אני אוהבת לקרא את מאיר שלו ומאד אוהבת את ארבעת האחים שלי. לכאורה שתי עובדות שטחיות שלא היו קשורות זו לזו עד שהגיע לידי ספרו החדש של שלו: "אל תספר לאחיך". הרואה אור בימים אלו.
איטה, איתמר דיסקין, הוא גבר יפה תואר. יפה עד כדי כך שכל אישה שרואה אותו, רוצה בו לעצמה. (גם אני הייתי שמחה...) עם כל היופי הזה, בכל זאת לא זכה איטה להיות המושלם בגברים. אלוהים ברך אותו באחת התכונות הפחות אטרקטיביות שאפשר שכן הוא קצר רואי עד כדי מרחק של מטר אחד בלבד וללא משקפים אינו רואה דבר.
במהלך הפגישה צוחקים השניים, בוכים, מתווכחים, מתנגדים זה לזה או מסכימים. במהלך השיחה מתערב בועז כל הזמן ונותן לאיטה הנחיות והוראות כמו ממנחה אותו איך הוא צריך לנהוג. לא איך הוא "היה" צריך לנהוג. בשבילו כאילו הסיפור מתרחש עכשיו.
"שיחה קצרה, וכבר פסעה לעברי, הולכת ומתחדדת, משירה צעיפי ערפל מעל תוארה.
״ערב טוב," היא אמרה.
״ערב טוב," עניתי לה. שבתי והרכבתי את משקפיי ואמרתי: ״עכשיו אני גם מזהה אותך. את הגברת שישבה בשולחן שם בפינה."
״אני גם בעלת הבית, ואתה אורח חדש. רציתי לדעת אם נעים לך פה," ויצקה עוד גראפה לכוסית שלי.
״נעים בהחלט," אמרתי, ״תודה."
״זה לא בגלל העיניים היפות שלך. אנחנו עוד ב-happy hour ומגיע לך, ואני מקווה שתהיה מרוצה ותחזור לכאן."
״זה לא יקרה בקרוב, לצערי. אני לא גר בישראל."
״אני יכולה לבקש ממך משהו?"
״ברצון," אמרתי לה.
״אני מבקשת שלא תמהר ללכת, שתישאר כאן עוד קצת, כי עוד מעט תבוא לכאן מישהי שרוצה לפגוש אותך." (מתוך פרק ראשון בספר)
הזמנים בספר משתנים בתדירות מה שהכריח אותי לקרא את הספר בזהירות ולוודא עד כמה אני מדמיינת באמת את הזמן המדובר. הייתי אפילו מרחיקת לכת ומגדירה את החוויה כקריאה פעילה שכן הספר מחייב את הקורא לחשוב במקביל לקריאה. "אל תספר לאחיך" הוא סיפור מפתיע. לפעמים מעציב ולפעמים משעשע, יש בו אהבה וגעגועים, יופי ובדידות, תשוקה ומריבה, שני לבבות ובשר אחד.
מאיר שלו הוא מחברם של הרומנים רומן רוסי, עשו, כימים אחדים, בביתו במדבר, פונטנלה, יונה ונער ושתיים דובים. כתב גם את הספר גינת בר ואת הממואר הדבר היה ככה, קובצי מאמרים וספרים לילדים.
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה