"אבא הרים אותי על הידיים, חיבק אותי בזרועותיו בחום ולחש לי באוזן שהוא יחזור ושאהיה גיבורה וחזקה. הוא חיבק את סופיה ואת אמא, לחש לאמא משהו באוזן, ואז, פשוט ככה, הוא יצא מהקרון בלי להביט לאחור והלך עם החיילים הרוסים.
זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.
סופיה חיבקה אותי, אבל אני ברחתי מהחיבוק שלה ורצתי לחפש את לנה.
"הם לקחו אותו", אמרתי לה בדמעות, "הוא כבר לא פה".
"הוא יחזור", ניחמה אותי לנה, "אל תדאגי, אנחנו ננצח אותם. האבות שלנו יהיו גיבורים והם יחזרו, אל תדאגי", היא חיבקה אותי ולא הוסיפה מילה. נתתי לעצמי לשקוע בחיבוק שלה ולמילים שלה להיכנס לי ללב.
הרכבת החלה לנסוע. ניגבתי את הדמעות, והלכנו לפינה שלנו הקבועה בקרון האחרון. הסתכלנו על הנופים שחלפו כשהרכבת התחילה לנסוע שוב. הפעם חלפו ימים ארוכים ללא כל עצירה ואני שקעתי לתוך טלטוליה". (מתוך פרק ראשון בספר)
מסע חייה של בלה, חושף מערכות יחסים מורכבות במסגרת המשפחה ומחוצה לה. אנו מגלים בין לבין את מחיר השתיקות והרגשות המודחקים. יש בסיפור בחירות מכריעות, כאלו שנכונות וכאלו שפחות, אמיצות ללא ספק ומשנות חיים תוך התמודדות עם פחדים, רצונות, חלומות ומחירים שנאלצה לשלם בעבור כל אלו.
לא יכולתי להסיר את הספר מידיי. מהרגע שהכרתי את בלה (ביום לידתה פרק ראשון עמוד 17) התאהבתי בדמותה. היא חזקה, דעתנית ויודעת לעמוד על שלה.
גם כשהספר השיחות לא מדוברות הוא סוג של מסע לא קל. הספר קריא, זורם, קולח ומסקרן. דמותה האמיצה של בלה, מגוללת סיפור חיים מרתק, ילדות מאתגרת בצילה של מלחמת העולם השנייה בברית המועצות של אז ושידעה סבל ורדיפות בדיוק כמו באירופה.
ככל שמתקדמת העלילה המבוססת על סיפור אמיתי, סיפור חייה של בלה המתגוררת כיום בהוסטל במזכרת בתיה, ניכרים בה קשיי העלייה לארץ ישראל, תלאות ההתאקלמות בחברה והיחסים המורכבים במערכות מרכזיות בחייה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה