ילד מקולקל מאת דרור שגב
"לכל פגישה הביא ערן לאברם דיסק שצרב במחשב. אברם היה מחכה לסיום המפגשים בקליניקה ולאחר הטיפול האחרון היה נועל את דלת הכניסה, מגיף את התריסים ומעמעם את אור הכניסה, ריטואל קבוע שהפריד בין עולם העבודה לעולמו הפרטי. מבקבוק וויסקי מסוג ג'ק דניאלס היה מוזג לכוסית זכוכית את "משקה היום", אוחז אותה בידו, מנענע את הכוסית עם הנוזל המעושן ומביט בדפנות אליהן מתנפצים גלים רכים. מותר לו לשתות משקה אחד בלבד ביום. רופא המשפחה שלו הזהיר אותו שעורקיו כמעט מתפוצצים משומנים בדם. הוא כרע על ברכיו מול הרופא והבטיח להתנזר מכל מאכל שמנוני, מחטיפים ומבוטנים ובלבד שיתיר לו ללגום כוסית אחת כל ערב. ד"ר רמז הסכים לבקשתו ואברם הבטיח לקחת כל יום כדור אחד להורדת כולסטרול". (עמוד 13 בספר)
הספר ילד מקולקל מביא דיאלוג מרתק בין נער מתבגר לפסיכולוג שלו, דיאלוג המתנהל גם באמצעות מוזיקה וצלילים המתרוצצים לשניהם בגוף. ערן בורח מביתו ומתחיל במסע המהווה גשר בין המעגלים החיצוניים והפנימיים של חייו, מסע שבמהלכו גם ערן וגם הסובבים אותו עוברים תיקון.
צללתי לקריאה ולא יכולתי להסיר את הספר מידי. משהו בו לפט אותי וידעתי בדיוק מה. אני מכירה מקרוב את חדר המטפל. כבר חציתי שיחות עם פסיכולוגים, פסיכותרפיסטים ומטפלים נוספים. הדיאלוגים שעולים מאחרי הדלת הסגורה אל מעגלי החיים מותירה אחריה הרבה מחשבות, תובנות וכמיהה להתחדשות.
ילד מקולקל הוא ספר מרגש עד דמעות. לעיתים הייתי "ערן" נערה מתבגרת, לעתים הייתי צליל, במקומות אחרים הייתי חשופה כמו הספר שרויה במסע של חיי מול החרדות שמסרבות להיפרד.
הספר קולח, רהוט, נוגע עד דמעות וחשוב לכל קורא.
ממליצה בחום.
דרור שגב, אוסף תנועות, מחפש צלילים. תר אחרי צלילות אינסופית, כותב מילים.
דרור שגב, אוסף תנועות, מחפש צלילים. תר אחרי צלילות אינסופית, כותב מילים.
"ילד מקולקל" מאת דרור שגב, הוצאת מרום תרבות ישראלית, לרכישה לחצו כאן
פועם מאת דרור שגב
לרונן יש קריירה משגשגת, משפחה יפה וחברים רבים, אבל סערה אדירה משתוללת בתוכו.
בגיל 55, ולראשונה בחייו, הוא מתבונן היישר אל התהום הפעורה בנפשו ושואל את עצמו שאלות שמעולם לא העז לשאול: האם הוא מאושר ומסופק בחייו? מדוע מעולם לא ביקר בקברו של החבר הכי טוב שלו מהצבא, אודי? איך זה שהיחסים שלו עם אביו קרירים? כיצד השפיעה הטראומה בעקבות מות אימו על גופו ועל נפשו, ולמה הוא פשוט לא מצליח לנשום?
"לפתע חש מחנק. אזעקה מאיימת חצתה אותו כאילו נמעך לשניים בלפיתת מלחציים. הוא נשען הלום כאב על הקיר הלח. זה התקף לב, זעק בראשו, אני עובר התקף לב. הוא התנשם בכבדות, מנסה בכל מאודו להחדיר מעט אוויר אל גופו, הביט בחטף בפנים המבוהלות שבמראה, בראשו פעמה המחשבה בפראות: אני באמצע התקף לב ואיפה לעזאזל הנייד שלי? הוא השתופף על האריחים הקרירים ונטולי החן. הוא נשם באיטיות ומשהו נפתח, גופו כמו התרוקן ושב אל כוחותיו. הוא שאף אוויר בזהירות והגוף ציית. זה לא התקף לב, אידיוט, כעס על עצמו, אני עמוק בתוך התקף חרדה.
בחודשים האחרונים גילה שהוא סובל מחרדות. ללא אזהרה הייתה מתכווצת הנשימה, ויש מאין, שמיכה עבה הייתה חונקת את כתפיו, לופתת את הריאות. אבל מעולם לא חווה אירוע כה מטלטל כמו שקרה זה עתה במקלחת. לרוב נתקף בחרדה בשעת הליכה מהירה או במאמץ, אבל לאחרונה זה פשוט נוחת ללא אזהרה."
(מתוך עמוד 8 בספר)
ביד בטוחה מקרב דרור את הקורא אל עצמו; אהבה וכאב, חיים ומוות, עבר ועתיד מתקבצים יחד על שבילי חיים מוכרים ומסלולים לא מסומנים, וכך נפתחת דרך שבסופה דבר כבר לא יהיה כשהיה.
דרור שגב, 57, הוא סופר ומרצה. נולד וגדל בחדרה, גר היום בשוהם עם משפחתו.
דומה כי המשבר בעלילת הספר "פועם", יכל להתרחש בכל שלב בחיים, ולהשתלט עליהם ללא הודעה מוקדמת. (מי כמוני יודעת...) מהר מאוד בשלב הקריאה הפכתי לחלק מהסיפור. יש בו מוטיבים של ההוויה הישראלית שכל מי שגר כאן בעשורים האחרונים חולק אותה על בשרו.
משובח, נוגע ללב, קולח, רהוט, מטובל בתיאורים ודימויים נפלאים.
פרוזה ישראלית במיטבה.
"פועם" מאת דרור שגב הוצאת כריכה, לרכישה לחצו כאן.
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה