בימים אלו רואה אור ספר שירים מאת נגה אולמרט - הספר לוליינית.
במרכזו של הספר נמצאת מחלתה הקשה איתה מתמודדת אולמרט שנים ממושכות.
לב הספר שב ומקדם את הרצון העז לחיות חיי תשוקה ויצירה לצד המחלה.
אולמרט בוחרת שוב ושוב בחיים וזה ניכר בשירים, בעומקם, בישירותם ובאופן שהם ממלאים את השורות.
הַבֹּקֶר לֹא שָׁמַעְתִּי
אֶת הַצִּפּוֹרִים,
לֹא שָׁמַעְתִּי אוֹתָן, וְלִבִּי נִסְדַּק. הִרְגַּשְׁתִּי
רֵיקָה. נוֹפַפְתִּי בְּיָדִי
בְּעוֹדִי שׁוֹכֶבֶת בַּמִּטָּה,
חַסְרַת אוֹנִים וּמְפֻחֶדֶת,
מַבִּיטָה אֶל הַחַלּוֹן,
כְּמֵהָה לְצִיּוּץ שֶׁל שִׁגְרָה,
צִיּוּץ שֶׁל שִׁגְרָה,
צִיּוּץ שֶׁל שִׁגְרָה.
מעדותה של אולמרט למדתי כי שירתו של אלתרמן (ציטוט בפתיח לספר) נתנה לה רוח גבית ברגעי משבר וקושי. בהן השורות האלמותיות של המשורר המובאות במוטו ומקועקעות על גופה.
גם אולמרט כמו אלתרמן בקשה באומץ ונחישות ללכת בדרך הגדולה מה שמהווה מוטו וקו מחבר בין השירים.
עַל שָׁמַיִם שֶׁהֵגֵנּוּ
סַפְּרִי עֲנָנִים שֶׁנָּגַעְתָּ
בְּדַרְכְּךָ לַחֲלוֹמוֹת
סִפְרֵי קֶשֶׁת שֶׁנִּתְלֵית בָּהּ
סִפְרֵי תִּקְרוֹת זְכוּכִית
שֶׁנָּתַצְתְּ
חמישה שערים לספר:
ספרי שזרחת שמש: יום אחד, תקווה, כמעט, שותקת, בודדה...
שערי צדק: מרחפת, יום אפס, נתיב, לב אדום...
שער אני באה הודו מביא שירים המוקדשים להודו בה שהתה אולמרט שלושה חודשים במרכז איורוודי.
כישוף אינדיאני: ילדות, ספרנית, חברים, צלפים, בלי קול, הפתעה...
לוליינית: חיבוק, היא, הפוך, שמחות קטנות, לוליינית...
כמתרגלת מיינדפולנס ויוגה יכולתי לחבור אל נגה בשער אני באה הודו. הגורו סוניל בישיבת הלוטוס המוכרת לי, אננדו שמניע את כסא בגלגלים ועוצר לתצלום שהופך את נגה לשחקנית בליוודית, הטיפול המסור של שמי שהפכה לסוג של אמא פולניה, מנו הצעיר שהפך לאח חומל, אמבילי שהטיבה לרחוץ את גופה והעניקה לה את תחושת הנסיכה ההודית האמיתית. המטפלות שינה ואנידה שעשו כלל יכולתן להטיב את הטיפול תוך שהן שרות בקול פעמונים (עמ 58 בספר) מאנוז מגרשת היתושים בעשן, וטקס הפוג'ה המרגש לקראת העזיבה: הייתי קוץ בתחת היא אמרה.
אֲנִי בָּאָה לִנְשֹׁם
לַחֲשֹׂף כּוֹחוֹת חֲדָשִׁים
לְגַלּוֹת אֶת פִּלְאֵי הַגּוּף
מַשְׁאִירָה מֵאָחוֹר מְדִינָה
מְדַמֶּמֶת, רוּחוֹת מִלְחָמָה
מְנַשְּׁבוֹת, שְׁתֵּי בָּנוֹת מִתְבַּגְּרוֹת
שער כישוף אינדיאני שהביא את סיפור לידתה של נגה בגואטמלה בשבת 21 בדצמבר. שער הזה חוזרת נגה לאפיזודות מילדותה ולא פוסחת על הימים של "מחנה ירדנה" ו"מחנה עופרה". החלום להיות ספרנית (חלום משותף לנגה ולי) חוגי ההתעמלות, ימי הקלאס לא יודעת אם כולם מבינים על מה נגה מדברת, ילדים משחקים היום קלאס? הייתה גם השכנה ציפורה והסבא שגר בבית בו שוטטו רוחות רפאים, הצעת החברות של עדי, וממש כמוני חווית הירי ברובה אויר בגיל ממש ממש צעיר. (אצלי זה היה נשק יותר מפחיד) החלילית ויונתן הקטן בדיוק כמו הניגון היחיד שאני זוכרת עד היום מלימודי החלילית במושב.
השירה במקהלה גם ללא כשרון - אני דווקא הייתי סולנית, חווית השימוש בגז מדמיע. וגם הסיפור הקצר על אמא בכלא...
יש מי שלא יבין את מילת הקוד "נחש צפע" אבל כאשר נגה משווה את נעוריה במלחמת המפרץ אל מול בנותיה המתבגרות בימי מלחמת איראן היום חזרתי מיד לימים ש"נחש הצפע" ברדיו הקפיץ את כולנו לחדרים האטומים בניילון ודבק והאמנו בתמימות שאנו מוגנים.
שער נוגע, אישי וחשוף שקרב אותי אל נגה וגרם לי שוב ושוב להתרגש.
את שער צדק כאבתי לקרא. כל שיר נסך בי תחושת אמפטיה וחמלה ובה בעת קרב אותי למחשבות שלא רציתי. לחשוב.
השירים כולם אישיים נוגים ונוגעים. מבטאים ציוני דרך בהתמודדות עם הטרשת הנפוצה עמה מתמודדת אולמרט לאורך 29 שנה. הספר מביא לידי ביטוי גם את האירועים הקשים שעברנו ועודנו עוברים בשנתיים האחרונות. בעוצמתה וכישורה הרב של אולמרט מגיעה הכתיבה אודות המחלה ממקום עוצמתי ללא סינון או ייפוי המציאות שמפגישה אותה המציאות היומית.
אוֹחֶזֶת בַּפִּסּוֹת
שְׁקוּפוֹת, נִתְלֵית
עֲלֵיהֶן, מַמְרִיאָה
כְּמוֹ לוּלְיָנִית.
זוֹחֶלֶת עַל קוֹצִים
בְּדֶרֶךְ לֹא סְלוּלָה
מַקְשִׁיבָה לַקּוֹל שֶׁלִּי -
הֶמְיָה צְלוּלָה
שֶׁל תִּקְוָה
נגה אלמרט: "אני כותבת בשביל להעלות את המודעות למחלה. מצאתי שפעמים רבות אני משקפת עבור מתמודדים אחרים, לאו דווקא עם טרשת, את הרגשות הקשים והמביכים שקשה להם לדבר אותם. אני גם כותבת בכל פעם שאני במצוקה ובשבילי זה הטיפול הכי טוב"
אני אוהבת את כתיבתה של נגה ועוקבת אחריה ברשת. לומדת ממה דרכה של התמודדות אמיצה ורואה בה אישה עוצמתית משוררת עם עומק וייחוד. כתיבה מופלאה שילוב מילים היוצר מסר שמשאיר את הקורא להתבוננות פנימה גם אחרי שתמה הקריאה.
המלצה עם חיבוק והערכה!
לוליינית - שירים מאת נגה אולמרט לרכישה לחצו כאן.
ריקי ברוך
