השבוע קראתי שני ספרים נפלאים מאת ד"ר אלה קנר, פעילה פמיניסטית במגזר הדתי, בעלת תואר שלישי, בעברה הייתה חילונית, כיום דתייה אורתודוקסית.
הספר "כל אחת לגופה" שראה אור בשנת 2018 מביא את נקודת המבט של נשים שונות על קיום מצוות הטבילה במקווה. 29 מונולוגים מרתקים של נשים במנעד רחב של גילים, מוצא ורקע, בהם מונולוגים כואבים מרגשים לצד כאלו המשעשעים, אודות האישה הנאלצת לעבור טבילה מבחירה או מכורח.
כל אחת לגופה - סיפורי טבילה
דומה כי "כל אחת לגופה - סיפורי טבילה" הוא אחד מהספרים היותר מרתקים שקראתי לאחרונה.
טבלתי פעם אחת בחיי בערב שלפני נישואי. המפגש עם המקווה היה כדי לסמן וי ולהגיש לרבי שהשיא אותי את האישור שאני "טהורה". (בסוף הוא אפילו לא בקש) הלכתי עם חברה, סיימנו ויצאנו לקנות פרחים כדי לארגן את זר הכלה שלי שהיה פשוט ולא יומרני כמו כל הפריטים שהיו חלק בחתונה שלי. (אני נשואה כבר 40 שנה!)
לא זוכרת שנתתי לטבילה מקום כלשהו בחיים שלי. צחקתי מתוך המבוכה וציפיתי לרגע שה"סיוט" הזה יסתיים ואקבל את האישור שנכתב בשגיאות כתיב נוראיות.
כבר למעלה מעשור אחת החברות הטובות שלי, מי שהייתה מתאמנת שליוויתי לאורך השנים בהן הייתה מסורבות גט, היא בלנית שעושה את שליחותה בנאמנות מזה עשור ובטוחה אני שיש באמתחתה סיפורי מקווה רבים שלא שתפה אותי בהם, מעולם.
"תכלס, הטבילה היא מאוד טכנית. אני מחפשת את המקום הזה של להכניס (לא כל פעם אני מצליחה) את הרוח בכל טבילה וטבילה, אבל זה הבדל של שמים וארץ ללכת לטבול איתו באיזשהו מעיין ולשבת להכין קפה ביחד ולדבר ולהיפגש מחדש, והחיבוק של אחרי… המקווה הממוסד הוא מבחינתי כמו אמבטיה. היו פעמים שיצאתי מ"מקווה נורמלי" ושאלתי את עצמי מה ההבדל? למה לא הייתי יכולה לעשות את זה באמבטיה? אני מרגישה שזו לא טבילה. לעומת זה, כשאני הולכת למקור מים טבעי, מקור מים חיים, אני מרגישה חיים, טבילה אמיתית. לי חשוב ה"ביחד" של המצווה הזאת. ברור לי שזו מצווה של נשים, וברור לי שאני כאישה מכוונת אליה. אבל הייתי רוצה לראות גם אותו מכוון אליה. אני זוכרת שהייתי ממש מבקשת ממנו שגם ייקח את הימים האלה לאיזושהי מחשבה או עשייה. אני מתכוננת בכל הרבדים, ואני מצפה לפגוש אותו, את אישי, לא רק במישור הפיזי". (מתוך עדותה של אבישג בת 32 עמוד 41 בספר)
בכתיבה רגישה ואינטימית מנפצת אלה קנר טאבו מרכזי בחברה הישראלית, וחושפת את המתרחש בחדרי החדרים של מצוות הטהרה היהודית. למדתי ממנה המון. קנר חושפת מונולוגים מרתקים של נשים שונות, במנעד גילים ומקומות המספרות בגילוי לב וידויים ועדויות מתוך המרחב האינטימי ביותר בחייהן. על הקושי, על השקרים, על ההתרגשות, על הבושה, על הקדושה, על המבוכה.
"כל אחת לגופה" הוא אסופת מונולוגים אמיצה, המביאה לקדמת הבמה נקודת מבט רגישה ונדירה של נשים על גופן, פורצת את גבולות המקווה ונוגעת בכל אישה באשר היא אישה, בכל אישה לגופה.
אהבתי את הספר. הוא מרתק, נוגע ולפעמים גם מצחיק. למדתי כמה קצר מרווח הבחירה של האישה בדרך למצוות הטבילה ושמחתי להישאר במקום החילוני שלי. ממליצה על הספר בחום. ראוי שיקראו בו גם גברים וגם נשים חילוניים ודתיים כאחד.
אלה קנר (57), גרושה ואמא לשישה ילדים, היא פעילה פמיניסטית במגזר הדתי, בעלת שני תארים בחינוך ותואר שלישי במגדר, מאמנת אישית כבר 23 שנה. היא נולדה וגדלה בבית חילוני בתל־אביב וחזרה בתשובה בצבא. "כל אחת לגופה - סיפורי טבילה" מאת אלה קנר, הוצאת פרדס, לרכישה לחצו כאן.
דלתות לא נעולות
גדלתי במושב בבית של חמישה אחים.שתי אחיותיי הבוגרות נולדו גדלו עד גיל 6 בקיבוץ בית גוברין וחוו את הלינה המשותפת בבית הילדים. אמא ככל שהיא מעידה עד היום בגיל 92 שנאה את הרגע הזה שנאלצה לעזוב אותן בידי המטפלות ושומרת הלילה (ויש גם סיפורים עצובים שאני מכירה עד היום)
"היינו חבורה של 'ילדים יתומים עם הורים', הרגשתי שאני בהישרדות - לא יודעת מה אני חושבת, מה אני מרגישה, מה אני אוהבת. רק ידעתי שאני צריכה להיות חלק מהקבוצה ולעשות מה שכולם עושים, רק לא להיות לבד".
ספרה השני המרתק והמטלטל של אלה קנר, "דלתות לא נעולות" כולל 22 מונולוגים של נשים בנות 40 ומעלה שחוו לינה משותפת בילדותם בקיבוץ. הנשים בעדותן מגיעות מכל קצות הקשת של התנועה הקיבוצית: חילוניות ודתיות, מזרחיות ואשכנזיות, סטרייטיות ולסביות, ילידות קיבוץ וכאלה שהגיעו כילדות חוץ. מהעדויות עולה הווי הקיבוץ כפי שהן חוו אותו, לטוב ולרע. הן משתפות בצורך העז שלהן בחום ואהבה, חלקן מספרות על לילות של בכי וחרדה, ואחרות מעידות על פגיעות מיניות שהתרחשו בחשכת הליל. מרביתן מדברות על הבית, מהו בית ולמה הן שמחות או מסרבות לשוב אליו אחרי שעזבו והקימו בית ומשפחה מחוץ לקיבוץ. ריגש אותי במיוחד סיפורה של עדה מספר 9 בספר וליבי יצא אליה.
"אני זוכרת שהייתה איתי בחדר ילדה שהייתה כבר די גדולה אבל לא הסכימה שאמא שלה תלך. אמא שלה היתה אומרת לה: "תגידי לי לילה טוב, אני רוצה ללכת," והיא הייתה מסרבת להגיד לה. האמא הייתה מתחננת , וכך היא הייתה מושכת אותה שעה. חשבתי שגם אני אעשה את זה לאמא שלי. כשאמא שלי אמרה : "תגידי לילה טוב, אני צריכה ללכת", אמרתי שאני לא רוצה. היא אמרה "לא צריך" וכשסובבתי את הגב היא כבר לא הייתה לידי". (עמוד 122 בספר)
מיד אחרי שסיימתי לקרא, רצתי לאמא ושמעתי ממנה סיפורים על הבכי של אחותי הבכורה הילדה הראשונה של קיבוץ בית גוברין, היום בת 71 ומתגוררת בעוטף עזה, ומנגד את סיפורי ההסתגלות הכנועה של אחותי השנייה והכאב הגדול של אמא בכל ערב לפני עזבה אותן בבתי הילדים.
"תינוק שהיה בוכה קיבל מי סוכר להרגעה, ואז כשהאמא הייתה מגיעה להאכיל אותו הוא לא היה רעב. אמא מספרת שכשהייתי נרדמת המטפלת הייתה מכניסה אותי למים קרים כדי שאתעורר ושאוכל, אז הייתי צורחת"
מצאתי בספר אמת כואבת, געגוע, עדות נוקבת, נשים שלא שתקו, חמלה ומלכודת דבש שהביאה להתפקחות.
דלתות לא נעולות הוא מסמך אינטימי המאפשר הצצה לבתי הילדים של ראשית הקיבוצים ועד לשנות השמונים
אהבתי את הספר ואני ממליצה עליו בחום.
"דלתות לא נעולות" מאת אלה קנר, הוצאת נופך ספרים, לרכישה לחצו כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה