופפו אל הגרון, נדחסו לה במילים מרוסקות. תיכנסו מהר. הלכלוך הזה, מי ינקה את זה? אתם? אפשר להשתגע.
ומיהרנו לנער את האבק שנדבק לבגדינו, חובטים בגוף עד כאב, כדי לא לצער את עמליה שלנו עוד יותר." (מתוך פרק ראשון בספר)
בבוקר, הייתה עמליה, המטפלת בבית הילדים, מהלכת בין החדרים, בין המיטות. הרדיו כבר היה פתוח על רשת ב׳ והקריין, נוקשה ונחוש, מבטא בעברית חמורה וחדה את תרגילי ההתעמלות, למתעמלים, היכון שלום… קול גרוני, יבש, עיקש, ככה. כל בוקר משעה שש עד שש וחמש עשרה דקות בדיוק.
אבל עמליה. עמליה שלנו מעירה אותנו ברכות. הקול שלה נמוך ושקט, והיא אומרת בוקר טוב עדין וחלש כדי שהשינה שלנו תתעורר לאט לאט, והחלומות יקיצו במתינות.
אהבתי את הספר מאד, הכתיבה הקולחת, התיאורים, חוש ההומור וההוויה הקיבוצית של אז השיבו אותי לימי ילדותי שהייתה רחוקה מרחק פסיעה מההוואי הקיבוצי המתואר בספר. משהו בסיפורן של השנים האלו תמיד מחזיר אותי למקומות מרגשים מילדותי ומצית בי זיכרונות טובים למה שלא ישוב.
קחו את הספר וצאו למסע מהנה. ממליצה בחום.
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה