איך אפשר לגנוב תינוקת? חשבתי לעצמי. איזה אם יכולה לעשות זאת למי שילדה זה מכבר ומרגישה בטוחה תחת קורת הגג של בית היולדות? האמת היא מאז שקרה מקרה אמיתי שכזה במציאות של ישראל ותינוק נחטף, הוחמרו סדרי הנגישות אל ובתוך חדרי התינוקות בביתי החולים והשמירה הפכה מבוקרת ואדוקה שבעתיים. (בלי צמיד על היד לא ניתן להגיע את הילוד ובטח שלא להוציאו.)
כך מתחיל קצוות שרופים, רומן הביכורים הסוחף של מיכל קרייטלר, שבמרכזו אתי, אישה, אמא, ששנים קודם לכן קרה לה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות: מישהו גנב לה את התינוקת שזה עתה ילדה. אבל עכשיו אומרים שיכול להיות שהתינוקת חזרה. האם זאת באמת היא? ואם היא חזרה – האם גם תישאר? ומה תגיד לה אתי אם תשאל אותה איך גנבו אותה? הרי אפילו אתי בעצמה לא בטוחה איך זה קרה. אם גנבו לה את התינוקת או שאולי היא בעצם אשמה...
לא שמרתי עליה טוב. הייתי בטוחה שבבית חולים הכול בסדר. מי יכול לחשוב שיגנבו לו תינוקת בבית חולים?
תפסיקי עם התירוצים! אני צועקת על עצמי. זה לא משנה מה חשבת. את הלכת לישון, וגנבו לך את התינוקת.
"התחלתי לחשוב מה אני צריכה לעשות. בדקתי את לוח הטיסות. מאז הבוקר יצאו כבר שתי טיסות לארץ. היא בטח היתה על אחת מהן. כדי לנסוע אחריה אצטרך להוציא דרכון חדש. זה ייקח לפחות יומיים. סיבה, הסבר, רעיונות איפה לחפש אותה. לאן היא תלך? היא לא מכירה שם איש. בטח תלך לבית החולים שבו נולדה. אמרתי לה את שם בית החולים? לא. היא לא יודעת איפה נולדה. משטרה. היא תלך למשטרה. זה יתפרסם
בעיתון, אולי כבר מחר. ברגע שאנחת בארץ, גם עם הדרכון האיטלקי שלי והשם המפוברק, יעצרו אותי ללא ספק. אני לא יכולה לנסוע אחריה.
היא כבר לעולם לא תהיה שלי.
עד הערב אארוז את כל החפצים שלה. מחר אצבע את החדר בצבע בהיר וניטרלי, אולי צהוב. בשבוע הבא אתחיל לטייל במחלקות יולדות כאן בסביבה. אני את הלקח שלי למדתי: צריך לחכות לפחות עד גיל עשרים ואחת לפני שמספרים." (מתוך פרק ראשון בספר)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה