הצד של המים, סוף סוף אפשר ומצעד האביב - ספרים חדשים בהמלצה חמה

 

הצד של המים מאת איריס קאופמן

רומן מכתבים מהאישה למאהבת של בן-הזוג
כשענת מגלה ששגיא מנהל רומן, היא כותבת מכתבים כנים למאהבת - ומגלה מה נשאר מהאהבה, מהזוגיות, ומעצמה.

"אני חושבת שמה שהעיר אותי היה הטריקה של הדלת. כמעט אחת־עשרה וחצי בלילה. זה רק עניין של השבועות האחרונים שהוא חוזר כל כך מאוחר. איפה הוא הסתובב עד עכשיו? הרי לפי הטריקה לא שכבתם. כשאתם לא שוכבים הוא חוזר עצבני וטורק את הדלת. הוא בטח לא קולט את זה שאני כבר יודעת להבחין. אם הוא נכנס כמו גנב בלילה, סוגר אחריו את דלת הכניסה בשקט וצועד על קצות האצבעות ישר למקלחת — זה סימן שכן שכבתם. פעם חשבתי שאולי יש לו שם בפנים עוד קצת ייסורי מצפון. אבל עכשיו אני כבר לא בטוחה. כי ברור לי שהוא מחזיק איזו התרגשות עצבנית שנשארה אצלו מאז ימי התיכון. הוא בטח היה מתגנב ככה לבית של ההורים שלו אחרי סקס נעורים עם מישהי".

ענת ושגיא נפגשים ומתאהבים באמצע החיים. אחת עשרה שנים אחרי כן ענת מגלה ששגיא מנהל רומן, ועולמה מטלטל. במכתבים שהיא כותבת למאהבת של בן-זוגה, מנסה ענת לברר מה נותר מהקשר ביניהם ואיך יוכל להתקיים עם האישה האחרת שנוספה לו. במכתבים הכנים ובחלקים הכתובים בגוף שלישי נפרשים חייהם של ענת ושגיא, ומתגלה זוגיות פרוצה ופצועה שמבקשת להציב גבולות.

הרומן עוסק במנגנונים המורכבים של קשרים משפחתיים ורומנטיים, מפרק אותם ובונה אותם מחדש בניסיון לבחון את ההבדלים הדקים בין כוח לחולשה ובין הכלה לויתור. הוא מציע מבט עמוק ובלתי שגרתי על המבנים הגלויים והסמויים של יחסי העברה במשפחה ובזוגיות, ועל השאלה הגדולה, הנצחית – מהי, בעצם, אהבה?

איריס קאופמן היא סופרת שזכתה באהבת הקהל ובשבחי הביקורת. בספרה הראשון, "טעם של מלח", שתי נובלות קשורות-נפרדות שנוגעות ביחסי משפחה, זוגיות והורות. ספרה השני, "להיות או לא", הוא ספר מסות אישיות העוסקות בהתמודדותה של איריס עם מחלות מסכנות חיים ומחלה אוטואימונית, תוך שיח עם טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, פסיכולוגים ואחרים. "הצד של המים” הוא ספרה השלישי.

"עתיר תובנות ומחשבות מרתקות... נוגע ללב בכנות שלו וביכולתה של קאופמן להיות מדויקת וישירה." - זוכת פרס ספיר עופרה עופר אורן, על "להיות או לא" | "איריס רוקמת בחוט של חמלה את דמויותיה לסיפור ולחיים, מטמירה מתוך רגעי המאבק היומיומיים זהרורים של תקווה ויופי... היא לוקחת בעדינות את הקוראים אל בין המילים שלה, שלמרות שיש להן טעם של מלח, נשאר מהן טעם של עוד." - התסריטאית והסופרת שירי ארצי, על "טעם של מלח"

קראתי את הספר במשיכה אחת. פשוט לא יכולתי להפסיק. 

אני אוהבת ספרות ישראלית וקל היה לי להתחבר לאומץ לכנות לחמלה ולכאב כשלצידם מופיע גם הומור.

הצד של המים הוא רומן מכתבים אינטימי, חכם ונוגע ללב שלוקח את נושא הבגידה והופך אותו למסע התבגרות מרתק של אישה מול עצמה, ומול המאהבת של בעלה. הכתיבה של קאופמן כל כך מדויקת, רגישה וקולחת, שפשוט אי אפשר להניח את הספר מהיד. ספר חובה לכל מי שאוהב ספרות עברית במיטבה, שמצליחה לגעת במקומות הכי עמוקים של הלב. רוצו לקרוא!

"הצד של המים" מאת איריס קאופמן, הוצאת שתיים לרכישה לחצו כאן.

סוף סוף אפשר מאת יערה סולומון

שתי נשים, מלחמה אחת שמטלטלת את חייהן - כשההווה מתערער, האם יש בכוחן להחזיק את עצמן, את הזוגיות, את מי שהיו? מסע אל העבר כדי להבין את ההווה.


"הדלת לחצר נפתחת וענבל יוצאת ומתיישבת לידי, על האדמה, עם שקית שוקו ביד. עכשיו שותים שוקו? תכף ארוחת צהריים, אני מתפלאת. ענבל מתעלמת וממשיכה לשתות ברעש. בחדשות מודיעים שהמטח הסתיים והתושבים יכולים לצאת מהמרחב המוגן. אני מביטה באדמה הטרשית שמקיפה אותנו. כשעברנו עמוס הבטיח לי דשא, אבל אז פרצה חרבות ברזל וכבר חצי שנה ניצב פה רק העץ. רוח חולפת עליי ומצמררת את הצוואר שלי, אני מעבירה את כף היד על עורו המחוספס של הגזע. אני מדמיינת שאני יושבת במרפסת של סבתא שלי ושיש שקט בשמיים ושקט בלב ושלום".

חן מחזיקה. אולי תמיד אבל בעיקר עכשיו, כשבן זוגה מגויס למלחמה. אבל היא לא נשארת לבד. הילדה, הנערה והחיילת שבה מתייצבות מולה ועוזרות לה לשאול ולאמת מחדש – האם אלה החיים שהיא דמיינה? האם יש בה את הכוח כל פעם מחדש להחזיק – את הזוגיות, את ההווה השביר, את הפחד, את עצמה?

נעמה נוסעת. היא עוזבת הכל: את הדירה, את בן הזוג ואת חייה הנוכחיים, ובורחת חזרה אל בית הוריה. אלא שהבית נעול. נעמה יוצאת למסע ברחובות ילדותה, במהלכו היא נאלצת לקלף את השכבות שעטתה עם השנים ולהישיר מבט כן וכואב אל עברה ואל עצמה.

"סוף סוף אפשר" סב סביב שתי נשים, שני קולות ונעלם אחד. במפגש הבלתי נמנע ביניהן הן נאלצות להתמודד עם העבר, לשאול את השאלות הקשות ולהשלים עם התשובות הלא פשוטות. מדובר ברומן על המורכבות של חיים כאישה בישראל – אם כחלק ממסורת ארוכה ומהדהדת של כח וכאב נשי, ואם כאינדיווידואלית שלא תמיד תתמסר לתפקידים שהחברה מכתיבה לה. זהו ספר על המתח המתמיד בין מי שהעולם מצפה מאיתנו להיות לבין מי שאנו באמת, ומהווה תזכורת חשובה לכך שאישה היא תמיד יותר מכותרת אחת.


זהו רומן ביכורים אמיץ וחשוף שמפרק ומרכיב מחדש את המושגים "בית", "זוגיות" ו"חיפוש עצמי".
העלילה מפגישה אותנו עם שתי נשים, חן ונעמה, שנמצאות בנקודות שבר וצומת דרכים בחייהן:חן נשארת מאחור כשהגבר שלה מגויס למלחמה. היא מתמודדת עם הבדידות, עם החרדה המשתקת ובעיקר עם השאלה המהדהדת – האם אלו החיים שהיא באמת רוצה?
נעמה בוחרת בצעד קיצוני: היא אורזת הכל, עוזבת את בן הזוג ואת חייה הנוכחיים, ובורחת אל הבית הנעול של הוריה, המקום שבו הכל התחיל, כדי לפגוש את הילדה שהיא הייתה פעם.
למה כל כך אהבתי אותו?
סולומון כותבת ברגישות יוצאת דופן ובלשון מדויקת, כמעט פיוטית, שמצליחה ללכוד את הניואנסים הכי קטנים של הנפש. המעברים בין חן לנעמה מייצרים קצב קריאה מהפנט, שבו כל קוראת ( וקורא) יכולים למצוא חתיכה מעצמם. זה לא רק סיפור על מלחמה או על פרידה – זהו סיפור על הזכות, וסוף־סוף האפשרות, לעצור ולשאול: "מי אני מחוץ לציפיות של כולם?".
שורה תחתונה:
ספר חובה, במיוחד לתקופה הנוכחית. הוא ישאיר אתכם עם חומר למחשבה הרבה אחרי שתסגרו את העמוד האחרון. אל תפספסו.


יערה סולומון היא מעצבת ויוצרת, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ומציירת במגוון טכניקות, מובילת צוות עיצוב וחווית משתמש ב-Philips Medical ומרצה בתחום בכנסים מקצועיים. נשואה לאיתי ואם לשלושה. היא כותבת שירה ופרוזה, ויוצאת לאור לראשונה עם סוף סוף אפשר, רומן ביכורים מרשים שמשלב גם הוא בין טכניקות כתיבה שונות.

"סוף סוף אפשר" מאת יערה סולומון, הוצאת שתיים לרכישה לחצו כאן 




מצעד האביב מאת ריצ'רד ייטס

שתי אחיות, חלום אמריקאי אחד - סיפור על שאיפות, אהבות ואכזבות בין ילדות לבגרות, מאת אחד מגדולי הסופרים האמריקאים.

"על פי התנאים בהסכם הגירושים, וולטר גריימס בא לבקר את הבנות פעמיים או שלוש בשנה, ולא משנה איפה היה הבית ששׂכרו, ולפעמים היה מעביר את הלילה על הספה בסלון. בשנה שאמילי היתה בת עשר היא שכבה ערה במיטה הרבה זמן בליל חג המולד, והקשיבה לצליל הלא מוכר של קולות הוריה מהקומה התחתונה — הם דיברו ודיברו — ומאחר שהיתה חייבת לדעת מה קורה שם, היא התנהגה כמו תינוקת: היא קראה לאמא שלה."

"בסופו של דבר, לאף אחת מן האחיות גרַיימס לא היו חיים מאושרים, ובמבט לאחור נדמה שהכול התחיל להשתבש כשהוריהן התגרשו." כך מתחיל סיפורן של אמילי ושרה, זוג אחיות שגדלות בצל גירושי הוריהן בבית אמן, אישה שתיינית ואקסצנטרית. שרה, הבכורה, היא יציבה ומיושבת, ואמילי מחוננת ושאפתנית. שתיהן אוהבות לבטא את עצמן בכתיבה ומעריצות את אביהן, שחלם להצליח כעיתונאי אך נאלץ להסתפק בעבודה שולית במערכת עיתון.

עלילת קלאסיקה-מודרנית זו מלווה את אמילי ושרה בתהפוכות החיים, מילדותן בשנות השלושים של המאה העשרים ועד לגיל העמידה. בדומה לגיבורים אחרים פרי עטו של ייטס, האחיות גריימס רוצות יותר מהחיים ושואפות לחיות את החלום האמריקאי. בניסיונותיהן להגשימו הן חוות אהבות ואכזבות, אובדנים וריגושים, נאלצות להתפכח מאשליות ומנסות לממש את עצמן, כל אחת במסלול חייה.


ריצ'רד ייטס (1926-1992) מפליא בכתיבה רגישה של דמויות נשיות אמינות, מלאות ומסובכות, שמעוררות חיבה ודאגה לגורלן, לצד מציאות שלא תמיד מכילה ומקבלת אותן. הוא הקדים את זמנו באופן המתבונן ולא מטיף שבו עסק בסוגיות של מיניות וחופש מיני, הפלות, חיי משפחה, התקדמות מקצועית וחיפוש אחר אהבה, אישור חברתי והצלחה.

ייטס נחשב לאחד מגדולי הסופרים האמריקאים שבמאה העשרים. רומן הביכורים שלו, "חלון פנורמי" (אחוזת בית, 2008) זכה לשבחי הביקורות והועמד לפרס הספר הלאומי בארה"ב עם צאתו, לצד "מלכוד 22" של ג'וזף הלר ו"פארני וזואי" של ג'.ד סלינג'ר (אף אחד מהם לא זכה). הוא הושווה רבות לאחרון ואף לג'יימס ג'ויס, וצבר הערכה רבה בקרב סופרים מפורסמים. ייטס זוכה בעשורים האחרונים לעניין מחודש ברחבי העולם, ולא בכדי, שכן מתוך הסגנון הריאליסטי והפשטות הכמעט אגבית שלו צומחת פרוזה מענגת ועמוקה של סופר מחונן.

ספר נפלא! מה שהכי תפס אותי בכתיבה שלו זו היכולת לייצר אמפתיה מתוך ייאוש. שרה ואמילי עושות בחירות שונות לחלוטין בחיים, אבל שתיהן נשחקות תחת אותה מערכת. ייטס לא מציע נחמה, והספר הזה הוא בהחלט לא קריאה "קלה" או אופטימית. אבל היופי האסתטי של הניסוחים שלו, היעילות שבה הוא בונה סצנה, וההבנה העמוקה שלו בנפש האדם הופכים את החוויה למהפנטת.
השורה התחתונה שלי: ספרות במיטבה היא כזו שגורמת לי להרגיש, גם אם ההרגשה הזו היא מועקה קלה. ייטס מוכיח ב"מצעד האביב" שיופי ספרותי אמיתי צריך רק אמת מזוקקת. קלאסיקה מודרנית
"מצעד האביב" הוא הרומן הרביעי שלו, ונחשב לספר הטוב ביותר שלו לצד "חלון פנורמי". הוא ראה אור ב-1976 ויוצא לאור לראשונה בעברית לאחר 50 שנה בדיוק.

"מצעד האביב" מאת ריצ'רד ייטס, מאנגלית: סמי דואניאס, הווצאת "אחוזת בית" לרכישה לחצו כאן .