הוא שחקן, תסריטאי ומנחה. איש של מילים שמוצא את עצמו באמצע החיים ללא יכולת דיבור! בהתחלה היה עסוק במחשבות אובדניות רק שלא יהפוך לתלותי במשפחתו וילדיו.
בסוף אוגוסט 2012, כשהיה בביתו, עבר דורון נשר אירוע מוחי קשה, שבעקבותיו הוא הובהל לבית החולים בילינסון. הרופאים הצליחו להציל את חייו, אבל רבות מיכולותיו הקודמות, בעיקר יכולות הדיבור והתנועה, נפגעו קשות. כעבור כשלושה שבועות הועבר נשר לבית החולים לוינשטיין, והֵחֵל מסע שיקום ארוך ומייסר, שנמשך עד היום.
(שלושה שבועות לפני המעבר לבית לוינשטיין)
פקחתי את עינַי.
אני רואה פרצופים.
אני רואה את אלכס אנסקי.
מוזר.
מה אלכס אנסקי עושה פה?
יכול להיות שהתעלפתי ברדיו?
כנראה שזו שבת.
הוא משדר שעה לפנַי.
רציתי להגיד משהו,
אבל עצמתי את עיני ונרדמתי.
פקחתי שוב את עינַי.
בילו.
אני מנסה לחייך אליו. אני מזיז את העיניים.
קרן רוברטס. היא מנסה להגיד משהו. מסתכל עוד הצידה:
שלמה גרוניך. מסתכל עלי כאילו הוא אלמנה.
אני רוצה להרגיע אותו. כמו תמיד.
גיא מרוז.
נרדמתי." (מתוך המבוא לספר.)
"המוח שלי ואני", ספר שעליו עמל דורון נשר בשמונה השנים האחרונות, הוא רומן אוטוביוגרפי אחר לגמרי – מעשה ספרותי שמספק הזדמנות חד־פעמית לעקוב אחרי התמודדות פיזית ונפשית עם פגיעה מוחית. נשר, מכוכבי הטלוויזיה והרדיו הגדולים של שנות השמונים והתשעים בישראל, חושף בספר את חוויותיו האישיות מרגעי ההתעוררות הראשונים, דרך ימי האשפוז בבית לוינשטיין ולאורך חיי יומיום רצופים רגעי ייאוש מתסכלים והצלחות קטנות ומפעימות.
הספר, אומר נשר לשי שטרן בראיון האחרון: "הוא ניצחון ענק של תהליך שארך 8 שנים. לספר יש "דופק" או "לחץ דם" זהו "פנומן". אני לא יכול להאמין שזה קרה".
"כשעוד הייתי בבית החולים היה הדבר שב ומתרחש. החלוקה ביני לבינו. בין המוח לביני. לילה־לילה כשהיינו מתפנים לשינה והוא היה נרדם ממש שעות לפנַי, אז הייתי מרשה לעצמי קצת להרהר. וגם כשהאחות נכנסה לחדר ושאלה אם לקחו לי לחץ דם או נרדמתי, או אם לפַנות את הבקבוק של השתן, הייתי עושה לה: ששש... הוא ישן. והיא הבינה, חייכה אלי ואמרה: "אני מבינה, אני מבינה, זה בסדר. תמשיכו לישון."(מתוך עמוד 19 בספר)
בשפתו שלו, הייחודית כל כך, מגולל דורון נשר את הקשיים העצומים שעמדו בפניו, קשיים בלתי נתפסים עבור רוב האנשים. מה עובר על אדם שאיבד את יכולות הדיבור, התקשורת והתנועה? איך הוא מחזיר אותן לעצמו? והאם בכלל זה אפשרי? סיפורו האישי והכן עד כאב של נשר מנסה לענות על השאלות האלה בשפה חצי־שבורה וחצי־מפתיעה במורכבותה, במאמץ ניכר לחפש אחר המילים המדויקות, ובעברית ששורשיה במקורות ושנותרה שמורה, למרות הפגיעה, עמוק במוחו של אדם אשר ליהטט כל חייו בשפה העברית.
“המוח שלי ואני״ מאת דורון נשר הוא רומן מעורר השראה ומרגש, וגם שיר אהבה למילים, לשפה ולתקשורת האנושית. מעל שורותיו מרחפים חנו המוכר של נשר וסגנונו הייחודי, שניכרים, למרות הכול, בַּמלחמה שלו על כל מילה. ספר מרגש, חכם ומעורר השראה. היו גם רגעים של דמעות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה