עשינו את זה על ריצפת חדר האוכל ובין הכסאות. על הדשא עשינו את זה, ביחוד לאחר הכיסוח עשינו את זה עם כל הניחוח שנותר. עשינו את זה בתוך הכיתה, למורת רוחה של המורה רוחה...
עשינו את זה תמיד -תמיד בבית הילדים... בבית ההורים עשינו את זה עם או בלי ידיעתם. על הספות בסלון, על הכיסאות במטבח, ועל המיטות בחדר השינה.
בשדות תפוחי האדמה עשינו את זה למרות חום הקיץ.
בשמש הקופחת, על ראשינו, בגשמי הזלעפות ואפילו בשלוליות שנקוו...
אהבנו לעשות את זה, בקיצור. אהבנו להיות יחפים.
אהבנו להשאיר את הנעלים בבית ולצאת אל הדרכים ברגליים יחפות. עשינו את החיים קלים יותר לעצמינו, יחפים כל הזמן. יחפים תמיד." (מתוך הסיפור בכל מקום עשינו את זה)
פתחתי את הספר התחלתי לקרא ומהר מאוד גם התחלתי לחייך. הסיפור הראשון המצוטט כאן מעל "בכל מקום עשינו את זה" הכניס אותי ללופ של קריאה ואני מיאנתי להפסיק מתלבטת מול עצמי: האם להמשיך לקרא או "לשמור" את הספר לטיסה הקרובה.
"כשכל דלתות הלול היו פתוחות, פצח בקריאות רמות ככל שאפשרו לו מיתרי קולו. הוא ניתר במקומו ושילח את זרועותיו מעלה כאחוז אמוק. אחר כך פתח בריצה מהירה, דורס תרנגולות מסכנות בדרכו, מקצה אחד של הלול עד קצהו השני. מרחק רב מאוד ומתיש. הוא עשה מרחק ומאמץ גדולים בקריאות נואשות להניסן ככל האפשר. הרי בעוד רגע יבואו המעמיסים ואז יהיה זה אבוד עבורן." (מתוך: "לחופש נולדו.")
רפי דנן כותב סיפורים כבר יותר משני עשורים, וכבר בילדותו עסק בציור ובכתיבת שירים, במסגרות שונות ולעצמו. עם זאת מעולם לא "כתב למגירה", אלא מאז ומתמיד פרסם את יצירותיו וביקש לחלוק אותן עם אחרים.
המתח באשר לשמו של הספר סיפק את סקרנותי בקריאת הסיפור "הפשע המאורגן של אבא" כשהגעתי לעמוד 63 (לא! לא יהיה כאן ספויילר !) ובאחת נרגעתי והבנתי על מה ולמה. בתוך תוכי ידעתי עד כמה נאמנים האירועים שבסיפור, למציאות. התחברתי לסיפורים כולם ממקום מאוד אישי. מצאתי עצמי מזדהה דומעת ועצובה ("האהבה הראשונה שלי"- עמוד 114) ילדותו של רפי דנן בקיבוץ וילדותי שלי במושב מקבילות לאותן שנים מה שחיזק בי את תחושת השייכות. נזכרת, מזדהה, משועשעת, עצובה ומהורהרת.
ספר מצוין.
"הפשע המאורגן של אבא" מאת רפי דנן, ספרי ניב, לרכישה לחצו כאן או פנו לכותב 0505480237
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה