דוּלְְדֶֶן ומאחורי המסכה - ספרים שראו אור לאחרונה

" החשמלית היטלטלה מצד לצד, והנוסעים נדחפו זה אל זה. בתחנה הקרובה התפנה מקום ישיבה אך נתפס מייד. הוא השתוקק לפתוח את ספרו של אינירי טליסין, סופר שהתפרנס כפועל במפעל פחם ממשלתי. ספריו של טליסין התפרסמו רק בתקופת הרפורמות שנעשו סמוך לקריסת הקומוניזם. מרוב הצפיפות לא היה ניתן לפתוח את הספר. במקום זה שחזר לעצמו פרקים בתוך ראשו. במיוחד הזדהה עם ההתעמרויות שמהן סבלו דמויותיו של טליסין במקומות העבודה בזמן "הדמוקרטיה העממית של פודראבה", ובבידוד של כל מי שלא היה חבר מפלגה."

דוּלְְדֶֶן הוא רומן היסטורי אלטרנטיבי המתרחש בפודראבה, מדינה דמיונית, אך אפשרית, באזור הבלקן של ימינו. הרומן מתאר עולם מקביל לשלנו – ממנהיגיו הפוליטיים, ההיסטוריה, הכלכלה והמלחמות ועד קבוצות הכדורגל, הסופרים והמוזיקאים המקומיים. אף שהעולם החדש והפנטסטי לא מוכר לקורא העברי, הרומן עלול להזכיר תופעות הרווחות במקומותינו ויכול להיקרא גם כסיפור התבגרות, כעלילת ריגול, כנרטיב רומנטי ואף כהרפתקה פיקרסקית. דרך סיפורו של נער רגיש ומהורהר שנלחם על חיי אימו ועל אהבת חייו ונאלץ להכריע בין להציל את כל היקר לו לבין נפשו שעלולה לאבוד, עולה ההבנה שלא משנה מהי צורת השלטון האזרח הקטן נמעך תמיד מתחת לכל אידאולוגיה שלטת.

דודלן הוא סיפור מהז'אנרים שפחות קל לי להתחבר אליהם. המוטיב של מציאות מקבילה מצריך ממני להפחית התנגדות ולזרום עם הכתוב. מהר מאוד הבנתי שהיה כדאי.

יש משהו בסיפור הדמיוני הזה שמתעתע בין איזה כייף שאין מדינה כזו על כל מרכיביה מחד ומנגד הלוואי שהיתה מדינה כזו. בסופו של דבר הדמיון בין הניכור, ההגירה, התובנות כמו גם ההתפכחות אינם זרים לאורחות חיים של תושבים במדינות רבות בעולם. 

אהבתי את דמותו של דודלן (וגם קצת ריחמתי עליו...) ליויתו אותו בתחנות מסע ההתבגרות.

עושר של דמיונות כתיבה טובה מתובלת בחן והומור.

 

ארז מירנץ הוא סופר ומחזאי. מחזותיו תורגמו לאנגלית, גרמנית, פולנית, ספרדית, פורטוגזית ויפנית. המונודרמה שכתב "ריאקציה" הוצגה בפסטיבל ישראל 2014. המחזה "צמחים מטפסים" הוצג בתיאטרון "הבימה" ואף עובד לסרט האמריקאי, "רופוס". זהו ספר הפרוזה השלישי שלו לאחר אוסף הסיפורים והמכתמים: "החיים הם הרע במיעוטו  מכתביו הגנוזים של אמהי"ד" (ילדי הקומדיה, 2016). ו"סופו של ההרג הטבעי" (בית אוצר, 2020).

 דוּלְְדֶֶן מאת ארז מינץ הוצאת כתב, לרכישה לחצו כאן

מאחורי המסכה מאת איידן סוייר

תמי, לעומתו, בחרה להקדיש את חייה לשחרור בעלי החיים. היא ידעה על המחיר האישי שתיאלץ לשלם על כך, אבל היא השתדלה להדחיק את המחשבה בדבר המחיר האישי שישלמו האנשים היקרים לה. מעט אנשים יודעים מה היא עושה, וכל היתר חיים תחת השקר שלה. זה היה קשה במיוחד כי היא לא סמכה על אף אחד מלבד חבריה לפעילות. בכל פעם שרצתה לספר למיכאל על מה שהיא עושה, התחרטה ברגע האחרון – מה אם יום אחד, למשל היום, הם ייפרדו בצורה מכוערת, ובתור נקמה הוא יחליט להלשין עליה למשטרה? זה יהיה גרוע כמו פורנו־נקמה. לא, זה יהיה הרבה יותר גרוע, כי תמי לא תהיה היחידה שתיפגע מכך. תמי מעולם לא הייתה מוכנה לתת לשום אדם את האפשרות לפגוע בה. מצד שני, גם למיכאל זה לא הגיע. שום מערכת יחסים לא אמורה להיבנות על שקרים.

תמי היא פעילה לשחרור בעלי חיים, המצילה אותם בניגוד לחוק ממעבדות וממשקים תעשייתיים, ומעניקה להם חיים של חופש. אלון הוא שוטר סמוי המתקשה להפריד בין עבודתו לבין רגשותיו האישיים, שמטרתו לעצור את תמי וחבריה. כשדרכיהם מצטלבות, כל אחד מהם מגלה שהאחר אינו מה שציפה, והגבולות בין יריבות, מוסר ואהבה, הולכים ומיטשטשים.

הספר מציב את הדילמה: מי הוא העבריין האמיתי: זו הלוקחת את החוק לידיה או שמא החברה שמאפשרת את סבלם של בעלי החיים. 

כבר סיפרתי כאן בעבר שגדלתי במושב ובכל פעם שנעלמתי לאמא מהעין, היא ידעה שאפשר למצא אותי במלונה של לוצה - כלבת השמירה שלנו, בחצר. מצד אחר גדלתי במשק חקלאי שהתפרנס גם מגידול בעלי חיים: תרנגולי הודו, עגלים וכבשים שהיו מיועדים בסופו של דבר לתעשיית המזון. אהבתי אליהם הייתה אמיתית, מבלי שהבנתי אז את משמעותה של שרשרת המזון הזו.

ברומן השונה, האחר, המקדם שיח והכתוב נפלא מאת איידן סוייר, מתנהלת תמי נחושה להציל את בעלי החיים מסופם הצפוי. 

כשקמה הצעקה סביב התעללות בבעלי חיים המשתתפים במופעי קרקס למשל (הסרט דמבו המעופף כדוגמא ) יכולתי להזדהות אבל ידעתי שהאבק להצלתם ממשקים תעשייתיים נדונה לכישלון. 

הספר נושא את שמו המדוייק. יש מסכה! ומבעד לה עולות שאלות של דילמה מוסרית שארוזות ברומן בו  מערכת היחסים מושתת על מאבק - האם תשרוד אותו?

איידן סוייר מציב זרקור לשאלת זכויות בעלי החיים באופן אחר מהמקובל. הוא אורז אותו בפרוזה המציבה מראה למאבק שמאחרי הסיפור.

 

איידן סוייר, יליד 1986, פעיל לזכויות בעלי חיים ובעל תואר בתסריטאות. זהו ספרו הראשון, ומלבדו כותב גם משחקי תפקידים ומתרגם שירים.

"מאחורי המסכה" מאת איידן סוייר, ספרי ניב, לרכישה לחצו כאן

ריקי ברוך

עד מתי שצריך - ספר חדש בהמלצה לכל איש חינוך ולא רק.

"בדיוק כמו בפעם הקודמת שבה נכנסתי לבית המשפט, גם הפעם עשיתי זאת בשביל שרון, כאילו לא עברו עשר שנים. דווקא עכשיו, ולמרות שהייתי מבוגר יותר, הכול היה מוזר ומפחיד יותר. הבידוק הביטחוני המוקפד, הפקדת האקדח, החשש מהמבטים של הסובבים אותי. אני כבר לא אותו בחור בן עשרים ושלוש שהייתי כשפגשתי בו לראשונה. יש לי משפחה, מעמד ואפילו מקצוע מכובד. האם אני מוכן לסכן את כל זה בשבילו"?

עשור לאחר פגישתם הראשונה, שרון מבקש מאלי שייתן עדות אופי שתציל אותו מסבך פלילי חמור המאיים לפרק את כל שבנה.
שיחת הטלפון הבלתי צפויה שולחת את אלי אחורה בזמן, אל הימים שבהם היה מדריך צעיר בארגון "אופק", וקצינת המבחן הפקידה בידיו את הנער בעל המזג הלא צפוי. הוא יוצא אל מסע רווי כאב וחשדנות, כמיהה לאהבה וחשש מפני הנפילה.

כעת, כשהעבר שב ומקיש על דלתו, חייב אלי להתעמת עם שאלות גדולות שלא נותנות לו מנוח. האם באמת עומדת לאדם יותר מהזדמנות אחת לבחור בחיים?

חלפו רק דקות קצרות מהרגע שהתחלתי לקרא בספר ועד שחזרתי לשנות ההוראה והחינוך בחטיבת הביניים. מאז ומתמיד ראיתי את האינטראקציה עם בני נוער כסוג של שליחות והאמנתי שכל מי שנמצא שם בחר בדרך ממקום עמוק בתוכו. 

ניסיוני עם השנים הפגיש אותי עם יותר מנער אחד שהמסע שלו לבגרות היה מאתגר. אלי, מי שנמצא בלב רומן הביכורים מאת אליסף בוק, נאלץ להתמודד עם דילמות אישיות ומקצועיות כאשר האתגר בדמות שרון שב לפתחו גם שנים אחרי שנפרדו דרכיהם.

"התקדמנו בצעדים מדודים בתוך מסדרונות בית המשפט הצרים ופנינו אל אולם הדיונים... אורך הדרך חשבתי על השיקום ששרון היה צריך לעבור. המגשים עם מירב העובדת הסוציאלית ועם קצינת המבחן, ועל ההצטרפות למפגשים שלנו ב"אופק". כדי להקל את גזר הדין בית המשפט הציע לשרון לעבור גם תהליך גישור בינו לבין הנער הנדקר, בהנחה שם שרון ייענה זה יעד על הרצון הטוב והחרטה שהוא חש." (עמוד 139 בספר)

עד מתי שצריך הוא רומן התבגרות המתמודד עם שאלות שעניינן הגבול הדק שבין עבריינות ודרך הישר. הוא נוגע, (הייתי עצובה בשביל שרון) מעורר מחשבות ותהיות עד כמה יכולה החברה להציל את אותם נערים - מעצמם!

"במובן מסוים הרגשתי כאילו הוא בגד בי באופן אישי. מה היה הטעם להשקיע בו כל כך הרבה וללוות אותו לאורך כל כך הרבה שנים? שאלתי את עצמי בכעס.. פעימות הלב החזקות והנמרצות גרמו לי לסחרחורת ונדרשתי לכמה שניות כדי להסדיר את הנשימות שלי. דמיינתי את מרכז העיר – היכן שהיינו נפגשים לפעילות שלנו לפני עשור.. והצלחתי להעלות בתוכי גם חמלה. איך זה קרה לו? איך שוב? איזה מסכן הוא! עכשיו הוא זקוק לי.. רציתי לגשת אליו ולחבק אותו, הוא בטח כל כך בודד."

הספר מאיר את האפלוליות היומיומית הכרוכה בעשייה הסיזיפית עם בני הנוער. 

הכתיבה רגישה ומרגשת. נוגעת הדמויות ומאירה אותן במנעד פנים מה שמקדם את הדילמות העולות בספר ממקום אותנטי ומשתף. (את הקורא). דמותו של אלי מאירה את השליחות במלאכת החינוך. רגעי הכאב, הדילמות, האמונה לצד האכזבות. רגעי הסף בשאלת הייאוש - האם "מותר" לאיש חינוך לוותר?

מחירה של שעת החסד והאמונה העיקשת בכוחו של אדם להשתנות.

ספר חשוב לכל איש חינוך ולא רק.

אליסף בוק הוא איש חינוך, פעיל חברתי ומרצה במכללת תל חי. מנהל לשעבר בארגון "אחריי". הוא נשוי ליעל ומתגורר עם משפחתו בקיבוץ מירב. הכתיבה של אליסף מושפעת ממסע חייו, שעובר בין השטח לכיתת הלימוד, בין ההר לעמק, ובין הגוף לנפש. זהו ספרו הראשון.
לעותק הדיגיטלי
לרכישת הספר

ריקי ברוך

דרך הנער עיצוב תודעה לציונות נוסח תנועת העבודה- ספר חדש

 

ספר חדש שיצא לאור בהוצאת עמדה עוקב אחר הדרך שבה קודם נושא העבודה העברית בשנים 1926-1935 בדפי במעלה – ביטאון תנועת הנוער של ההסתדרות (ששמה היה תחילה תנועת הנוער העובד ובהמשך נקראה תנועה הנוער העובד והלומד).
הספר מביא ניתוח התעמולה החינוכית וקידום האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית בעיתון "במעלה", ביטאון תנועת הנוער העובד והלומד, בעשור הראשון לקיומו.

המחברת, עפרה ישועה-ליית, הנמנית עם הקוראים לביטול זהותה של ישראל כמדינה יהודית לטובת קיום חילוני, ערכה מחקר ובו מצאה כי בכתב העת שהוקדש רשמית לחינוך הדור הצעיר של הציונות הסוציאליסטית התקבע כבר לפני מאה שנה הרעיון של "טוהר אתני" הבנוי על יסודות דתיים ביישוב היהודי, המהווה בסיס למשטר במדינת ישראל.

כחלק מהמערך החינוכי־תרבותי של תנועת העבודה הציונית, שקד במעלה בנאמנות על הצגת דגמי מופת לטיפוח הפוליטי־אידיאולוגי של יהודים צעירים, רובם עולים חדשים או ילדי עולים שגדלו בפלסטין־א"י. עיון בטקסטים שהתפרסמו בו מעניק תמונה של הדרך שבה התעמולה, האינדוקטרינציה וההטפה לעקרון העבודה העברית טופחו בתקופה הנסקרת. יש לציין שלמרות מעמדו המרכזי בעבר בחוגי תנועת העבודה הציונית, לא היה במעלה עד כה נושא למחקר אקדמי בישראל או בחו"ל.

רעיון העבודה העברית נהגה לראשונה בתקופת העלייה השנייה (1914-1904), ובמקורו נועד לתמוך בתביעה להעניק עבודה למהגרים יהודים שלא היו להם מקורות פרנסה אחרים והם התקשו להתחרות בפועלים המקומיים. מאחר שהרעיון מגלם את התביעה להפרדה על בסיס אתני־דתי בשם עליונות יהודית, המחקר של ישועה-ליית, שהוכר כעבודת דוקטורט על ידי אוניברסיטת אקסטר בבריטניה, עוקב אחר הצבתו כתפיסה מקובלת, והסוואתו כאידיאל חיובי למען ביצוע רפורמה חברתית.

שמונת פרקי הספר בוחנים כיצד רעיון העבודה העברית הוסבר ותווך מעל דפי 'במעלה' כחלק בלתי נפרד מהנרטיב הציוני - משמונה היבטים שונים: המטרה החינוכית של עיצוב "אדם יהודי חדש", בניית מודל חברתי-כלכלי יהודי חדש, עבודה עברית ואידיאולוגיה סוציאליסטית, עבודה עברית "למען העלייה העברית", כנימוק במאבק נגד המפלגה הרוויזיוניסטית, מסורת ומיתוסים היסטוריים כתמיכה בבדלנות יהודית, ההבניה השלילית של תדמית האוכלוסייה הערבית, ועולי תימן בדמות "הפועל הטבעי" של העבודה העברית. 

כמי שגדלה בכפר להורים שנסו ארצה ( 1943) מרדיפות ואנטישמיות, לחמו בפלמ"ח והתיישבו בכפר, אני יודעת לומר שרעיון העבודה העברית הוא החלק המרכזי בהוויה הפרטית שלי גם אם אינה עולה בקנה אחד עם המחקר המוגש בספר דרך הנער. מגיל  צעיר התחברנו הוריי אחיי ואני לאדמה. טיפחנו, זרענו, העלינו פרי ולמדנו שזו הגשמת הציונות. 

מי שמייחלים לסיומו של סכסוך הדמים המתמשך, כותבת ישועה ליית, בסיכום  לספר, חייבים להבין שהכיבוש אינו הגורם של הסכסוך הזה אלא אחד מתוצאותיו וכי מקור הבעיה הוא  במסגרת מדינת הלאום היהודית שאותה יצרה תנועת העבודה הציונית. 

דרך הנער מאת עפרה ישועה-ליית, הוצאת עמדה, להשיג ברשתות צומת ספרים וסטימצקי ובחנויות ספרים נבחרות












ריקי ברוך

למאמצי הכלבים ולא רק: סיפורים לכלב לפני השינה - ספר חדש מאת איל אריאל

 

כל מי שחי עם כלב מכיר את הקסם המיוחד שנרקם בין בני האדם לכלביהם. זהו קשר מופלא בו יצורים כה שונים חולקים בית אחד, חיים משותפים ואהבה אין־סופית.

סיפורים לכלב לפני השינה הוא אוסף של סיפורים מרגשים, מצחיקים ונוגעים ללב, הכתובים מתוך אהבה עמוקה לכלבים ולמערכת היחסים הייחודית בינם לבין בני האדם. את הסיפורים מספר הכותב לכלבו האהוב, ארתור – כלב גולדן רטריבר חכם וקשוב, שמגיב, שואל ולעיתים אף מתערב בעלילה בדרכו המיוחדת.

הסיפור הפותח, "כלב ואיש כותבים ספר", הוא למעשה שער הכניסה, הצהרה על כך שהספר נולד מתוך קשר חי ויומיומי עם ארתור, וגם אמירת תודה אליו. הסיפור השני, "הברית המופלאה שבין הכלבים לבני האדם", הוא אגדה שמנסה להסביר את הסוד העתיק של הקשר הזה. "זו שאלה ששאלתי את עצמי לא פעם," מספר איל. "בני אדם משתמשים בחיות ובייתו חיות לצרכים של מזון, שמירה, משאות כבדים, רכיבה. אבל הקשר עם כלבים כיום כמעט תמיד לא נועד לצרכים של תועלת פיזית - זהו קשר נפשי עמוק. כלבים עונים על צורך פנימי של בני האדם."

עמוד 8 בספר

גדלתי במושב ותמיד היה היו לנו כלבים.  לאורך שנות ילדותי הייתה זו "לוצה" כלבת השמירה. אבא שהיה אחראי על הביטחון במושב קיבל אותה מהצבא (שנות השבעים) והיא היתה החברה הכי טובה שלי. זוכרת את עצמי חוזרת מבית הספר ורצה למלונה הגדולה שבחצר. בתקופות של אחרי ההמלטות כשהיו גם גורים, הייתי נכנסת לתוך המלונה הגדולה ולא יוצאת משם שעות. (חבל שהתצלומים לא היו נגישים אז כמו היום) מאוחר יותר כשהייתי נערה ולוצה הוחזרה לצבא בבית גוברין, היה זה ג'קי שאהבתי יותר מכל דבר אחר. (אהבתי גם את העגלים ברפת כל פעם שסיימו את דלי החלב  הכנסתי את כף ידי לפיהם, הם היו מלקקים את היד ואני נהניתי מהכרת התודה שרכשו לי) עם גקי יש לי כמה תמונות.

ג'קי ואני

בין הדמויות בספר הנפלא הזה, תמצאו ילד שמבקש כלב ומגלה מה באמת כרוך בגידולו, כלב שמגלה שהוא מאומץ ויוצא למסע אחר אימו האמיתית, כלבה שצריכה להסתגל לבואו של תינוק חדש ועוד מפגשים אנושיים–כלביים שמשקפים את מורכבות הקשרים במשפחה, בקהילה ובלב.

הספר פונה לקוראים מכל הגילים וכל מי שאוהב כלבים. לצד ההרפתקאות הכלביות, כל סיפור משקף גם עולמות רגשיים עמוקים של ילדים: תחושת שייכות, זהות, געגוע, קנאה, פחד, אהבה ובדידות. הכלבים הם שותפים נאמנים למסע הזה.

"הספר נועד גם לסייע בשיח על הכנסת כלב הביתה והמשמעות של הדבר," הוא מסביר. "ההורים צריכים להבין שהילד לבד לא יכול לגדל כלב. הם אחראים לגידולו. הילדים יכולים וחייבים לקחת חלק, ללמוד מהי אחריות, אך אינם יכולים לגדל כלב לבדם."

הקריאה בספר מזמנת שיח לפני השינה ולא רק. 

ישבתי עם נכדיי כאשר שני הכלבים  של נכדי אורן, מתרוצצים בחדר ומבקשים לעצמם תשומת לב קראנו שוחחנו ובעיקר ליטפנו את הכלבים באהבה. 

כי "ללא הליטוף המלווה כל סיפור, תישארנה המילים ריקות מתוכן.”

איל אריאל, מלווה על ידי כלבים מאז ומתמיד. בגיל ארבע הוא דווקא מאוד חשש מהם, אבל תודות להוריו שאימצו כלב, הוא למד לאהוב כלבים ולהבין בדיוק מדוע הם חבריהם הטובים של בני האדם.

 
                                            ואלו בולי והוייד הכלבים של נכדי אורן. 

"סיפורים לכלב לפני השינה" מאת איל אריאל, איורים עוזי בנימין, הוצאת צמרת לרכישה לחצו כאן.
























ריקי ברוך

0506489787

בין המסדרונות - רומן ביכורים מאת ליז איזקסון משל

 

בימים אלו רואה אור ספר ביכורים מאת ליז איזקסון משל - "בין המסדרונות".

בין המסדרונות הוא רומן רגיש ועמוק שבמרכזו נערה, בת לעולים מבריה"מ, שמנסה למצוא את מקומה ואת קולה בין עולמות מתנגשים של הסתרה וגילוי, נאמנות ובגידה.

"אני שונאת מעברים. שונאת את הזרות של מקום חדש, ואת הצורך לסדר שוב את הדברים, להכיר אנשים חדשים. למצוא שוב את המקום שלי. כל חצי שנה מצאתי את עצמי גוררת את המזוודה במסדרון של הפנימייה, עם הלבנים החומות, לעבר חדר אחר. לפעמים זה היה לשם הגיוון, ולפעמים זה היה כי היו כמה חדרים יותר שווים מאחרים והיה צריך איכשהו להתחלק בהם. הייתי מוכנה לתזוזה בכל רגע. לא תליתי כלום בפינה שלי והשארתי את הקיר עירום. הפינה של מאיה דווקא היתה מלאה בפוסטרים של אנימה יפנית. היא אפילו היתה מביאה ומוסיפה חדשים כל פעם שעברנו חדר. גם אני אהבתי אנימה אבל לא תליתי שום דבר על הקיר"

גם לי קשה עם מעברים ועם פרידות!

ועוד מסתבר, שזה לא נעשה קל יותר עם השנים.

כמעט עשר שנים עברו מאז סיימה אלי, שקוראים לה גם אלינה, את הפנימייה בירושלים. כמעט עשור מאז התאהבה במיכאל, העריצה מרחוק את דין, הייתה חברת נפש של מאיה, וקנאה בעדן; מאז ששתקה כשהיתה צריכה לדבר, ושוב שתקה במקום להזהיר.

והנה, גם עכשיו היא שותקת. היא לא מספרת לאדם, הארוס שלה, חבר הנפש שלה, עם מי היא מתכתבת, ונפגשת, ומסתירה ממאיה את מה שקורה לה בעודה נשאבת חסרת אונים לשחזור דרמת הנעורים שעיצבה את חייה של אלי הנערה, ועכשיו גם את חיי אלי הבוגרת.

יותר עשורים חלפו מאז שהייתי "שם" ולמרות זאת, מהרגע שנטלתי את הספר לידי, חזרו לנגד עיני תמונות נעורים חלקן נפלאות אחרות פחות. החוויה הנערית שלי הייתה מנוגדת לזו שחצתה אלינה בנעוריה.

אלינה נערה צעירה שנאלצת להתמודד עם אתגרי הסתגלות במקום חדש, רחוק מכל מה שהכירה. 

לעומתי שגדלתי ב"חממה" של חברת נעורים מלוכדת במושב, ועדיין הרגשתי אותה היטיב.
זוכרת את השנים שהייתי בחיפוש עצמי. אצלי זה הגיע רק אחרי שהשתחררתי מהצבא, וכדרכו של עולם, נאלצתי לבחור את הצעד הבא בחיי: מה ללמוד, היכן ללמוד, מה נכון ומה רק ניראה לי נכון.

"אלינה." דין הוציא את הקיסם מבין שיניו. "זה השם המלא שלך?"

"מה זה משנה? קוראים לי אלי," הסתכלתי עליו ברוגז. קראו לי כבר בכל כך הרבה שמות. אלינה, אלינצ'קה, אלינוש. לא רציתי לספר לו שאופיר החליט לקרא לי אלי ביום הראשון בכיתה ז' ומאז הצגתי את עצמי ככה לכולם. הם לא ידעו שקראו לי אלינה לפני כן וזה גרם לי להרגיש פתאום ישראלית יותר. שייכת יותר. אם כי לפעמים, אלי נראה לי לא קשור אליי." (עמ' 63 בספר) 

אלינה של בין המסדרונות מתמודדת עם חיפוש עצמי בתנאי חברה וסביבה שהופכים את הבחירות לדילמות מלוות כאב ולא רק. 

אהבתי את הספר התרגשתי בו. (נוסטלגית שכמותי!) יש בו חמלה ויש בו נחישות. הוא מוביל את הקורא במשעולי מסע החיים ומפגיש אותו עם סוגיות שמציבות לקורא מראה ומאפשרות לו למצא את מקומו בסיטואציות מחייו. 

כשחשבתי על כותר הספר ראיתי בו כפל משמעויות ובנקודות מסוימות אף יותר. מסדרונות הפנימייה, מסדרונות החיים (ויש לנו הרבה שכאלו) שאלות, קולות, הנשיקה הראשונה, בחירות, שכבות (עמ' 167 בספר) אהבה בגידות... 

הספר כתוב רגיש, נגיש וקולח כשהכל מהודק בכתיבה שקטה ומדויקת מה שמאפשר לקורא לפגוש את עצמו עם רגעי הניכור, הפחדים, השאלות, כאב הבגידה, תלאות הנעורים והכמיהה לשייכות שכל אחד בכל גיל מבקש לעצמו.

קבלו המלצה חמה לספר המשרטט בקווים רגישים את מסעה של נפש צעירה, החוצה גבולות גיאוגרפיים ורגשיים בחיפוש אחר שייכות במקום חדש, ומגלה כי השייכות האמיתית נובעת מבפנים.

ליז איזקסון משל, בעלת דוקטורט במדעי המוח, נולדה בברית המועצות ולמדה בפנימיית בויאר בירושלים. בכתיבתה היא מבקשת להבין כיצד נסיבות, הקשרים וזיכרונות מעצבים את הבחירות שלנו. בין המסדרונות הוא ספרה הראשון.

"בין המסדרונות" מאת ליז איזקסון משל, הוצאת התחנה, לרכישה לחצו כאן

ריקי ברוך

0506489787

המסע האחרון של שני - הספר לזכרה של שני גבאי שנרצחה בנובה בשבת השבעה באוקטובר.

 

"שני נשארה שם אחרונה היא נלחמה עלינו. גלי קומי אני לוקחת אותך לבית חולים. לא ראיתי אותה. רציתי לענות לה לא יכולתי ואז היא יצאה מהמיגונית. לא יכולתי לקרא לה וזו הפעם האחרונה שראיתי אותה" (עמי 167 בספר)

בימים אלו רואה אור הספר "המסע האחרון של שני" לזכרה של שני גבאי שנרצחה בשבת השבעה באוקטובר ב"אמבולנס המוות" שם בקשו הצעירים להסתתר.

"המסע האחרון של שני" הוא ספר הנצחה ייחודי, שנכתב במסגרת מיזם "סיפור חיים" מיזם התנדבותי שמנציח את נופלי ונרצחי מלחמת חרבות ברזל דרך כתיבת סיפור חייהם. רכישת הספר מהווה הזדמנות להביע הזדהות עם משפחת גבאי, להעלות מודעות לסיפור חייה של שני, ולתרום לעמותת "חוט השני" שהוקמה להנצחת מורשתה.

תמונת האמבולנס אחרי הפיצוץ

המחבלים השתלטו על אזור המסיבה ומשתתפי הנובה נסו על נפשם. 20 אנשים חיפשו מחסה בתוך האמבולנס הנטוש ומתחתיו. המחבלים זרקו רימונים לתוכו, ירו על מי ששכב מתחת ולבסוף ירו טיל RPG ששרף את האמבולנס. באמבולנס נרצחו 18 אנשים ושני ביניהם.

שלושה צירי זמן כותבים את הספר ומתנהלים בו באופן מרגש, כואב ומתסכל בו זמנית. 

הציר המוביל הוא סיפור חייה של שני עם חוויות החיים הטובות והקשיים שבדרך לקריירה של משפטנית מוערכת. לצידו מובא סיפור נסיעתה האחרונה של שני, מביתה שביוקנעם אל הנובה בערב הששה באוקטובר. ליוויתי אותה על הנתיב לאורך כביש 6. הכל כך מוכר לי מהנסיעות דרומה למחוזות ילדותי במושב. 

והציר הבלתי אפשרי של סיפור המשפחה מרגע צלצול הטלפון הראשון בבקר שבת עם פלישת המחבלים לישראל ועד לסוף הכואב.

תלאות המשפחה במסע והכואב והבלתי נתפס בחיפושים למצוא אותה לאורך 47 ימים. 

לצד האובדן הגדול והכעס שאין לו סוף (גם שלי באופן אישי) יש בסיפור של שני גם תקווה, של אהבה אינסופית, ושל הדרך שבה על אף ה שנקטפו חייו מוקדם מדי – משאיר אחריו עולמות של השראה.

שני חיה את החיים בדיוק כפי שחלמה ורצתה, כותבת מיכל גבאי אמה של שני באתר ההנצחה לזכרה

שני חיה לפי הסלוגן הקבוע שלה – 'No time for drama'. זו היתה דרך החיים שלה. לא עניין אותה כמה כסף יש לה בבנק, או מתי צריך ללכת לישון כי קמים מוקדם לעבודה. את שני עניין נטו דבר אחד, להנות בחיים. היא ניצלה כל דקה, טסה לכל מקום שרצתה, יצאה לבלות ללא הפסקה, הלכה לים בכל סופש ועשתה פשוט מה שבא לה. כמה שזה היה נכון, ואיזה מזל שהיא עשתה את זה. תמיד חייה על הקצה, חוותה כל רגע בדיוק כמו שרצתה ולא הגבילה את עצמה בגלל אחרים, כאילו ידעה תמיד שהחיים כל כך קצרים וצריך לנצל כל רגע. בגדול, שני השיגה כל מה שרצתה בחיים. היא חלמה מגיל קטן להיות עורכת דין והשיגה זאת בהצטיינות. חלמה לטוס לפסטיבלים בעולם והיתה בטומורולנד כבר לפני צבא ובעוד מאות מסיבות ופסטיבלים בארץ ובעולם. חלמה לעבור לגור באזור המרכז והספיקה לגור עם שותפות כבר בכמה דירות בתל אביב.

הספר הכל כך עצוב והמלא חיים בו זמנית, מתאר את חייה של שני גבאי. צעירה מיוקנעם שנרצחה במסיבת הנובה בגיל 26, רגע לפני שמימשה את חלומותיה. למדתי מקרוב את דמותה של צעירה דומיננטית בעלת חוש הומור מופלא, הישגית, חכמה ואוהבת חיים, צעירה שמוקדם יותר עוד בנעוריה התמודדה עם אתגרים רבים ויכלה להם.

למדתי את קסמה של שני. יופייה הפנימי והחיצוני. שמחת החיים הבלתי נגמרת. הלב הרחב שמכל הציטוטים הנוגים והנוגעים שבספר - בחרתי לפתוח בו את זה שמעל. ציטוט מעדותה של חברתה גלי שניצלה וזכתה לספר את סיפורן. 

"המסע האחרון של שני" כתב גל אמיר, עריכה ספרותית ליאת ויסר, עריכה לשונית דאנה ענור פלא, עיצוב גרפי בת אל אהרון , מנהלת הפרויקט שולמית א.פ. מתנדבי עמותת "סיפור חיים". 

”כְּחוּט הַשָּׁנִי (גבאי) שִׂפְתֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ”

כך נכתב בשיר השירים על ידי שלמה המלך. פירוש המושג "חוט השני" זהו רעיון / קו מנחה המצוי בבסיס יצירה. הקו המנחה של שני לאורך חייה היה נתינה ודאגה לאחר, לטבע, לבעלי החיים ולעולם טוב יותר. את הקסם שלה, ואת האהבה והאור שפיזרה אפשר היה להרגיש כ-חוט השני בכל מקום שאליו הגיעה. העמותה הוקמה במטרה להנציח את שני המלאכית שלנו, שהלכה לעולמה בטרם עת בשבת השחורה ב7.10.23, במסיבת "Nova" בחניון רעים, ומטרות העמותה הן להנחיל את מורשתה של שני ולייצר שרשרת של מעשים טובים לזכרה ולטובת העולם שכל כך אהבה.

לתרומות לעמותה חוט השני לחצו כאן.
לרכישת הספר לחצו כאן
הכנסו לעמוד ההנצחה של שני לחצו כאן

ריקי ברוך

0506489787

סבתא רחל מתה - ספר חדש מאת טל אהרוני

 

"אמא שלי מתה.

ככה סתם. פתאום. באמצע החיים שלי.
אז כתבתי עליה ספר.
או לפחות חשבתי שאני כותב עליה.
בסוף יצא לי ספר עלי.

ועל החברים שלי. על אבא שלי. על אחותי.
על הבנות שאהבתי. עם אחת מהן גם התחתנתי.
ממש קצת על הילדים שלי. בכל זאת, סבתא שלהם מתה.

גם טרנטינו מוזכר פעם או פעמיים.
ושינייד. חוה ואריק. ג'ון ופול.
גם גילי לנדאו. איזה גול הוא נתן!

חלק המצאתי. חלק באמת קרה.
לפעמים אני קצת מתבלבל בין מה שבאמת קרה למה שלא.
מה שבטוח זה שהיא מתה ואני זה שמצאתי אותה".

שפר מזלי שאמא שלי, כמעט בת 95, ועדיין מתנהלת בראש השבט הגדול של ילדים, נכדים ונינים ומאירה לכולנו את הדרך.

גם אבא שלי (90) מת לי ככה באמצע החיים. זה ממש "לא התאים לו". פלמחניק, לוחם, ציוני גדול, חקלאי איש אדמה. ערב קודם  עוד סיים לרסס את כרם הזיתים, החנה את הטרקטור בחצר וקפץ לחבר. בלילה בדרך לשירותים חזר, נפל ומת. סבא אברהם מת. כל המושב נדהם. באיזו זכות הוא עשה לנו את זה... ?  

ולמה אני מספרת לכם את כל זה?
זה בדיוק האופן שבו נגשתי והתחברתי לספרו של טל אהרוני "סבתא רחל מתה". כותרתו של הספר אינה מדברת בעד עצמה. הכותרת היא טיזר לסיפור חיים שמגולל אהרוני תוך ציוני דרך שחצה מילדותו דרך נעוריו ובגרותו כשדמות אימו שוכנת מעליו. (מי כמוני מבינה את גודל הגעגוע).

הספר מלווה באסופת שירים. ציוני דרך שהפכו לחלק מזיכרונותיו לא רק בהקשר לאימו החסרה.

הכתיבה קלילה, שזורת הומור ועוקצנות. סבתא רחל מתה הוא סוג של ממואר המקדם דיאלוג אישי הפורש בין דפיו מפת חיים ומידה של בדק בית אישי ואסופת תחנות מן העבר דרך ההווה אל העתיד. 

"סבתא רחל מתה" מאת טל אהרוני, לרכישה לחצו כאן או כאן

ריקי ברוך