יש עוד שלוש מאות כמונו - ארצות המתים, פנטזיה לבני הנעורים מאת יעל קליינר כרך שלישי ואחרון

יש עוד שלוש מאות כמונו – ספר 3 - ארצות המתים מאת יעל קליינר כרך שלישי ואחרון

הספר השלישי החותם את טרילוגיית "יש עוד שלוש מאות כמונו" מביא את הגר שדות בת הארבע- עשרה, שלושת חבריה ואנשי שפה נוספים ליוון. אנשי השלוש המאות, המכונים גם אנשי השפה מְגִנִּים על השפה הקדומה רבת הכוח ומונעים את נפילתה בידי זרים העלולים לנצל לרעה את כוחה. כדי שיוכלו לבצע את תפקידם העניקה להם השפה יכולות מיוחדות. בספר הראשון והשני נאבקו הגר וחבריה בכוחות הרשע, האדון ואחד-עשר עוטי הגלימה השחורה, והגנו על השפה מפניהם.

בספר השלישי מגיעים הגר וחבריה למנזרים התלויים במטאורה ומתארחים, חלקם נראים וחלקם בלתי נראים, במנזר השביעי. למרות האירוח האדיב, הם מרגישים שהמנזר מסתיר סוד בין כתליו, הם מגלים נער פצוע באחד החדרים, תועים במבוכי המסדרונות, חושפים מנהרה סודית, נחרדים לגלות שהפצוע נעלם מחדרו, והנורא ביותר, הגר נפצעת. על אף זאת, מתברר להם שהגרוע מכול עוד לפניהם, שכן הם מוצאים את עצמם עומדים קרוב מידי, לשער הכניסה לארצות המתים. מה יקרה לשפה בסופו של דבר? האם תצליח החבורה של הגר להציל אותה?

האמת היא שמזמן לא קראתי ספר נוער משובב לב, שומר על רצף אירועים ומחזיק את הקורא על  אש קטנה. בזמני הייתה זו "השביעיה הסודית", אחת מהסדרות שהייתי קוראת בשקיקה ומחכה שוב ושוב לשלב הבא.

בספרה השלישי לבני הנעורים, מגיעה גיבורת העלילה - הגר לנקודת שיא וזו אינה הפציעה שלה... (לא יהיה כאן ספויילר!) הביקור בקיבוץ, תאודורה כדמות מרכזית שכל כך אהבתי, נסיעת המשלחת ליוון, הסיור במנזרים, חדר הגולגלות, החטיפה, הבריחה, הנבואה העתיקה, חדר התודעה ממש כמו במיינדפולנס שאני מתרגלת (בעמוד 203 בספר) יום הצל הארוך או כמו שלימדתי בכל שיעורי הגיאוגרפיה על היום הקצר בשנה (אבל לא אגלה לכם מה קרה ביום הזה...) המאבק ושומר הספרים שבארץ המתים. כל אלו חברו לחוויית קריאה נהדרת. בכתיבה קולחת בשפתם של בני הנוער ומבלי לפגוע בשפה רהוטה, רקחה קליינר סיפור מתח גדוש פרטים, הליכים, משימות, דימיון עשיר והומור נערי כמו שכבר הספקתי לשכוח.

פנטזיה נפלאה!

קליינר היא סופרת ביכורים אבל מאחוריה שני הספרים הראשונים של טרילוגיה זו שזכו לשבחי הביקורת על אופן הכתיבה ועל תעלומת הפנטזיה המקורית כל כך. הראשון בהם נכנס למצעד הספרים של משרד החינוך בשנת תשפ"ה. יעל קליינר עבדה שנים רבות עם ילדים עם לקויות שמיעה בבתי ספר מיוחדים ואף עשתה תואר שני בחינוך. מפגשיה בבתי ספר עם ילדים/ות ונערים/ות זוכרים לאהדה עצומה.

יש עוד שלוש מאות כמונו - ספר 3 ארצות המתים מאת יעל קליינר, הוצאת רימונים לרכישה לחצו כאן

ריקי ברוך

טביעות רגל - ספר חדש לסופרת צפי טימור

"אני נכנסת לחדרים. חדר ההורים רחב הידיים שמתחבר לסלון בדלתות זזות, וממנו ניתן לצאת ל"מרפסת הגדולה" וגם להול הכניסה, למרפסת המטבח, לחדר ילדותנו ול"מרפסת הקטנה". אני זוכרת היטב את הזוויות שבהן ריצד האור שיצר פסים כסופים על הספות ועל האריחים, את צליל טריקת החלונות מהרוח, ואת חבלי הכביסה התלויים ברישול של שנים. אני מתיישבת לרגע ועוצמת עיניים. כשעוצמים עיניים התמונה מתבהרת. אני מדמיינת את מעמקי הזיכרון כמעיין תכלכל שופע מים זכים, ופסים של אור המתגנבים מבעד לסדקים בקירות משווים לו נוגה וזוהר. אין בו את החשכה הנמצאת בדרך כלל במעמקים, ומי שמצליח לחדור בעד השכבות ולהגיע לשם, הינו בר-מזל."

בממואר הנוסטלגי טביעות רגל, שמדלג בין תל אביב של היום וזו של פעם, בשנות החמישים של המאה העשרים, שוזרת לנו צפי טימור את מסע הפרידה שלה מאמה האהובה. היא צוללת אל ילדותה ואל חייה של משפחה קטנה – אב, אם וזוג תאומות. בכתיבתה מתמודדת הסופרת עם שאלות של גבולות הזיכרון בכתיבה, של תעתועי הזיכרון המושיט ידיו לסיוע בזמן שהמציאות מתרחקת, ועם פירוקם של מבנים מחשבתיים יחד עם פירוק הבית שנותר לאחר מות האם, שמאפשר את החשיפה.

"אני מוצאת את הקטנה יושבת על שרפרף כחול במרפסת הקטנה. את אוהבת את המרפסת הקטנה הזאת, נכון? אני שואלת, ונדמה לי שהיא לא רוצה לענות. אמא כועסת עליי כשאני מביאה בוץ למרפסת, אבל אני אוהבת לקפוץ בגשם במגפיים הצהובים שלי, וכשאני חוזרת אני מורידה אותם כאן במרפסת. רק לפעמים אני לא שמה לב ובטעות נכנס קצת בוץ. אבל גם כשאמא כועסת יש לה מבט טוב בעיניים, ואני בכלל לא רוצה שתכעס עליי. הידקתי את אחיזתי בידה הקטנה. חשבתי לעצמי שגם אני אוהבת גשם. המראה של טיפות גשם היורדות מהשמים ומשנות את גודלן ואת קצב הנפילה שלהן תמיד היה מופלא בעיניי. כנראה שאהבות לא משתנות. אני אוהבת את העולם דרך מים כשהוא קצת מטושטש ולא לגמרי ברור".

בממואר "טביעות רגל" בחרה טימור לשוב למחוזות ילדותה, התא המשפחתי, תל אביב של שנות החמישים וזיכרונות ילדות מרגשים. (כמה שאני אוהבת לחזור לימי ילדותי במושב- ולא בכדי התרגשתי מהספר כל כך, ולעיתים עד דמעות).

אימי (93) שתחייה, אשת הפלמ"ח, מלח הארץ, המתגוררת עד היום במושב, הייתה לנגד עיני בכל הרגעים והשורות המרגשות שכתבה טימור בגעגועים לאמה המתה. הפחד הזה לאבד את אמא, גדול ממני והוא שהפך את הקריאה בספר הנוגע ללב - לאישי לי.

השבת, כשנכנסתי שוב לבית ילדותי בכפר, נשמתי את האוירה והקירות הלבנים, התבוננתי באימי הקשישה שיצר החיים שלה חזק מאי פעם, ופחדתי.

"טביעת רגל" הוא ספר אישי נוגע ללב, ישיר ומרגש. "תמונות" של געגועים לילדות רחוקה (כמה שזו אני!). והחשש מהרגע המפחיד לפרק בית הורים. 

טביעות רגל כתוב מעיניהן של השתיים: פיצי הקטנה וצפי המחברת.

קל היה לי להזדהות עם הכותבת ובעיקר עם הרגשות והמחשבות. להבדיל ממנה, אבא שלי נפטר "רק" לפני 5 שנים וחווית האובדן והכאב שבה ומתעצמת בי תמיד ובעיקר כשאני בבית הורי בכפר. חסרון דמותו הדומיננטית בקרב המשפחה הגדולה - שבט של ילדים, נכדים ונינים שיצרו הורי שהיו יחד 75 שנה! מביאה אותי לרגעים שאני מדברת אליו בקול ומייחלת שיענה.

טימור מטיילת עם הקוראים ברחובות תל אביב של שנות החמישים ופותחת את סגור ליבה. מצאתי בספר חמלה, הבנה, כאב שאיחדו בכישרון רב בין העבר להווה.

ממואר נוסטלגי קולח וחשוב.

תודה לך צפי ומזל טוב כי ממש היום יש לך יום הולדת💕

צפי טימור, תושבת תל אביב, נשואה ואם לשני בנים. בעלת תואר שלישי בחינוך ובחינוך מיוחד, תואר שני בפסיכולוגיה, ותארים נוספים. טימור מרצה וחוקרת באקדמיה בתחומים של אתגרים בהורות, הכלה בחינוך ובחברה של אינדיבידואלים בעלי צרכים מיוחדים ולקויות למידה.

ספריה הקודמים: הורות מכל הכיוונים (2021): מכון מופת, The Art of Diagnostic Teaching (2014): סמינר הקיבוצים ואוניברסיטת ניטרה והרומן מהלכת על חבל דק (2022): E-Publish
להאזנה לפרק הראשון ולראיון עם הסופרת לחצו כאן 


"טביעות רגל" מאת צפי טימור, הוצאת רימונים, לרכישה לחצו כאן