לקראת חג השבועות הגיע לידיי ספרה החדש של תמר אורנשטיין - "יום יבוא ואמצא אותך". כבר קראתי בעבר וסיקרתי את ספריה של תמר, ולכן גם האמנתי שמחכה לי הנאה צרופה. ואכן, מהרגע שצללתי לקריאה רצופה, לא יכולתי להסירו מידיי עד לדף האחרון. (גם לכם זה יקרה!)
אור בגד בי. שבר את ליבי התמים. ערער את עולמי.
שון, קצין מהבסיס, חייל בודד שמעולם לא פגשתי, עוזר לי לאסוף את השברים.
הוא מציע לי כתף תומכת, אוזן קשבת וחברות אמיצה, אבל לא את ליבו.
הלב שלו שייך לאחרת. בקרוב הוא יחזור לארצות הברית, לארוסתו שממתינה לו ימים ארוכים ולאביו המתגעגע, ושוב אישאר לבדי.
שון, קצין מהבסיס, חייל בודד שמעולם לא פגשתי, עוזר לי לאסוף את השברים.
הוא מציע לי כתף תומכת, אוזן קשבת וחברות אמיצה, אבל לא את ליבו.
הלב שלו שייך לאחרת. בקרוב הוא יחזור לארצות הברית, לארוסתו שממתינה לו ימים ארוכים ולאביו המתגעגע, ושוב אישאר לבדי.
מתוסכלת מן המציאות שנכפתה עליה, נאבקת ליבי עם רגשות סותרים ותחושת אובדן. ברגע של חולשה היא פונה לנתיב הרסני, שטורף את חייה ומשנה את כל מה שהכירה.
האם תצליח למצוא את הדרך לשקם את חייה או שעבָרהּ ימשיך לרדוף אותה?
האם תצליח למצוא את הדרך לשקם את חייה או שעבָרהּ ימשיך לרדוף אותה?
"אולם הנוסעים היה עמוס לעייפה בבני אדם. עיני חלפו על פני תורים ארוכים שהשתרכו מול דלפקי חברות התעופה השונות, מתחמקות מהאדם היחיד שרציתי להביט בו.
שון.
האויר בינו נעשה כבד בשל כל הדברים שלא יכולנו לומר. רגעים ספורים נותרו לנו יחד. רגעים אחרונים לפני פרידה. החיים חיכו לו הרחק ממני. לא אראה אותו עוד לעולם.
שון ליטף את פני, ניסה לסובב את ראשי כדי שאביט בו, אך הייתי נחושה להסתיר את הדמעות.
...שפתיו היו קרובות כל כך. רציתי לנשק אותן, לאחוז בפניו ולהתחנן שלא ילך, אבל במקום זה נסוגותי לאחור.
עיניו ננעצו בעיניי. "אני לא אשכח אותך לעולם. "אנחנו כמו שני תווים תואמים שיוצרים קטע מושלם, זוכרת?"
הנהנתי וניסיתי לחייך, שנינו ידענו את האמת. הפרק שלנו נגמר. הסימפוניה לעולם לא תהיה שלמה." ( עמוד 84 בספר)
הכרתי את הסיטואציה המצוטטת מעל מאד מקרוב, כשהפכה לתמונה החקוקה בראשי מעברי.
דוד ואני השתחררנו מצבא קבע בסיני, חודשים ספורים קודם לכן, והיינו לקראת לימודים.
3.7.1979 אני באולם הנוסעים בנתב"ג נפרדת ממנו בדמעות תנין, בדרכו ללימודי תואר בארה"ב. בדיוק כמו ליבי, נותרתי שבורה, כאובה ומאוכזבת.
גם כשהתחלתי חודשיים אחר כך את לימודיי, הייתי עדיין בציפייה והמתנה למה שאף פעם לא קרה.
האהבה שברה את לבי והפכה אותי שונה.
התחברתי לליבי הדמות המרכזית, ואהבתי אותה מהשורה הראשונה.
ידעתי שהחיבור הרגשי שלי אליה גבר כשחזרתי לאותה חוויה כואבת מעברי. שהרי, הייתי שם. הכרתי את הכאב שלא נרפה חודשים ארוכים וידעתי בדיוק מה היא מרגישה.
"יום יבוא ואמצא אותך" הוא רומן נפלא, המרתק את הקורא במתח וסקרנות לדעת מה יבוא עכשיו.
אוהבת את הכתיבה של אורנשטיין ואהבתי לקרא אותה זו הפעם החמישית.
המלצה מהלב והבטן!
רוצו לקנות
שבו לקרא!
תמר אורנשטיין חיה בירושלים. בוגרת הפקולטה להנדסה בפירנצה שבאיטליה, עבדה שלושים וחמש שנים בתחום המחשבים. "סודה של אנקה" הוא ספר הביכורים שלה. "לו הייתי יודעת" הוא ספרה השני. "אל תספרו לה דבר" הוא ספרה השלישי. תאנה וסברס הוא ספרה הרביעי ובימים אלו רואה אור ספרה החמישי
"יום יבוא ואמצא אותך" הוא סיפור על אהבה, בגידה, שיקום וגילוי עצמי, במציאות אפופת סודות.
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה