זה סוד גלוי שיש בי חיבה יתרה לספרי הוצאת שתיים. משהו בתמהיל היצירות וכותביהם, לוכד אותי מהרגע הראשון שאני פותחת את הספר ושולח אותי לחוויית קריאה תגמלת.
כך קרה לי גם הפעם.
שני ספרים שונים חדשים שוב נגעו בי ואני ממהרת לשתף גם אתכם.
מאה ואחת - מאה ואחד סיפורים מאה ואחת מילים מאת דינה מוקמל פרידמן
בשבע ורבע בערב יצא. לא שעה לעזוב בה חיים. היא נותרה עם מגבת מסובבת כמו טורנדו על ראשה המהביל. טיפות טריות ניגרו והצטברו על נעלי האצבע העליזות שלה. כשהבורקסים נשרפו בתנור, פתחה חלון וישבה עירומה על כיסא פינת האוכל, שתוכנן בידי סטפן, המעצב הבכיר ביותר באיקאה. היא קראה עליו. חמש שעות וכלום אחר־כך, עכוזה ניתק מהכיסא של סטפן כמו פיסת פסטרמה אחת מאחרת. היה חם. היא הוציאה קוביות קרח מהמקפיא, התיישבה, וחיבקה אותן. כשהכול נמס לה בין הידיים, היא בהתה בהשתקפות הצבעונית של הטלוויזיה בתוך שלולית המים שמולה. לאסקימואים יש חמישים מילים למילה 'שלג'. היא ספרה הרבה יותר מזה למילה 'תחזור'.
"לה־בוקרייה (עמוד 12 בספר)
אז יש את מוט'קה, ויש את דוכן הפירות שלו בַּכַּרְמֶל. ולא הייתי מספרת לכם עליו אם הוא לא היה האיש עם החיוך הכי שביר בשוק (ואולי בכל העיר הזאת), ואם לא היה מסדר את התותים והענבים ופלחי המנגו בגביעי פלסטיק כאילו הוא מגיש אותם למלך, ואם לא היו עוברות בכל בוקר צעירות לבושות בג'ינסים קצרים, ואומרות לו שהדוכן שלו כמו השוק בברצלונה, ואם לא היה מחליט, בוקר אחד, להגיש לאנשים מנחת פרי מידיו העדינות, על חשבון הבית, ואם לא היתה מגיעה בסוף היום צעירה בג'ינס ואומרת לו 'אתה מוט'קה' והוא היה אומר לה 'כן' והיא היתה אומרת לו 'אני הבת שלך'". 😍
לב בגודל של אגרוף מאת דורון בראונר
"מירב, אל תפריעי לי, שבי במקומך ותני לי לסיים את דבריי. זו לא עוד תורנות רגילה, זו עזרה משמעותית מאוד לכל הקיבוץ. כמו שאתם רואים, מבצע שלום הגליל לא הולך להיגמר כל כך מהר כמו שהבטיחו לנו. הרבה חיילים בסדיר, וגם חברי משק גויסו בצווי שמונה וכמעט לא יוצאים לחופשות. לכן התבקשנו לתת כתף ולעזור במעט שאפשר. כל שעלינו לעשות זה לשבת בחדר השומרת בין ארבע לשמונה בערב, לקבל את שיחות הטלפון מחיילים שיתקשרו מלבנון, ולרוץ לקרוא למשפחת החייל. מי שלא יכול באותו יום בבקשה שידאג למחליף." אני רק יכול לתאר לעצמי כמה מטומטמת מירב מרגישה עכשיו. אבא שלה הוא בין חברי המשק הראשונים שגויסו למלחמה. אמנם רק בתור נהג משאית ולא חייל אמיתי, אבל עדיין בקושי יוצא לחופשות. נירה לא מחכה לעוד מטומטמים שיגידו מה דעתם על התורנות החדשה, ואומרת את צמד המילים הכי יפה בשפה העברית: "אתם משוחררים."
מאה ואחת - מאה ואחד סיפורים מאה ואחת מילים מאת דינה מוקמל פרידמן
בשבע ורבע בערב יצא. לא שעה לעזוב בה חיים. היא נותרה עם מגבת מסובבת כמו טורנדו על ראשה המהביל. טיפות טריות ניגרו והצטברו על נעלי האצבע העליזות שלה. כשהבורקסים נשרפו בתנור, פתחה חלון וישבה עירומה על כיסא פינת האוכל, שתוכנן בידי סטפן, המעצב הבכיר ביותר באיקאה. היא קראה עליו. חמש שעות וכלום אחר־כך, עכוזה ניתק מהכיסא של סטפן כמו פיסת פסטרמה אחת מאחרת. היה חם. היא הוציאה קוביות קרח מהמקפיא, התיישבה, וחיבקה אותן. כשהכול נמס לה בין הידיים, היא בהתה בהשתקפות הצבעונית של הטלוויזיה בתוך שלולית המים שמולה. לאסקימואים יש חמישים מילים למילה 'שלג'. היא ספרה הרבה יותר מזה למילה 'תחזור'.
"לה־בוקרייה (עמוד 12 בספר)
אז יש את מוט'קה, ויש את דוכן הפירות שלו בַּכַּרְמֶל. ולא הייתי מספרת לכם עליו אם הוא לא היה האיש עם החיוך הכי שביר בשוק (ואולי בכל העיר הזאת), ואם לא היה מסדר את התותים והענבים ופלחי המנגו בגביעי פלסטיק כאילו הוא מגיש אותם למלך, ואם לא היו עוברות בכל בוקר צעירות לבושות בג'ינסים קצרים, ואומרות לו שהדוכן שלו כמו השוק בברצלונה, ואם לא היה מחליט, בוקר אחד, להגיש לאנשים מנחת פרי מידיו העדינות, על חשבון הבית, ואם לא היתה מגיעה בסוף היום צעירה בג'ינס ואומרת לו 'אתה מוט'קה' והוא היה אומר לה 'כן' והיא היתה אומרת לו 'אני הבת שלך'". 😍
בספר מאה ואחת יש מאה ואחד סיפורים, כל אחד מהם מונה מאה ואחת מילים. זהו פרויקט ייחודי, המאיר באופן מקורי את הקשרים בין תוכן וצורה. הסיפורים מאגדים מקבץ מגּוון של נפשות והתרחשויות: ילד בן חמש משכונת בו־קאפ בקייפטאון, ששומר לתיירים על המכוניות; אישה ירושלמית שמקפידה לנסוע בקביעות לסינמטק, במקום לפגוש את בתה, המחכה לאהבתה; וגם בחורה צעירה ששוכבת על מזרן ורוד, בריטריט לניצולי הנובה, מנסה לברוח מעצמה.
מאה ואחת מאת דינה מוקמל פרידמן הוא ספר מבריק, המזמין את הקוראים להתבונן בקפסולות צלולות של זמן ומקום. כל אחת מהן מייצגת את העולם כולו, כאגל טל. הסיפורים מייצרים מניפה רחבה, ומציפים שאלות על שלמות צורנית ועל פרימתה. מאה ואחד סיפורים, מאה ואחת מילים, מאה ואחת זוויות של האין־סוף.
דינה מוקמל פרידמן, נשואה ואמא לשלושה. סוציולוגית ארגונית, מרצה ומנחה בתחומי הפיתוח הארגוני, הסטוריטלינג והכתיבה. מאה ואחת הוא ספרה הראשון.
דינה מוקמל פרידמן, נשואה ואמא לשלושה. סוציולוגית ארגונית, מרצה ומנחה בתחומי הפיתוח הארגוני, הסטוריטלינג והכתיבה. מאה ואחת הוא ספרה הראשון.
חברים!
הספר הזה הוא masterpiece - כי אין מילה אחרת שתזקק את יצירת המופת שעטפה דינה מוקמל פרידמן, במאה ואחת מילים מדודות, שהניבו ספר שגם טובי הסופרים, (אלו בעלי השם שכבר זכו ובססו את מקומם בעולם הספרות) היו שמחים לפרסם.
סיפורים עם טוויסט חכם בעלילה, רגעי הומור, רגעי עצב, (הותר לפירסום עמוד 112 ולא רק) רגעי כאב (שח עמוד93) שיוצרים קונספט ייחודי בו כל סיפור מקבל עומק-משמעות ומחשבה.
מאה ואחת הוא פסיפס של רגעים, מקומות ואנשים המנוסחים בשנינות, דיוק וקריצה.
מסוג הספרים שיישארו על השידה לצד המיטה גם אחרי שתסיימו לקרא.
מתנה נהדרת לכל מי שאתם אוהבים כולל את עצמכם.
הדהדו את ההמלצה!
.
"מאה ואחת" - מאה ואחד סיפורים מאה ואחת מילים מאת דינה מוקמל פרידמן, הוצאת שתיים, לרכישה לחצו כאן.
לב בגודל של אגרוף מאת דורון בראונר
על הדשא עומדים אחד מול השני עומר ועידו ועושים זוג או פרד. אין מה לעשות, להכי טובים יש את הזכות לבחור לעצמם את הילדים החזקים לקבוצה שלהם. עידו מנצח.
הוא מסתכל עלינו מלמעלה ומרגיש כמו מלך, עיניו מכווצות, עושה את עצמו מתלבט, איך הוא נהנה. כל העיניים עליו, מתחננים, רוצים להיבחר ראשונים. מי שנבחר ראשון יודע, יודע כמה הוא שווה, שהוא לא סתם עוד ילד שנבחר מחוסר ברירה. להיבחר ראשון זה אומר הכול. יש כאלה שיעבירו חיים שלמים בלי להיבחר אפילו פעם אחת ראשונים. ברור שאין לי סיכוי, אבל בכל זאת אני מסתכל לו בעיניים כמו כולם ומתחנן.
תחילת שנות ה־80, קיבוץ בדרום הארץ. בגבול המטושטש שבין ילדות לבגרות מנסה נדב, בן שלוש־עשרה, לפלס את דרכו. בין עולם המבוגרים לקבוצת הילדים הקטנה, בין דימוי גוף חבול לתחושת שייכות מתערערת, בין לינה משותפת למערכת יחסים מורכבת עם הוריו.
כשאחיו הבכור יואב מתגייס לצבא, הוא מפקיד בידיו של נדב את האחריות על האורווה, אך בדיוק כשנדב מתחיל לפענח את שפת הסוסים, את הבנות בכיתתו ואולי גם את עצמו, מתהפך עליו עולמו. האח הנערץ יואב נפצע בלבנון, ומצבו אנוש.
במסע המטלטל, כשאין לו בעצם על מי לסמוך, לא נותרת לנדב ברירה, וכנגד כל הסיכויים הוא מחליט להציל את אחיו, להציל את העולם ולהציל את עצמו.
הוא מסתכל עלינו מלמעלה ומרגיש כמו מלך, עיניו מכווצות, עושה את עצמו מתלבט, איך הוא נהנה. כל העיניים עליו, מתחננים, רוצים להיבחר ראשונים. מי שנבחר ראשון יודע, יודע כמה הוא שווה, שהוא לא סתם עוד ילד שנבחר מחוסר ברירה. להיבחר ראשון זה אומר הכול. יש כאלה שיעבירו חיים שלמים בלי להיבחר אפילו פעם אחת ראשונים. ברור שאין לי סיכוי, אבל בכל זאת אני מסתכל לו בעיניים כמו כולם ומתחנן.
תחילת שנות ה־80, קיבוץ בדרום הארץ. בגבול המטושטש שבין ילדות לבגרות מנסה נדב, בן שלוש־עשרה, לפלס את דרכו. בין עולם המבוגרים לקבוצת הילדים הקטנה, בין דימוי גוף חבול לתחושת שייכות מתערערת, בין לינה משותפת למערכת יחסים מורכבת עם הוריו.
כשאחיו הבכור יואב מתגייס לצבא, הוא מפקיד בידיו של נדב את האחריות על האורווה, אך בדיוק כשנדב מתחיל לפענח את שפת הסוסים, את הבנות בכיתתו ואולי גם את עצמו, מתהפך עליו עולמו. האח הנערץ יואב נפצע בלבנון, ומצבו אנוש.
במסע המטלטל, כשאין לו בעצם על מי לסמוך, לא נותרת לנדב ברירה, וכנגד כל הסיכויים הוא מחליט להציל את אחיו, להציל את העולם ולהציל את עצמו.
היום, ביום שאני מנסחת שורות אלו 7.10.25 חלפו שנתיים מהשבת הקשה ההיא שהפכה לצלקת אישית ולא ארחיב.
לב בגודל של אגרוף הוא מסוג הספרים שמשיב אותי למקום ולערכים עליהם גדלתי במושב בדרום לא רחוק מניר בנים, ביתו הנוכחי של הכותב.
מכירה היטב את חיי השיתוף עליהם גדלו בני הנעורים. זוכרת את ימי מלחמת לבנון מה שמעניקה לספר את
הכותרת "רומן היסטורי" כשבאותם הימים הייתי אני חיילת בחיל המודיעין משרתת בסיני שכבר לא שלנו. כמה חוטים חוצים את קו העלילה במקביל והופכים אותה לסיפור קולח, רהוט ומעורר שאלות על תמימות, ישראליות, דימוי גוף, טראומה, שיקום, חיים חדשים והתפקחות.
דומה כי מה שנראה כביכול תלוש ולא שייך הוא זה שהופך את הרומן הישראלי הזה לספר נהדר של התבגרות.
בכתיבה חכמה מהולה בהומור, משכיל דורון בראונר להגיש לקורא ממואר נוקב המאפשר התבוננות על המציאות הישראלית מנקודת מבט החותרת תחת המובן מאליו.
הספר הזה לא רק מספר סיפור. הוא בונה בנפש הקורא נדבך נוסף של השראה, תעצומות נפש, וגעגוע לערכים שאי אפשר לאבד.
קבלו המלצה לספר שהוא מכתב אהבה לעוצמת הרוח האנושית.דורון בראונר, נולד וגדל בקיבוץ כיסופים. שירת בסיירת הנח"ל, ובמהלך התקלות עם מחבלים נפצע באורח אנוש. לאחר תהליך שיקום ממושך, נותר משותק בארבעת גפיו, בכיסא גלגלים. נשוי ואב לשלושה. לב בגודל של אגרוף הוא ספרו הראשון.
