מלקוס - קובץ סיפורים מאת: שלומי יונה
יום אחד האמא חיכתה לבן הקטן שלה מחוץ לבית הספר ולקחה אותו לאכול פלאפל. אחרי שניגבה לו את הטחינה מהפנים היא ביקשה ממנו לעזור לה לגלות לאן אבא שלו הולך בערבים. היא נתנה לו שטר של חמישים והבטיחה עוד חמישים אם הוא יצליח. כשאמרה את זה היא החזיקה בפנים שלו והוסיפה שהוא חייב, אחרת יקרה משהו רע.
הכסף והפלאפל לא העלימו את הפחד של הקטן והוא ביקש מאחיו שיבוא איתו. אבל הוא רק השיב בחיוך שמבלי לעקוב הוא כבר יודע לאן הדפוק הזה הולך.
"לאן?" שאל הקטן.
"עדיף שתשחק בגולות," ענה לו הגדול בזלזול.
שנות השמונים. בשכונה המנומנמת בעיר הדרומית שעל סיפו של המדבר, משחקים הילדים. הם מתגנבים לקולנוע ולמשחקי הכדורגל, הם עוקבים אחרי שכנות משוגעות ומשליכים אבנים על חלונות. אבל אין תמימות בילדות הישראלית הזאת שמשרטט שלומי יונה, ואין נחמה. הילדים במלקוס סובלים מהזנחה; הם חוטפים מכות רצח ולומדים על החיים מוקדם מדי והרבה מדי ובעיקר – אין מי ששומר עליהם.
"זאת היתה היריקה שהכאיבה לה יותר מהכול. לא המכות, תלישת השיער או האימה שהרגישה בכל פעם שהוא נכנס הביתה. לזה הגוף התרגל. אבל יריקה, יריקה היא הריכוז של כל מה שקבור בתוכו ועוד לא נאמר. ה־DNA של הכאב. וכמו תמיד האמא יצאה מהבית, פניה רטובות מדמעות. היא נעלמה לכמה ימים. אף פעם לא אמרה איפה ישנה. כשחזרה כבר לא אכפת לה כמו קודם. בערבים היתה יושבת ליד חלון המטבח וצופה בילדים שמשחקים בשכונה או בזוג זקנים שהולך יד ביד. החברות שלה ראו שמשהו הושלך על נפשה וכיסה אותה ברפש ובזוהמה. היא הפסיקה לפתוח בקפה ולומר להן את אותם משפטים שביקשו לשמוע, כמו: "את תתחתני בעוד שנה וייוולד לך בן." או: "את תהיה לך נסיעה לחוץ לארץ, לא יודעת לאן, אבל זאת תהיה נסיעה ארוכה." אף שהשנים חלפו ודבר מכל זה לא קרה, הן אהבו לבוא אליה שלומי יונה 12 ולשתות את הקפה וגם לשמוע אותה שרה אום כולתום בקול עמוק שהיה מביא אותן לידי דמעות. מדי פעם הילד הקטן שלה היה מצטרף לשולחן וטובל עוגיות מתוקות בקפה של הנשים. ומכל הנשים היתה רק אחת שתמיד המשיכה לבוא, בגלל דאגה לחברתה שכבתה פתאום, ובעיקר בגלל הצורך שלה בתקוות ובהבטחות שיצאו מפיה בכל פעם שקראה לה בקפה. קראו לה רחל אבל מאחורי גבה היא נקראה חציל, בגלל פניה הארוכות והאף המחודד". עמוד 11 בספר)
בשפה ייחודית, ביצריות ובזעם שלומי יונה משרטט במלקוס, ספר הביכורים שלו, קווים לדמותה של ישראל אחרת ומציב בפני הקורא מראה שקשה להסיט ממנה את המבט.
בקובץ 11 סיפורים והוא שזור ביסודות ביוגרפיים.
סיפור "הצינור" (עמוד 143 בספר) התפרסם בכתב העת "מאזניים".
במושב בו גדלתי בילדותי ושכן בסמוך לעיירת הפיתוח דאז קרית גת (שהפכה לעיר משגשגת) נשקפו התמונות, המראות והחיים בשנות השבעים והשמונים ממש כמו בקובץ שאת סיפוריו סיימתי זה עתה לקרא.
לא ידעתי להחליט מה הרגשתי חזק יותר בזמן הקריאה - את החמלה, המועקה הכבדה או המחשבות הרבות שהיו מנת חלקי לאורך הקריאה. אלימות במשפחה, אלימות בחברה, אלימות מילולית ופיזית, עבריינות, פשיעה, פדופיליה והכל בשכונה אחת בעיר נידחת על גבול המדבר השחון. אוכלוסייה שהחיים לא חייכו אליה והתקווה לא התדפקה על דלת ביתיים כמו שזה נקרא שוב ושוב.
אהבתי את הכתיבה הישירה ולא מתייפייפת. הספר קצבי, נוקב, לא מתנצל ומטיח את כל המציאות העגומה בפניו של הקורא.
ספר מצויין!
שלומי יונה הוא איש תיאטרון, שחקן, ליצן רפואי ומחזאי. עוסק בליצנות רפואית גם מול מפונים וחיילים שחוזרים משדה הקרב. בימים אלה הוא סטודנט בחוג לטיפול באמנות באוני' חיפה במטרה לעבוד עם אוכלוסייה במצוקה, מכורים ופוסט טראומתיים.
גדל בבאר שבע. מתגורר כיום בתל אביב.
"מלקוס" מאת: שלומי יונה, עורכת: אורנה לנדאו, הוצאת שתיים, 151 עמודים, 88 ש"ח, לרכישה לחצו כאן
גניבות ספרותיות מאת נעה אבנד
מהם זוגיות, מין, בגידה, נישואין עבור בורגנים ישראלים בני 40+ בעידן דיגיטלי ונרקסיסטי כשלנו?
הספר גניבות ספרותיות הוא תמונת מצב כנה, בוטה, מקורית ומאוד משעשעת על ההוויה של מעמד הביניים בתפר בין העולם האנלוגי שנמחה למציאות דיגיטלית-טוטלית הנוכחית.
"העברתי יד בשערו של ידועי הפיקטיבי בציבור והתלבשתי. ידעתי מי האורח שלי. זה היה כשעוד נזקקנו זה לזה באופן די הדדי. לפחות יותר הדדי. דימיטרי חיכה למעלה ועישן בינתיים עם מישהו. זה לא הלם אותו. לא בטוח שהכול קרה באותו היום. אני זוכרת שעליתי למטבח המרכזי לפגוש אותו ויצאנו. אני זוכרת שרכבתי על האופניים בלי משקפיים וזה היה די מפחיד בפניות שמאלה. זה היה חודש מאי בערך. סוף חודש מאי. אבל זה לא יכול להיות, כי זו לא היתה עונת הרחצה הרשמית. אולי זה היה נובמבר. הרי היה כבר חשוך. רכבנו באופניים והגענו למקום שאנחנו מכירים. בסתיו העמוק אין שם אף אחד כמעט אף פעם. זה בטוח היה נובמבר. נכנסנו לתא הלבשה שבעונת הרחצה משמש משפחות, והזדיינו שם בדחיפות. קורות העץ של הקבינה חרקו אבל זה לא הוציא אותי מריכוז. אחר כך דימיטרי עישן גולואז אדום בתנועות ילדותיות ואחר כך הזדיינו שוב וזה שוב היה קצר אך מספק." (עמוד 16 בספר)
בעוד שעבור אנשים צעירים יותר הפלטפורמות הדיגיטליות הן מציאות מובנת מאליה, והם חיים את המוסכמות והקודים של המציאות הזו כבני בית, אנשים מגיל מסוים צפונה נכנסו לעולם הזה כמו הנזל וגרטל לבית המכשפה – מוקסמים מאינסוף הגדרות ואפשרויות שפתאום צצו. זהו מגרש משחקים שמנסח מחדש את הזוגיות, המין, מוסד הנישואין והגירושין ועוד ועוד. את הדברים האלה, את התחושה שאנחנו מוצרים שמשווקים עצמם בשוק חברתי קשוח, מביאה הסופרת לפתחם של הקוראים. זה עולם שלא מוכר לכל קורא והוא חושף לרבים את הפער העצום בין הפסאדה של המונוגמיה בת זמננו לבין "השטח". לא מדובר עוד בניהול רומנים, אלא בניסוח חדש לגמרי של מה זה להיות יחד.
העיסוק הבוטה בערך השוק של האדם-אובייקט מזכיר את מבטו המפוכח-אירוני של הסופר מישל וולבק, אך מעמיד דמויות נשיות עגולות, חשופות מאוד, שהפתטיות שלהן היא משעשעת ובו בזמן מעוררת חמלה ואהדה. חוויית הקריאה בספר משעשעת ונוגעת ללב. הכתיבה קולחת, מקורית ועשירה.
כל זאת מתרחש במרחב תרבותי ישראלי מאוד, שנוגע, בהומור עצמי, בהווי המקומי – בצבאי, בפוליטי, בחברתי. הספר משתף אותנו בהוויה האנושית והישראלית של זמן היסטורי-חומרי-מעמדי עכשווי, ודווקא על שום הדבקות המוגזמת בפרטים הקטנוניים של החיים ושל חלום המימוש העצמי הנרקסיסטי של ה"מגיע לי" – דווקא על שום כל אלו הוא נוגע באימה להפוך לא רלוונטיים.
זהו ספר ביכורים של נעה אבנד, ילידת 1984. יש לה הרבה מה לומר על החיים במקום הזה בעת הזאת. היא כותבת מתוך הביוגרפי והבדיוני וכמובן מהפצע.
"גניבות ספרותיות" מאת נעה אבנד עורכת: אורנה לנדאו; 166 עמ'; 88 ₪; הוצאת שתים, לרכישה לחצו כאן.
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה