"כאשר יהיו לנו גנב יהודי, זונה יהודייה ורוצח יהודי, נדע שיש לנו מדינה..." כך אמר בזמנו דוד בן גוריון, ולא ידע עד כמה אותה המדינה תרחיק לכת במימוש 'חזונו.'
אני זוכרת את אבי עליו השלום, שהיה שב ומצטט את הפסוק שמעל👆 כל אימת שליבו היה מתכווץ שוב לראות ולחוות את התהליכים שעוברת המדינה שאליה עלה במנוסה מהאנטישמיות, אבא לחם בפלמ"ח התיישב בקיבוץ, ושם גם נשא את אימי שהיתה לוחמת פלמ"ח בדיוק כמותו. יחד עברו מהקיבוץ למושב והקימו משפחה שפרחה עם השנים וצמחה לשבט חקלאים גדול.
בימים אלו רואה אור "וזה עונשי", ספרו החדש של הסופר ניר דונת.
וזה עונשי הוא סיפור מתח אודות שלושה חברי ילדות תל אביביים שמתחבטים, משחר נעוריהם, בשאלת הגורמים לאלימות הגואה בחברה הישראלית. יונתן מאמין שהגורם העיקרי הוא הכיבוש. שרון גורסת שהכול נובע מחינוך לקוי שבני נוער מקבלים בבתיהם ובבתי הספר. רועי משוכנע שחולשתן של מערכות האכיפה וההרתעה, היא זו המזמינה אלימות.
"אותו הלילה היה שונה מכל קודמיו בעת האחרונה. באותו הלילה אלימלך לא הגיע אל ביתו, ואף לא בילה אותו במיטתו. במרחק של כעשר דקות הליכה מן הבית, ליד האתר שבו התרומם לא מכבר שלדו המאיים של בניין מגורים חדש בִּמקום בית שנהרס במסגרת פרויקט של 'פינוי בינוי', חש לפתע צריבה חזקה בצווארו — ואיבד את הכרתו. חלפו דקות ארוכות עד שהתעורר והיה מסוגל לראות, אמנם במעורפל, את הדמות המסתורית שרכנה מעליו.
"אתה אלימלך הַרטוּב?" שאלה הדמות בקול עמום.
"מי אתה?" השיב אלימלך בשאלה משלו. מן הקול הבין שמדובר בגבר.
"שאלתי אם אתה אלימלך הַרטוּב. לא שמעתי שענית לי."
"כן, אני אלימלך. מה אתה רוצה ממני?"
"אני לא רוצה ממך כלום. רק שתשכב ותשתוק, עד להודעה חדשה." במקביל למילים האלה אלימלך חש במשהו לח שהוצמד לפניו, ונרדם פעם נוספת.
לאחר שניעור, כעבור פרק זמן שלא ידע להגדירו וגם לא זכר מה עבר עליו במהלכו, השלים את דרכו אל ביתו — ושם הבין שחייו השתנו לבלי הכר ולא ישובו עוד להיות כפי שהיו." (עמוד 10-11 בספר)
כמה שנים לאחר תום שירותם הצבאי, שלושתם מוצאים עצמם נלחמים באלימות בדרכים התואמות את כישוריהם. שרון, ד"ר לפסיכולוגיה וחינוך, פונה להוראה בבית ספר בדרום תל אביב. יונתן, עו"ד מוסמך, מתמנה כחוקר בימ"ר תל אביב ורודף פושעים על פשעיהם. רועי, שוויתר על השכלה גבוהה, עובד בספארי ברמת גן – ובמקביל, בדרך מקורית, מאתגרת ומסוכנת משלו, מעניש פושעים ש'המערכת' טיפלה בהם ביד רכה מדיי לטעמו.
מהר מאד השלושה מוצאים את עצמם בתוך סבך של חשדות ושקרים, המעמידים במבחן את חברותם ומעמתים אותה חזיתית עם החוק ומשמעויותיו. האם לגיטימי לפגוע באדם כעונש על פגיעתו באדם אחר? מי חזקה יותר – הנאמנות לחבר, או המחויבות לחוק ולתפקיד? האם מותר ללחץ למצוא אשם, לגבור על החובה לעשות צדק? אלה הן רק חלק מהשאלות העולות מן הספר ומלוות את הקורא.ת עד לסיומו המפתיע.
"תקפתי צוות רפואי בבית חולים - וזה עונשי" (עמוד 404 בספר)
אני אוהבת ספרי מתח ישראליים וכמי שמכירה את כתיבתו של דונת, שמחתי שבחר לכתוב הפעם פרוזה תל אביבית, על אף שהרומן רווי אלימות פיזית ותיאורית שהייתי שמחה שלא הייתה קיימת בחברה הישראלית.
"אותו הלילה היה שונה מכל קודמיו בעת האחרונה. באותו הלילה אלימלך לא הגיע אל ביתו, ואף לא בילה אותו במיטתו. במרחק של כעשר דקות הליכה מן הבית, ליד האתר שבו התרומם לא מכבר שלדו המאיים של בניין מגורים חדש בִּמקום בית שנהרס במסגרת פרויקט של 'פינוי בינוי', חש לפתע צריבה חזקה בצווארו — ואיבד את הכרתו. חלפו דקות ארוכות עד שהתעורר והיה מסוגל לראות, אמנם במעורפל, את הדמות המסתורית שרכנה מעליו.
"אתה אלימלך הַרטוּב?" שאלה הדמות בקול עמום.
"מי אתה?" השיב אלימלך בשאלה משלו. מן הקול הבין שמדובר בגבר.
"שאלתי אם אתה אלימלך הַרטוּב. לא שמעתי שענית לי."
"כן, אני אלימלך. מה אתה רוצה ממני?"
"אני לא רוצה ממך כלום. רק שתשכב ותשתוק, עד להודעה חדשה." במקביל למילים האלה אלימלך חש במשהו לח שהוצמד לפניו, ונרדם פעם נוספת.
לאחר שניעור, כעבור פרק זמן שלא ידע להגדירו וגם לא זכר מה עבר עליו במהלכו, השלים את דרכו אל ביתו — ושם הבין שחייו השתנו לבלי הכר ולא ישובו עוד להיות כפי שהיו." (עמוד 10-11 בספר)
כמה שנים לאחר תום שירותם הצבאי, שלושתם מוצאים עצמם נלחמים באלימות בדרכים התואמות את כישוריהם. שרון, ד"ר לפסיכולוגיה וחינוך, פונה להוראה בבית ספר בדרום תל אביב. יונתן, עו"ד מוסמך, מתמנה כחוקר בימ"ר תל אביב ורודף פושעים על פשעיהם. רועי, שוויתר על השכלה גבוהה, עובד בספארי ברמת גן – ובמקביל, בדרך מקורית, מאתגרת ומסוכנת משלו, מעניש פושעים ש'המערכת' טיפלה בהם ביד רכה מדיי לטעמו.
מהר מאד השלושה מוצאים את עצמם בתוך סבך של חשדות ושקרים, המעמידים במבחן את חברותם ומעמתים אותה חזיתית עם החוק ומשמעויותיו. האם לגיטימי לפגוע באדם כעונש על פגיעתו באדם אחר? מי חזקה יותר – הנאמנות לחבר, או המחויבות לחוק ולתפקיד? האם מותר ללחץ למצוא אשם, לגבור על החובה לעשות צדק? אלה הן רק חלק מהשאלות העולות מן הספר ומלוות את הקורא.ת עד לסיומו המפתיע.
"תקפתי צוות רפואי בבית חולים - וזה עונשי" (עמוד 404 בספר)
אני אוהבת ספרי מתח ישראליים וכמי שמכירה את כתיבתו של דונת, שמחתי שבחר לכתוב הפעם פרוזה תל אביבית, על אף שהרומן רווי אלימות פיזית ותיאורית שהייתי שמחה שלא הייתה קיימת בחברה הישראלית.
יש בספר דילמה אמיתית של נאמנות, מבחן חברות, אהבת מולדת, אלימות וסוגיות שהחברה הישראלית טרם פתרה גם לא במרומי 76 שנותיה.
היום יותר מתמיד נוגע הספר בבטן הרכה של החברה הישראלית המשוסעת. מעורר שאלות ולא תמיד מספק תשובות. אין ספק ארצנו שנתה את פניה ועדיין!
כתיבתו של דונת קולחת, רהוטה, ומדויקת. הוא מתאר את הדמויות באורח פיזי ורגשי, שומר על רצף מתח מה שמונע מהקורא להסיר את הספר מידיו.
ממליצה בחום!
ניר דונת נולד ב-1946 בחיפה. שימש ככתב נוער בעיתון 'מעריב לנוער.' אם תרצו זו אגדה הוא הרומן הראשון פרי עטו. קדמו לו ספר הניהול לשלוט בדלת המסתובבת, אם רק הכוכבים שהוא יסתדרו הוא רומן פוליטי. דונת בספרו החדש בחר דונת בסוגת ספרי המתח שלא התנסה בה בעבר, ונשאב אליה משום האפשרות שנתנה לו לשלב פעם נוספת בין דמיון ומציאות, בין הרהוריו ומאווייו, לבין הווייתה של ארצנו הקטנטונת בתקווה שהשילוב יספק מתח ועניין גם לקוראים.
"וזה עונשי" מאת ניר דונת, הוצאת איפאבליש.
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה