"אַבָּא וְאִמָּא קָנוּ כַּרְטִיסֵי טִיסָה,
כַּרְטִיס לְאַבָּא, כַּרְטִיס לְאִמָּא
כַּרְטִיס לְנוֹעָהּ וְכַרְטִיס לְרוֹתֶם.
אַךְ נוֹעָהּ נִבְהֲלָה נוֹרָא
כִּי טִיסָה בְּמָטוֹס הִיא לֹא מַכִּירָה."
פעם בימים שאני הייתי ילדה זה היה אחרת, ילדים בקושי טסו לחו"ל.
אמנם במסגרת השרות הצבאי שלי טסתי הרבה לסיני אבל זה היה במסגרת השרות הצבאי כחיילת שהבסיס שלה היה רחוק ממרכז הארץ והטיסה הייתה סוג של הסעה שסיפק לנו הצבא כתנאי שירות נוחים.
אני זוכרת את הטיסה הראשונה שלי לחו"ל. הייתי כבר מורה צעירה בת 23 וזו הייתה לי הפעם הראשונה שטסתי לארץ אחרת-לעיר לונדון במסגרת טיול. גם בגיל 23 התרגשתי מאד.
לעומתי, הילדים שלי טסו בגיל צעיר כשהיו תלמידי בית הספר היסודי. יחד אתנו ההורים, טסנו לטיול גדול בארה"ב מה שהפך לימים לאחד הזיכרונות היותר משמעותיים להם בחייהם הבוגרים. ועוד לעומתם הנכדים שלי טסו כבר בגיל ממש ממש צעיר. אורן טס בגיל שנה וחצי, תומס היה בן שנתיים וחצי ורובין בת ארבעה חודשים בלבד.
הילדים של היום-טסים בכל גיל.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי בימים אלו הגיע לידי ספר חוויתי ונפלא מאת שרית דגני. הספר "הטיסה הראשונה שלי" מה שהחזיר אותי לזיכרונות המתוקים שלי ושל ילדי. קראתי את הספר עם נכדי, שוחחנו על הטיסות שלהם לחול (כם הם כבר טסו מספר פעמים בגילם המאד צעיר) והעלינו חוויות וזיכרונות מתוך המקומות החדשים שזכו בהם לבקר.
יש משהו קסום ומרגש כשחושבים על הטיסה הראשונה. ההגעה לשדה, שלבי המעבר בדרך למטוס, הביקור בדיוטי פרי שהוא חלום קסום של הרבה אנשים מבוגרים. העלייה למטוס, ההמראה, הטיסה, המבט מבעד לחלון, האוכל המוגש, החששות, ההתרגשות והנחיתה בארץ חדשה.
נועה (בתה של הסופרת) מתרגשת וחוששת (כמה טבעי) לקראת הטיסה הראשונה שלה. עם תמיכה בלתי מעורערת מהוריה ובליוויה של אחותה רותם, היא מגלה בפעם הראשונה את הריגוש שקיים בלחקור ארץ זרה, להתענג על טעמים חדשים וליצור זיכרונות יקרים.
הטיול המשפחתי היה ממש נפלא היו בו מקומות יפים, גלידה וסוכריות, מסע קניות, מסעדות שוות ואפילו גן חיות מלא באריות. בטיסה חזור נועה כבר לא חוששה. היא שבה הביתה עייפה ומרוצה וכבר חיכתה לטיסה הבאה. (כמוני!!!) הבאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה