שירלי טמפל קופצת ככה, מחצית חיים והמפרץ הכסוף - רבי מכר חדשים בהוצאת ידיעות ספרים

 

 שירלי טמפל קופצת ככה, מאת סמדר שיר

"אבא היה זה שהצמיד לי את הכינוי "שירלי טמפל", כשמה של ילדת הפלא החיננית שכיכבה בסרט "היידי בת ההרים".
התוודענו אליה בקולנוע גלרון מנוחתו עדן, אשר בלט כמגדלור בשמי ג'באלייה של ילדותי. כשהלכנו אליו, אבא ואני, נעצרתי מול השלט המאונך ובחנתי במבט מהופנט את אורותיו המהבהבים. פלא שכזה לא ראיתי מעודי. גם אילו דלקו כל חמש הנורות, בחמש אותיות השלט, הייתי מתמגנטת, אך הסדר המופתי ששלט בהן - הנורה השנייה ניעורה לחיים רק אחרי שזו שמעליה כבתה, בעוד השלישית ממתינה בסבלנות לתורה - ריתק אותי אליו כאילו היה נס בראשית." (עמוד 7 בספר)

למעלה מ 300 ספרים ושירים גם יחד כתבה סמדר שיר. אני קוראת אותה עוד משחר נעורי גם כאשר שתינו בנות אותו הגיל. את ספרה הראשון "מונולוגים של נערה" שכתבה כשהיתה בת 16 רכשתי מיד עם צאתו לאור ועד היום הוא נמצא על מדף הספרים שלי גם כשאני בת 63 וסמדר שיר מבוגרת ממני קצת יותר. הכרתי את כתיבתה בשנים שכתבה ב"מעריב לנוער" ומאז שנחשפתי לשירים, לכתבות ולפינות שפרסמה, אני קוראת אותה שוב ושוב.

בימים אלו רואה אור ספרה החדש "שירלי טמפל קופצת ככה" שהוא ספר פרוזה למבוגרים ואם יכולתי להקליט את עצמי שרה את המשפט המתנגן כמו שנהגנו לקפוץ בעת המשחק ולדקלם אותו, הייתם מבינים על מה אני מרמזת... 

מסופיה - ליפו של שנות החמישים. אמרו להם לחפש בית בלי איקס. היה אחד כזה, בסוף רחוב 60. אנשים טובים, בולגרים בני בולגרים, אבל מוזרים קצת. כמה לא עשירים – ככה מאושרים. זיקו, ממקהלת צדיקוב, הוא המוכתר של העדה. הרב אברמיקו, זה שפסק "מכבי יפו דוחה שבת", הוא לא פחות מסגנו של אלוהים. לפפה, אבא שלי, אין שום תואר. הוא פועל פשוט בשוק וזמיר אמיתי, אבל מ"אַבְרֶה טוּ פּוּאֶרְטָה סֵרָדָה" אין פרנסה. אמא שולחת אותי למכולת של אנטון הנוצרי. לי הוא עדיין מוכר קצ'קבל בהקפה. והשכנה אמל לא פותחת את דלת הטורקיז. גם לרגינה הרומנייה, בעלת ציפורני הדם, אין טבעת על האצבע, אבל יש לה מישהו חצי מליין. ככה אומרים.

משפחת לוי מתפרקת. פפה הלך בחושך של לפנות בוקר. את אמא, הכובסת הכי טובה, לקחו באמבולנס לדונולו. יחד עם אסתריקה, אחותי הגדולה, שנפלה ונחבלה, ואפילו גרגירי הפלפל השחור שסבתא סטלה פיזרה סביב אפה לא הצליחו להעירה. ואני, שריקה, מייד אין ג'באלייה, הועברתי לצפון תל אביב וקיבלתי הורים חדשים. שיכנוזים. מבוגרים. ודוסים. לא מצא חן בעיניהם שאני רוצה להיות זמרת, אפילו שידעתי שדווקא את החלום הזה לעולם לא אוכל להגשים. בגלל השי"ן שלי, שנשמעת כמו סמ"ך. לא כשאני מדברת, רק כשאני שרה. זה מוּלד. ואני אוהבת לשיר. מדי יום ביומו אני מתאמנת בקפיצה בחבל ושרה, "סירלי טמפל קופצת ככה". לקות מעצבנת. מה לא עשיתי כדי להיפטר ממנה. ומה לא אעשה כדי לאתר מישהו ממשפחתי האבודה.

"אבל אני ממש לא מעניינת," הבהרתי לחמוטל, צעירה מהגליל שעקרה לעיר הגדולה והמדכדכת וביקשה ממני לשחזר באוזניה את קורותי. חלום חייה הוא לכתוב ספר. רק מתוך בדידות מוכחשת בחשתי לי טורקי חזק ומר וסיפרתי לה שדם זה לא מיץ עגבניות ושמיץ עגבניות לעולם לא ייהפך לדם. בלאדינו זה נשמע הרבה יותר עסיסי. זה היה אחד מפתגמי הזהב של פפה. האם הזהיר אותי מפני הורות שלא נובעת מהרחם? האם טעה?

אהבתי את הספר מאוד. השפה הקולחת הסיפור הכל כך קרוב לרקע הספרדי ממנו אני באה והסיפור המרתק גרמו לי להתחבר, להתרגש ולהעלות בתוכי זיכרונות ילדות בשנותיה הראשונות של המדינה. סמדר שיר כמו תמיד נוגעת, ישירה, רהוטה וממכרת. ממליצה בחום. 

סמדר שיר-סידי, סופרת ועיתונאית, כתבה מאות שירים וספרים לילדים ולנוער ("איפה העוגה", סדרת "גלי" ו"העשירי", זוכה פרס אקו"ם שתורגם לאנגלית ולסינית) ורומנים מצליחים ("כתם לידה", "שירת מרים" ו"אמא, תחייכי!"). נשואה לבולגרי בן בולגרים, מתרוצצת בין הקוליקוס בלאנקוס של נכדיה. השיא שלה זה פלפלים ממולאים.

שירלי טמפל קופצת ככה, מאת סמדר שיר, ידיעות ספרים , פרוזה, מחיר 6- שקל, לרכישה לחצו כאן.

מחצית חיים מאת ג'יליאן קנטור- הסיפור שהיה או לא היה של מארי קירי.

"אני בת שישים ושש, שוכבת במיטת חוליי. עצמותי כבר לא נושאות את משקלי מחוץ למיטה הזאת. כמעט כל היום אני ישנה, אבל עדיין חולמת. בעיקר על פּיֵיר, אף שעבר זמן רב כל כך מאז ראיתי אותו. כי כשאני עוצמת את עיני זה יכול להיות גם אתמול, וכל הכאב לופת את חזי ולרגע אני מפסיקה לנשום. אחר כך אני מתעוררת ומתחילה מחדש. עוד לא מַתִי.

אבל אֶו כאן. היא קוראת בשמי בחושך.

אמא, את צריכה משהו?" (מתוך עמוד 11 בספר)

מארי קירי הייתה מדענית חלוצה בחקר הקרינה הרדיואקטיבית. זכתה פעמיים בפרס נובל. בשנת 1903 זכתה בנובל לפיזיקה בזכות מחקרה על תופעת הקרינה, ובשנת 1911 זכתה בפרס נובל לכמיה על גילוי הרדיום והפולוניום, ועל חקר הרדיום. קירי היתה האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל ווגם אחת משני האנשים היחידים בהיסטוריה שזכו לפרס נובל בשני תחומים שונים.

בשנת 1891 היתה מארי קירי (אז מריה סקלודובסקה) מאורסת בפולין למתמטיקאי צעיר, קזימיר זורבסקי, אך בשל התנגדות האם, קזימיר ביטל את האירוסים. מריה שבורת הלב עזבה את פולין ועברה לפריז כדי להגשים את חלומה וללמוד פיזיקה וכימיה בסורבון. כעבור שנים היא היתה לאישה הראשונה שזכתה בפרס נובל, ושינתה לעד את פני המדע. אבל מה היה קורה אילו הבחירה שלה היתה אחרת?

מה היה קורה אילו נשארה בפולין ונישאה בגיל עשרים וארבע לקזימיר זורבסקי, בלי ללמוד בסורבון ובלי לגלות את הרדיום? מה היה קורה אילו במקום ללמוד מדע בפריז ולפגוש את פייר קירי היתה בוחרת בחיי משפחה בלוויית חתירה מתמדת לידע - בפולין הרוסית שבה הוטלו מגבלות על לימודי נשים?

בספרה מחצית החיים שוזרת ג'יליאן קנטור בשני צירי זמן מקבילים את סיפורה האמיתי של מארי קירי עם סיפורה הבדיוני של מריה זורבסקה ועוסקת בשאלות של אהבה נכזבת והגשמה עצמית, נאמנות וזהות, ג'נדר ואמהות, מעמד ופרסום, למדנות וידע.

זהו רומן היסטורי ייחודי שמציג את ההשלכות של שלילת השכלה מאישה בעלת מוח מדעי מבריק - השלכות מזעריות ואדירות כאחת על האישה ועל יקיריה, כמו גם על העולם כולו. על קורות המדע ועל ההיסטוריה.

"רומן מעורר מחשבה וכתוב ביד אמן, קשה להניח מהיד" KIRKUS REVIEWS
"קנטור יצרה רומן ביוגרפי סוחף שמתעמק בהרהורים המרתקים שכולנו חווים בשאלת 'מה היה קורה אילו'". BOOKLIST

"מחצית חיים" מאת ג'יליאן קנטור, ידיעות ספרים, רומן רומנטי, תרגום-ניצה פלד, מחיר 60 שקל, לרכישה לחצו כאן.

המפרץ הכסוף מאת ג'וג'ו מויס

"עכשיו, כשהגענו אל מקום התצפית, לאנס האט את הסירה ובסופו של דבר כיבה את המנוע. מובי־אחת השתתקה, ודממה השתררה על פני הים, חוץ מפטפוט התיירים והטפיחות של הגלים על הדפנות. נורא אהבתי לבוא לכאן, לראות איך הבית שלי נהפך לנקודה לבנה על רצועת החוף הצרה ובסוף נעלם מאחורי אינספור המפרצונים. אולי נהניתי במיוחד כי ידעתי שאסור לי להיות כאן. לא שהייתי מרדנית, ממש לא, אבל הרעיון מצא חן בעיני.
לארה כבר קיבלה סירה קטנה משלה, שמותר לה לשוט בה בעצמה, כל עוד היא נשארת בין המְצוֹפים שמסמנים את מרבצי הצדפות הישנים. נורא קינאתי בה. אמא לא הרשתה לי לשוט במפרץ, למרות שכבר הייתי כמעט בת אחת־עשרה. "כשהרגע המתאים יגיע," היא מלמלה. לא היה טעם להתווכח איתה על דברים כאלה." (מתוך עמוד 15 בספר)

לַייזה מֵקאלֶן לעולם לא תוכל להשאיר את עברה מאחור כפי שהיתה רוצה. אבל החופים הבתוליים והקהילה המלוכדת של העיירה סילבר ביי מאפשרים לה את החופש והביטחון שאליהם היא כה כמהה - אם לא בשביל עצמה, אז עבור בתה האנה. אלא שאז מגיע להתארח במלון של דודתה מייק דורמר.
האנגלי קר המזג, עם בגדיו המתוחכמים ועיניו עוכרות השלווה, מאיים לנתץ את כל מה שלייזה עמלה כל כך להגן עליו: לא רק את העסק המשפחתי ואת המפרץ המשמש משכן ללווייתנים האהובים שלה, אלא גם את השכנוע העמוק שלה בכך שאינה ראויה לאהוב שוב לעולם.

מייק דורמר, לעומת זאת, מצפה לעוד נסיעת עסקים שגרתית. הוא הגיע לעיירה שכוחת האל במטרה להקים בה אתר נופש יוקרתי על חוף הים. אבל אט-אט מתחוור לו שתושביו האקסצנטריים של מלון סילבר ביי המט לנפול – ובמיוחד לייזה מקאלן האניגמטית – מצליחים לחדור ללבו.
בעוד המאבק על צביונה של העיירה מחריף, היקומים של מייק ולייזה מתנגשים במעשייה מסחררת ושובת לב, גדושה בתועפות של הומור ונדיבות כפי שרק ג'וג'ו מויס יודעת לרקוח.

ג'וג'ו מויס נולדה ב־ 1969 וגדלה בלונדון. לאחר קריירה שכללה משרות כמו סדרנית בתחנת מוניות וקלדנית בכתב ברייל, היא למדה עיתונאות ועבדה במשך עשר שנים כעורכת חדשות וככתבת לענייני תקשורת ואמנות. היא גרה באסקס שבאנגליה עם בעלה העיתונאי ושלושת ילדיהם. ספריה נמכרו במיליוני עותקים בכל רחבי העולם וזכו לשבחי הביקורת. מחברת רבי-המכר "הנערה שהשארת מאחור", "ללכת בדרכך" ו"מתנת כוכבים", 

המפרץ הכסוף מאת ג'וג'ו מויס, ידיעות ספרים, מחיר 70 שקל, תרגום שרון פרמינגר, לרכישה לחצו כאן.

ריקי ברוך