"יצאת מדעתך? את הולכת לנקות בית בשמלת משי?"
"לקחתי גם בגדים להחלפה..." מלמלה מרינה.
"אף אחד לא מתלבש ככה פה," אמרה קטיה בנימה קודרת.
"אז מה?" כעסה מרינה. "מה אכפת לי ממה שלובשים כאן?"
"כי מיד רואים שאת לא מפה. שאת רוסייה. זרה."
"כן, אני זרה. ולא רוסייה בכלל! אז מה? זה אומר שאצטרך לוותר על הרגלי הלבוש שלי? אני לא מוכנה לזה!" צעקה בלהט.
"רואים את זה."
"מה רואים?"
"שאת עובדת בלתי חוקית. באת לכאן כדי להרוויח כסף. מיד קולטים אותך."
"מי?" שאלה מרינה בטון מבוהל.
"יש כאן אנשים עם ניסיון," אמרה קטיה וחייכה חיוך מר. "רוצה שאני אספר לך מה יקרה אם תצאי ככה?"
"מה?"
"השוטר הראשון שיראה אותך ייגש אלייך וידרוש ממך את המסמכים. הוא ידבר איתך בעברית, כמובן. את לא תוכלי לענות וגם לא לתת לו שום מסמך. הוא ייקח אותך לתחנה, ושם יחקרו אותך ויגלו שאת סתם תיירת שבאה לכאן כדי לעבוד בניקיון. את יודעת מה יעשו לך?"
"מה?" פניה של מרינה החווירו.
"יגרשו אותך מכאן."
מרינה איבדה את כל מה שהיה לה באוקראינה: משפחה, בית, עסק, פרנסה טובה. כשחברת ילדות מציעה לה לבוא כמהגרת בלתי חוקית לישראל, היא קופצת על ההזדמנות לעבוד ולשלוח כסף לבנה הקטן שנשאר אצל חמותה. אבל בארץ החדשה והבלתי מובנת, בדירה המוזנחת, העלובה שהיא חולקת עם עוד שתי מהגרות עבודה– ורוניקה וראיסה – מגלה מרינה שממה שנראה לה כתחתית התחתיות עוד אפשר תמיד לרדת, אבל גם – לעלות.
"מתוקה," אמרה קטיה בחיוך ושאפה מעשן הסיגריה. "תזכרי. אף אחד לא יוצא מפה כי הוא רוצה לצאת. את יודעת מה זה גירוש? שמעת על זה? את תעבדי כאן יום ולילה, בקיץ ובחורף, כמו אתון, עד היום שיתפסו אותך ויגלו הביתה. הלוואי שייתנו לך זמן לאסוף את התחתונים שלך ולקנות קופסת חומוס למזכרת. וזהו, ביי ביי. את כלום. אין לך שם. לי יש אזרחות של מדינת ישראל. ומה יש לך? את לא נמצאת. את שקופה!"
ב"שקופות" מתארת מאיה גלפנד בשנינות, בתבונה וברגישות את חייהן של שלוש נשים – מהגרות בלתי חוקיות - המפלסות את דרכן במה שנראה כמבוך בלתי אפשרי. הן נתקלות במעסיקים רודפי בצע, בגברים אלימים החומדים אותן, בנוכלים וברמאים. איש אינו רואה אותן ולאף אחד לא אכפת, אבל גם כשהכול נשמט מהן, הן לא מאבדות תקווה.
אני אוהבת ספרים שיש בהם את ישראל על כל רבדיה וכל מי שגר כאן שנים, מכיר ויודע אותם (טובים וטובים פחות...). בשקופות מביא רומן של הגירה שלא מבחירה אליו התווספו עוצמה והעצמה נשית.
יש המון כוח בסיפור הזה חשבתי לעצמי. הבדלי מנטליות, נשים שכל אחת מהן מייצגת את עולמה המוכר נפגשות ליצור משהו חדש שהופך למציאות שהן יכולות לה.
אהבתי!
מאיה גלפנד שעלתה לארץ בשנת 2001 היא סופרת מצליחה ברוסיה, ובשנים האחרונות הוציאה שם שלושה ספרים ברוסית שזכו לביקורות מצוינות ובקרוב צפוי לצאת לאור שם ספרה הרביעי. ״לאישה הצעירה הזאת יש יכולת מופלאה לספר על האירועים שקרו לפני שנים רבות בכנות ובעדינות, ברגישות ובעומק. בכך טמון הכישרון הספרותי שלה", כתבה עליה באחת הביקורות שפורסמו ברוסיה הסופרת מריה מטליצקיה.
עד היום הוציאה גלפנד שני ספרים בעברית: "איך להאכיל אלוף? יומנה של בעלת מקצוע" בהוצאת "מסדה", הכולל עשרות מתכונים לצד מחשבות וסיפורים אישיים שכתבה כאשתו של בוריס גלפנד, סגן אלוף העולם בשחמט. ספרה השני "הרפתקאותיו של עלה הפיקוס בארץ הקקטוסים" בהוצאת "גוונים" הוא ספר ילדים העוסק בתהליך ההתבגרות המתווך דרך דמותו של עלה קטן וחבריו הפרחים.
גלפנד, בת 42, מתגוררת בראשל"צ, בעלת תואר ראשון בקולנוע ובטלוויזיה ותואר שני בפילוסופיה ואמא לשניים.
"שקופות" מאת מאיה גלפנד, עורכת: אורנה לנדאו, הוצאת "שתים" לרכישה לחצו כאן.
ריקי ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה