טביעות רגל - ספר חדש לסופרת צפי טימור

"אני נכנסת לחדרים. חדר ההורים רחב הידיים שמתחבר לסלון בדלתות זזות, וממנו ניתן לצאת ל"מרפסת הגדולה" וגם להול הכניסה, למרפסת המטבח, לחדר ילדותנו ול"מרפסת הקטנה". אני זוכרת היטב את הזוויות שבהן ריצד האור שיצר פסים כסופים על הספות ועל האריחים, את צליל טריקת החלונות מהרוח, ואת חבלי הכביסה התלויים ברישול של שנים. אני מתיישבת לרגע ועוצמת עיניים. כשעוצמים עיניים התמונה מתבהרת. אני מדמיינת את מעמקי הזיכרון כמעיין תכלכל שופע מים זכים, ופסים של אור המתגנבים מבעד לסדקים בקירות משווים לו נוגה וזוהר. אין בו את החשכה הנמצאת בדרך כלל במעמקים, ומי שמצליח לחדור בעד השכבות ולהגיע לשם, הינו בר-מזל."

בממואר הנוסטלגי טביעות רגל, שמדלג בין תל אביב של היום וזו של פעם, בשנות החמישים של המאה העשרים, שוזרת לנו צפי טימור את מסע הפרידה שלה מאמה האהובה. היא צוללת אל ילדותה ואל חייה של משפחה קטנה – אב, אם וזוג תאומות. בכתיבתה מתמודדת הסופרת עם שאלות של גבולות הזיכרון בכתיבה, של תעתועי הזיכרון המושיט ידיו לסיוע בזמן שהמציאות מתרחקת, ועם פירוקם של מבנים מחשבתיים יחד עם פירוק הבית שנותר לאחר מות האם, שמאפשר את החשיפה.

"אני מוצאת את הקטנה יושבת על שרפרף כחול במרפסת הקטנה. את אוהבת את המרפסת הקטנה הזאת, נכון? אני שואלת, ונדמה לי שהיא לא רוצה לענות. אמא כועסת עליי כשאני מביאה בוץ למרפסת, אבל אני אוהבת לקפוץ בגשם במגפיים הצהובים שלי, וכשאני חוזרת אני מורידה אותם כאן במרפסת. רק לפעמים אני לא שמה לב ובטעות נכנס קצת בוץ. אבל גם כשאמא כועסת יש לה מבט טוב בעיניים, ואני בכלל לא רוצה שתכעס עליי. הידקתי את אחיזתי בידה הקטנה. חשבתי לעצמי שגם אני אוהבת גשם. המראה של טיפות גשם היורדות מהשמים ומשנות את גודלן ואת קצב הנפילה שלהן תמיד היה מופלא בעיניי. כנראה שאהבות לא משתנות. אני אוהבת את העולם דרך מים כשהוא קצת מטושטש ולא לגמרי ברור".

בממואר "טביעות רגל" בחרה טימור לשוב למחוזות ילדותה, התא המשפחתי, תל אביב של שנות החמישים וזיכרונות ילדות מרגשים. (כמה שאני אוהבת לחזור לימי ילדותי במושב- ולא בכדי התרגשתי מהספר כל כך, ולעיתים עד דמעות).

אימי (93) שתחייה, אשת הפלמ"ח, מלח הארץ, המתגוררת עד היום במושב, הייתה לנגד עיני בכל הרגעים והשורות המרגשות שכתבה טימור בגעגועים לאמה המתה. הפחד הזה לאבד את אמא, גדול ממני והוא שהפך את הקריאה בספר הנוגע ללב - לאישי לי.

השבת, כשנכנסתי שוב לבית ילדותי בכפר, נשמתי את האוירה והקירות הלבנים, התבוננתי באימי הקשישה שיצר החיים שלה חזק מאי פעם, ופחדתי.

"טביעת רגל" הוא ספר אישי נוגע ללב, ישיר ומרגש. "תמונות" של געגועים לילדות רחוקה (כמה שזו אני!). והחשש מהרגע המפחיד לפרק בית הורים. 

טביעות רגל כתוב מעיניהן של השתיים: פיצי הקטנה וצפי המחברת.

קל היה לי להזדהות עם הכותבת ובעיקר עם הרגשות והמחשבות. להבדיל ממנה, אבא שלי נפטר "רק" לפני 5 שנים וחווית האובדן והכאב שבה ומתעצמת בי תמיד ובעיקר כשאני בבית הורי בכפר. חסרון דמותו הדומיננטית בקרב המשפחה הגדולה - שבט של ילדים, נכדים ונינים שיצרו הורי שהיו יחד 75 שנה! מביאה אותי לרגעים שאני מדברת אליו בקול ומייחלת שיענה.

טימור מטיילת עם הקוראים ברחובות תל אביב של שנות החמישים ופותחת את סגור ליבה. מצאתי בספר חמלה, הבנה, כאב שאיחדו בכישרון רב בין העבר להווה.

ממואר נוסטלגי קולח וחשוב.

תודה לך צפי ומזל טוב כי ממש היום יש לך יום הולדת💕

צפי טימור, תושבת תל אביב, נשואה ואם לשני בנים. בעלת תואר שלישי בחינוך ובחינוך מיוחד, תואר שני בפסיכולוגיה, ותארים נוספים. טימור מרצה וחוקרת באקדמיה בתחומים של אתגרים בהורות, הכלה בחינוך ובחברה של אינדיבידואלים בעלי צרכים מיוחדים ולקויות למידה.

ספריה הקודמים: הורות מכל הכיוונים (2021): מכון מופת, The Art of Diagnostic Teaching (2014): סמינר הקיבוצים ואוניברסיטת ניטרה והרומן מהלכת על חבל דק (2022): E-Publish
להאזנה לפרק הראשון ולראיון עם הסופרת לחצו כאן 


"טביעות רגל" מאת צפי טימור, הוצאת רימונים, לרכישה לחצו כאן