"איש הולך ברחוב עם תיק עשוי עור. בתיק נחה בפיתול צמתה הגזוזה של בתו, כמו נחש מת. בשקיק הבד שלצידה מיטלטלת שן החלב הראשונה שנשרה מפיה. למרות הממצאים, הילדה חיה. היא תישאר בחיים. הוא זה שימות. עוד מעט ימות. ידיעת מותו הקרוב, מיטלטליו הנוגעים ללב (מה היה בתיקו של האיש המת בשעה שמת) עלולים לעורר בנו אמפתיה. אולי ננוד לאיש בצער, אבל עוד נלמד כמה מהר מתחלף גיבור בנבל".
הספר מגולל את סיפורה של נערה שנשלחה בשנות ה-60 מתל אביב לדודה בארגנטינה כדי לפתוח בחיים חדשים. עם זאת, בעודה במטוס הדוד נפטר, והיא הפכה בן רגע לאורחת לא רצויה ונאלצה להמציא את עצמה מחדש. שנים לאחר מותה, בתה יערה שחורי מחליטה לכתוב את סיפורה האישי. מתוך ארכיונים פנימיים, תצלומים שדהו ומודעות, היא מותחת קו המחבר בין ורשה שלפני המלחמה, תל אביב, קומונה ליד מילאנו וקיבוץ, במטרה להבין את הכאב, האהבה והאשמה שעטפו את חייה.
1964 - במשפחת רוזנבוש תמיד חיו עם המתים. דרכו על גרונם, דיברו מפיהם, היסו את קולותיהם. מתים עלולים להגיד גם את מה שלא מוכרחים לשמוע. שלושתם ידעו זאת, הילדה, אימה ואביה. משולש שאינו שווה צלעות. שם האב קופל, שם האם אדלה אלטע, ולה קראו רבקה או רבקה'לה. היא הבת. זאת שכונה קטנה בצפונה של העיר. לא רחוק מהירקון. בבוקר שבו קופל חלה, כשהתמוטט על ספת הבורגונדי הקצרה, הוא לא הצליח לדבר והעולם נגלה אליו כפול, פעמיים הארון, פעמיים אשתו, פעמיים המנורה.
נערה נשלחת מתל אביב של שנות השישים אל הדוד בארגנטינה, להתחיל בחיים חדשים. בעודה במטוס, הדוד לוקה בליבו ומת. בבת אחת היא הופכת לאורחת לא רצויה, ונדרשת לא בפעם האחרונה להמציא את עצמה מחדש.
דיוקן עצמי של אימי הוא פורטרט מסחרר, שבו הכתיבה מתפקדת כמעשה אחרון של הצלה. זהו ספר הפרוזה החמישי של יערה שחורי, משוררת וסופרת, זוכת פרס עגנון, והאישי מכל ספרייה.
"דיוקן עצמי של אימי" הוא רומן עדין, חכם ומטלטל, שבו הכתיבה עצמה הופכת למסע של זיכרון, אהבה, כאב וגילוי. סיפור משפחתי הנע בין דורות, ארצות וסודות מושתקים. שחורי בוחנת את הקשר המורכב בין אם לבת, בין המציאות לבין האופן שבו אנחנו מספרים אותה לעצמנו. זהו ספר שנכתב בשפה לירית ומדויקת, ומצליח לרגש מבלי לגלוש לסנטימנטליות.
"דיוקן עצמי של אימי" הוא פורטרט אנושי מרהיב על זהות, ירושה רגשית וכוחה של הספרות להעניק קול גם למה שנדמה היה שאבד לנצח.
