יש לה הכל מאת דפנה לוסטיג
אמרו שיש לה הכול - אבל בחשבון אחרון, האם זה באמת נכון?
זה סיפור שמספר אמת על התבגרות, פחד, כסף וגוף.
סיפור על משפחה, צער ואהבה.
"ההורים שלנו אף פעם לא נוגעים זה בזה. לא כשאני איתם, ואפילו לא כשאני איתם והם לא יודעים שאני שם. לפעמים, עבור תמונה, הם עושים הצגה, מושיטים את השפתיים קדימה, בהגזמה. קצה השפתיים שלו נוגע בקצה של השפתיים שלה ואז מישהו עושה קליק וזה נגמר, הם מתרחקים. כשמפתחים את התמונה אני רואה בה אימא ואבא שמתנשקים כמו דמויות מצוירות בספרי הילדים שהיו לי. רק רמז, סימון של נשיקה, אני אף פעם לא רואה את כולה. לא בעולם ולא בתמונה." (מתוך פרק ראשון בספר)
זה סיפור על בת שהופכת מילדה ונערה לאישה צעירה בצל אביה הדומיננטי, פצוע מלחמה המרותק לכיסא גלגלים, חזק וחלש. זה גם סיפור על שלוש אחיות ועל אם שמחזיקה סיפור אחר. סיפור על התבגרות שלא נגמרת, על סודות וסליחה שמגיעה באיחור.
זה סיפור שמספרים בנסיעה על כביש מהיר אבל הוא מתגלה לאט־לאט.
"יש לך הכול" הוא ספרה הראשון של דפנה לוסטיג, עיתונאית ושדרנית. בכתיבה בעלת איכות כובשת היא כותבת באומץ, כנות והומור כמו מי שמסתכלת אל תוך הפנסים בלי למצמץ.
הספר ואני:
האמת היא שקראתי את הספר בנשימה אחת בעודי מהרהרת ללא הרף באומץ הנדרש מהסופרת למידת הכנות והחשיפה של התא המשפחתי.
מכירה את דמותה הציבורית של דפנה לוסטיג רק מהתקשורת. הקריאה בממואר הרגיש והמרגש עד נוגע ללב, הפגיש אותי עם כל מה שלא נראה כלפי חוץ בהתייחס להרבה "מפורסמים".
לא הכרתי את עברה ושורשיה. התרשמתי מאוד מנעמי, אמה של דפנה. אישה ואמא עוצמתית שיכלה אולי להצטייר כמי שניצבת בצילו של בעלה, אבל בראייה שלי היא אם לתפארת, אישה אמיצה וחזקה מבפנים ומבחוץ.
אהבתי את סיפורן של שלושת האחיות (אנו ארבע אחיות ואח וזה גרם לי לרגעים של השלכות) ואת הדינמיקה ביניהן. למדתי על האב הלוחם תרתי משמע, מפנק, יוזם, איש עסקים שלא מוותר גם בנסיבות חייו.
הספר קריא, קולח, חוויתי ומוגש בפורמט מוקטן שאהבתי מאד (היה איתי בתיק ונשלף בכל הזדמנות לרגע פנוי).
האם באמת יש לה הכל כפי שמצטייר בדמותה התקשורתית (או בדמויות המקבילות לה בתקשורת)
רוצו לקרא!
"יש לך הכול" מאת דפנה לוסטיג, הוצאת כתר, לרכישה לחצו כאן
כוונות טובות מאת אילה בן-פורת
הם יצאו שלושתם אל המסדרון, וסימון פתח למענה את הדלת אל חדרון צר ובו שני כיסאות ושולחן משרדי שעליו מחשב. "אני יכול להציע לך משהו לשתות? קפה? תה אולי? כוס מים?" שאל סימון באדיבות. היא נכנסה פנימה, התיישבה בכיסא הפונה אל פנים החדר והביטה בו. הוא הקרין ביטחון עצמי וסמכותיות, ונראה שהוא היחיד מבין כל הנוכחים שלא המום מכדי לתפקד.
"אני אשמח לכוס מים, תודה." (עמוד 22 בספר)
כשגופתה של גליה סוצקי מתגלה במרתף הבניין שבו היא גרה, פקד סיגל שמש–לווין נקראת לעמוד בראש החקירה, אך מתקשה למצוא קצה חוט. למרות יופייה יוצא הדופן, גליה הייתה אישה מופנמת וביישנית שחיה חיים שקטים ורגילים עם בעלה ובתה הקטנה. למה שמישהו ירצה במותה?
מה שמסבך את העניינים הוא שגליה היא חברת הקיבוץ העירוני אוריין. הרצח מטלטל את אנשי הקיבוץ - קהילה קטנה, מלאה לכאורה בכוונות טובות, שמתגוררת בבניין דירות בלב גבעתיים. החברים המומים ונסערים - זה לא מסוג הדברים שאמורים לקרות אצלם, הרי כל הרעיון בבסיס חייהם המשותפים הוא ערבות הדדית. ובכל זאת, הסימנים מעידים שהרוצח הוא אחד מהם ולא מישהו מבחוץ.
פקד סיגל שמש–לווין זכורה לקוראים מהספר האישה שלא הייתה כחוקרת עקשנית ונחושה שיודעת לפתור תיקים מסובכים למרות - ואולי בזכות - הקושי שלה להבין את עצמה ואת האנשים שהיא אוהבת. היא צוללת לעולמם של חברי הקיבוץ ומנסה להתיר את סבך מערכות היחסים הסמויות והגלויות שהם מנהלים, בעת שחייה האישיים והמשפחתיים רק הולכים ומסתבכים.
יש ב"כוונות טובות" בדיוק את כל מה שאני אוהבת בפרוזה. תעלומה, מתח, בלשים ישראלים וכתיבה קולחת ששבתה את ליבי מהרגע הראשון שהתחלתי לקרא. אהבתי מאד את סיגל יש בה את תמצית הישראליות, ואם לדייק, היא מגלמת את דיוקנה של האישה הישראלית, המחפשת את עמק השווה בשילוב שבין קריירה תובענית ומשפחה.
לצערי טרם קראתי את ספרה הקודם של אילה בן-פורת אבל עכשיו ברור לי שזה יקרה בהקדם.
"כוונות טובות" הוא ספר איכותי שריתק אותי אליו למשך כמה שעות טובות. הכתיבה מצוינת והמתח בתעלומת הרצח לא מרפה. אל תשכחו להכניס אותו לטרולי גם במידה והחופשה שלכם אינה עוברת בדיוטי בנתב"ג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה